ביקורת סרט: 'פורד נגד פרארי' מלהיב ומזכיר נשכחות

ישנו רגע אמריקני במיוחד בסרט 'פורד נגד פרארי', בו המהגר הבריטי ונהג המירוצים קן מיילס (בגילומו של כריסטיאן בייל) מפסיק להיות מתבודד והופך להיות שחקן קבוצתי. הוא מאט את רכבו על המסלול ומאפשר לשאר הנהגים בקבוצה להצטרף אליו ולחצות את קו הסיום ביחד. הסצנה המחברת הזו מתבררת בהמשך כתחילת מפלתו של מיילס והנצחתו כדמות היסטורית נשכחת, אך זהו אחד הרגעים בסרט בהם הקהל נהנה יותר מכל, בסוג של תגובה לאומית וטבעית שהיא חלק מתרבות הרכב שלנו.

במצבה של תעשיית הסרטים בימינו, שמרנים צריכים לשים לב לכל מרכיב בסרט הוליוודי שתומך באמונתם הפוליטית והמוסרית, ו'פורד נגד פרארי' מספק את הסחורה. הדרמה מאת הבמאי ג'יימס מנגולד משחזרת את מרוץ לה-מאן של שנת 1964, ומתמקדת בשלושה גיבורים מרכזיים: מיילס, המנטור שלו והנהג הוותיק קרול שלבי (מאט דיימון) והיזם הנרי פורד השני (טרייסי לטס), אשר מטרתם המשותפת היא להביא את קבוצת המרוצים של פורד לרמה ולמהירות של מתחריה האירופאים המתקדמים.

הרמיזות הפטריוטיות בסרט רבות וקשה מאוד לפספס אותן. מעבר לסצנות מרהיבות של מרוצים המשולבות ברעם המנועים ותרועות הקהל, הבמאי מנגולד משלב כמה נקודות פוליטיות הנוגעות באופי האדם, והסצנות הטובות ביותר בסרט מראות כיצד קבוצת אנשים שאפתנית מקדישה את עצמה למטרה משותפת. לא מדובר ב"גבריות רעילה", כפי שכמה מבקרים פרוגרסיבים העירו לגבי סרטו החדש של סקורסזה, 'האירי', אלא בסביבה לחוצה שמתנהלת בהילוך גבוה אשר בה אנוכיות, מומחיות ופריבילגיה נלחמות על שליטה. קרול שלבי פרש מנהיגה תחרותית בשל בעיות בריאות, אך הוא חוזר לעניינים כאשר הוא מתחרה שוב על החסות של פורד, אשר מצווה עליו: "קדימה, אל המלחמה!".

בנוסף, הסרט משתמש בתחרות התאגידית הבינלאומית כדי להדגיש את היריבות הגברית. ג'ון ברנטל כאיש העסקים לי איאקוקה וג'וש לוקאס כליאו ביבי מפקחים על הצוות של פורד ומציגים את המתח שבין הגבריות בסגנון הצווארון הלבן לצווארון הכחול. ביבי אינו במיילס ה"טהור מדי" לדבריו, ואומר שמבחינה שיווקית האישיות שלו "בלתי אפשרית". מאוחר יותר, הוא מרכך חלק מהתוקפנות כאשר הוא מספר לשלבי כי הוא "מקווה שהמחלוקות בינינו ירשמו לזכות המתח וההתרגשות בלהט הקרב". זה עומד בניגוד למערכת היחסים בין שלבי המצליח למיילס, שלבסוף מתאחדים יחדיו מול האנטגוניזם הבלתי-נמנע: "עמוק בפנים הם שונאים בחורים כמוך בגלל שאתה לא חושב או מתנהג כמוהם.  בגלל שאתה שונה".

זיכרון אמריקני

התסריטאים ג'ז וג'ון באטרוורת' מכניסים לתוך הסרט גם תודעת מעמדות בסגנון הבריטי. אף תסריטאי הוליוודי טיפוסי לא היה מעז לכתוב סצנה כמו זו שבה שלבי לוקח את פורד לסיבוב על המסלול, ומותיר אותו עם חוויה מפחידה אך מספקת. דמעותיו המשתפכות של יורש העצר המאיים מביאות למסך אנושיות והכרת תודה טהורה שמוכרת לכל אמריקני. דמותו של פורד בגילום טרייסי לטס מגיעה לרבדים עמוקים בהרבה מהקלישאות המוכרות של סרטי ספורט לכל המשפחה. בתחילה הוא מוצג כדמות גדולה מהחיים בסגנון הנשיא טראמפ, אך בהמשך מפתיע באמביוולנטיות מתעתעת ואף שנויה במחלוקת.

נכון, אני כותב על הסרט מזווית הראיה של יליד דטרויט שפעם יצא מיריד הרכב השנתי בעיר, עמוס במזכרות, ונתקל פנים אל פנים עם מנהיג איגוד עובדי תעשיית הרכב וולטר רוטר הולך לו ברחוב, ומברך אותי לשלום לתדהמתי הרבה. בני משפחתי עבדו במפעלי רכב, ובילדותי הרכבתי בעצמי אינספור רכבי צעצוע. הגעתי מראש מוכן להתחבר למה ש'פורד נגד פרארי' מציע, אבל אני מחויב לכתוב גם על מגרעותיו. אחד הליקויים בסרט היא הנטייה להעניק זמן מסך שווה כביכול לאשתו של מיילס בסצנות נישואים סטנדרטיות שנראות יותר כמו ניסיון להתחנף לתקינות הפוליטית מאשר חלק אמין בסיפור. גם השחקנים המובילים דיימון ובייל נוטים לעתים להיסחף במשחק, דיימון עם החוצפה הדרומית ובייל עם המזג החם, ולא מתעלים לרמה של אותנטיות משכנעת. ברגע שאתה מדמיין למשל חובבי מרוצים אמיתיים כמו פול ניומן וסטיב מקווין בתפקידים האלה, הסרט מתרסק.

סרטי מכוניות זקוקים ליותר מכמה סצנות של דופק גבוה, ולמרות ש'פורד נגד פרארי' ממציג את הגאווה הלאומית של ייצור וביצוע דרך ההיררכיה בין בעלים ופועלים נועזים, הוא לא מצליח לתפוס עד הסוף את מימד ההשראה של ההרפתקה האמריקנית כמו סרטים אחרים. בימים אלה, הוליווד אינה מקדישה תשומת לב רבה לגבריות לאומית אמיתית, וגם כשהיא עושה זאת זה בדרך כלל כדי להמעיט מערכה. מהבחינה הזו, 'פורד נגד פרארי' הוא סרט דרמה תקופתי-היסטורי. כאשר הוא מתרכז בהיבטים של האמונה העצמית האמריקנית ובהערכה לאופן שבו אמריקה פעם חשבה על עצמה כגדולה, הוא מזכיר לצופיו את מה שמבקרים ופוליטיקאים אנטי-אמריקנים היו רוצים שנשכח.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.