"הצעה שמשנה סדרי בראשית": המשחק הכפול של בג"ץ

זו אולי הופכת להיות כבר קלישאה שחוקה, אבל פסק הדין שניתן אתמול (שני) במסגרת בג"ץ 4845/17, הוא עוד מסמר, חלוד במיוחד, בארון הקבורה של אמון הציבור במערכת המשפט. פסק הדין הזה צורם במיוחד מכיוון שהוא דומה באופן מטריד לפסק דין בעתירה אחרת, בעלת מינוחים משפטיים דומים ושאלות עקרוניות זהות, אלא שהמסקנה הסופית שונה לחלוטין. בפסק הדין ההוא לא היה החשוד שוטר מן השורה שמילא את תפקידו אלא יקירת מערכת המשפט והמשנה ליוע"מש דינה זילבר, והקורבן לא היה ערבי חמוש ומשתולל אלא רופאה שהעזה לחלוק על עמדת הפרקליטות.

בפסק הדין שניתן אתמול החליטו השופטים קרא וגרוסקופף לנקוט בצעד נדיר ביותר ולהתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להעמדה לדין. הם קבעו, בניגוד לעמדתם הן של מח"ש והן של היועמ"ש, כי יש להגיש כתב אישום נגד השוטר שירה למוות בחיר חמדאן לפני כחמש שנים, לאחר שהאחרון רץ לעברו בסכין שלופה תוך צעקות "אללה אכבר", ולאחר שביצע ירי באוויר.

כאילו היו אחרוני התובעים, שופטי העליון קרא וגרוסקופף ירדו לפרטי הפרטים של חומרי החקירה ודחו את מסקנות אנשי המקצוע במח"ש ובמשרד היועמ"ש, התערבות שנעשית כאמור לעיתים נדירות ביותר. כבר בפתח פסק הדין, מציין השופט גרוסקופף את אחד הגורמים שהשפיעו על עמדתו וכותב: "את ההחלטה בתיק קיבלו גורמים עמיתים במערך האכיפה. גורמי התביעה אף הם חלק ממערך אכיפת הדין בשם המדינה… שעה שהם מחליטים אם להעמיד לדין גורם אחר במערך האכיפה, עלולה להיווצר מראית עין – מראית עין בלבד – של ניגוד עניינים".

אלא שנימוקי השופטים להתערבות הנדירה מזכירים באופן מפתיע עתירה שהגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה בשנת 2017. העתירה דרשה אז לשקול מחדש את חוות הדעת של היועמ"ש בעניין חקירת פרקליטות בכירות כולל זילבר בחשד שניסו לשנות תצהיר חתום של ד"ר חן קוגל. באותו מקרה קבעו שני גופים חיצוניים – נציבת הביקורת על הפרקליטות השופטת הילה גרסטל וכן ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין – כי במעשיהן של הפרקליטות ושל זילבר נפל פגם, המעלה חשד לעבירה של הדחת עד.

למרות הקביעות הללו, היועמ"ש הורה על סגירת תיק החקירה מבלי שבוצעה כל פעולת חקירה, גם לא ניסיון למראית עין של התייחסות. בעתירה טענה התנועה למשילות כי יש להורות על פתיחת התיק או לפחות למנות תובע חיצוני, שכן היועמ"ש מצוי בניגוד עניינים מול המשנה הישירה שלו העובדת איתו יום יום. בתגובה נכתב בפסק הדין של ההרכב שכלל גם אז את השופט קרא כי "חזקה על היועץ המשפטי לממשלה כי יפעיל שיקול דעת ענייני מקצועי, בבואו להחליט על פתיחה בחקירה פלילית או העמדה לדין, גם אם מדובר בגורמים במשרדו הכפופים אליו". מבולבלים? גם אנחנו.

אז איך קורה שבתיק הראשון שנחקר לעומק על ידי מח"ש, נבדק שוב על ידי היועמ"ש והוחלט שאין בו אשמה, ועוסק בכלל בשוטרים זוטרים שליועמ"ש אין ולא יהיה כל קשר אליהם, בית המשפט מתערב בשיקול הדעת ועוד בטיעון של "חשש ממראית עין של ניגוד עניינים". ואילו בתיק בו כל הגורמים האובייקטיביים שבדקו אותו קבעו כי הוא מעורר חשד, שלא נחקר כלל על ידי המשטרה ונסגר מיד בתחילתו על ידי הממונה הישיר על החשודה העיקרית ושאין בו אפילו בדל ראיה לזיכוי – כאן אין מקום להתערבות שכן בית המשפט סומך על מקצועיותו של היועץ המשפטי?

התשובה פשוטה: בדקו מי החשוד. כאשר מדובר בשוטר פשוט, המבצע את תפקידו ומסכן את חייו בהגנה על אזרחי ישראל – אז ממהר בית המשפט להתערב, בניגוד לכל ההלכות ולמסורת הפסיקה, כדי להעמידו לדין. לעומת זאת, כאשר החשודה היא עו"ד דינה זילבר, חביבת בית המשפט ואנשי שלטון החוק, הרי שאין כל מקום לחקירה. לסיכום פסק דין העצוב הזה אין מתאים יותר מלצצט את דברי השופט סולברג שכתב את דעת המיעוט:

הצעה זו משנה סדרי בראשית, פוגעת בעקרון השוויון, מעמידה את אנשי מערך האכיפה, בכללם גורמי תביעה, בסיכון מוגבר – ביחס לאזרחים מן השורה – להיות מואשמים בפלילים. אותה מראית עין שחברי חושש לה – ובעטיה מציע את 'קפיצת הדרך' היישר לבית המשפט – תחילתה כאן באנשי מערך האכיפה, וסופה מי ישורנו"

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!