איש ההרס: המורשת העגומה של אבו מוראלס

כאשר נשיא בוליביה אבו מורלאס נתפס על ידי משקיפי הבחירות בניסיון שלומיאלי לגנוב קדנציה רביעית, אפילו משטרת המדינה הסירה את תמיכתה ממנו. כאשר הבינו שהם כנראה הבאים בתור, ראשי הצבא הזהירו את מוראלס כי לא יפעלו בכוח נגד המפגינים שיצאו בהמוניהם לרחובות כדי לדרוש את התפטרותו, והציעו לו אכן להתפטר כדי לפתור את המשבר. מוראלס עצמו, הנמצא כעת בגלות במקסיקו, ממשיך לטעון כי נפל קורבן למזימה מטעם המדינות השכנות וארה"ב, וממשיך להתסיס את האלימות מתוך חלום לשוב לשלטון. בעימותים קטלניים בין תומכי מוראלס לבין תומכי הממשלה הזמנית החדשה, נהרגו עד כה יותר משלושים אזרחים. תקוותו של מוראלס לשוב לכס הנשיאות נראית כרגע רחוקה מאוד, וזהו זמן טוב להתמקד במורשת הפוליטית שהותירו 14 שנות שלטונו.

רבים בדרום אמריקה ובצפונה הזילו דמעה לאחר המהפך בבוליביה, והיללו את אבו מוראלס כמי שהיה הראשון להוכיח כי סוציאליזם אכן יכול לעבוד ולשפר את חיי העניים. אך שאלת המורשת היא יותר מתרגיל מחשבה אקדמי, ויש לה השלכות רחבות הרבה יותר מעבר לבוליביה עצמה. רק לאחרונה ציינו ברחבי העולם שלושים שנים לנפילת חומת ברלין, בזמן שסקרים מראים שכמחצית מהאמריקנים תומכים בסוג כלשהוא של סוציאליזם. יתכן כי זה מובן בצורה מסוימת: אמריקנים צעירים לא חיו בזמן המלחמה הקרה ולא חוו או נתקלו במציאות העגומה של החיים מעבר למסך הברזל. כאשר הם בכל זאת לומדים עליה דרך ספרים או סרטים, התגובה הנפוצה היא דווקא חיזוק המחויבות לרעיונות הסוציאליזם, מכיוון שלתפיסתם אותם משטרים במזרח אירופה מעולם לא יישמו אותו כמו שצריך. עבור תומכיו של מוראלס, בוליביה הייתה אמורה להיות היישום הנכון של סוציאליזם, אך כרגיל האמת היא סבוכה הרבה יותר ונוחה הרבה פחות.

המורשת האמיתית של אבו מוראלס היא של שחיתות וחיסול המוסדות הדמוקרטיים בארצו. הניסיון הכושל לגנוב כהונה נוספת היה עשוי לבצר את שליטתו המוחלטת בפוליטיקה המקומית, אך התנהלותו האנטי-דמוקרטית של מוראלס החלה זמן רב קודם לכן. התקשורת העצמאית במדינה סובלת מזה שנים מלחץ ממשלתי וקמפיין הטרדה ממוקד, כולל תביעות אישיות נגד עיתונאים ושחיתות בכל הקשור למכרזי פרסום ציבוריים. בנוסף, מוראלס תקף ללא הפסקה חברים באופוזיציה, והשתמש בשליטתו במערכת המשפט כדי להשפיע על פסקי דין בזמן שהוא ומקורביו נהנו מחסינות.

זהו כמובן סיפור מוכר. עם הזמן, שלטונו הסמכותני של מוראלס ונטייתו לטפח פולחן אישיות גברו על כל ביקורת, עד שבסופו של דבר יצרו ניכור בינו לבין בסיס התומכים שלו. גם סירובו לטפח יורש סיבך מאוד את העניינים, והוביל את המפלגה להכריז עליו בלית ברירה כמנהיג "ללא תחליף" בשנת 2014. למרות שהפסיד לפני כשלוש שנים במשאל עם בשאלה האם יוכל להתמודד על הנשיאות בפעם הרביעית, שותפיו בבית המשפט העליון ביטלו למעשה את התוצאות וקיבלו את הטיעון המופרך לפיו הגבלה על קדנציות "פוגעת בזכויות האדם". כפי שקרה למנהיגים רבים אחרים באמריקה הלטינית בעבר, תסביך המשיחיות והתשוקה להישאר בשלטון בכל מחיר היו לבסוף חלק ממפלתו של מוראלס.

למרות ההילה לה זכה כגיבור מעמד הפועלים, האמת היא שבתקופת שלטונו של מוראלס ארגונים רבים החלו להרחיק את עצמם ממנו, כולל ועדי עובדים גדולים וארגוני סטודנטים שהיו מעוזים מסורתיים של השמאל. מוראלס איבד גם את תמיכתן של כמה מהקהילות האינדיאניות הילידיות הגדולות בבוליביה, אשר בניגוד לסברה הרווחת לא הלכו באמונה עיוורת אחרי הנשיא היליד הראשון. למעשה, עידוד המתחים האתניים היה חלק מרכזי מאסטרטגית השלטון של מוראלס, כפי שהתבטא היטב בנאום ההתפטרות המשולהב שנשא.

לאורך כל המשבר האחרון וגם לאחריו, מוראלס ממשיך במשחק הכפול שרק מעטים מתומכיו מוכנים להסכים לו. כך למשל, בזמן שהנשיא לשעבר טען בראיון ל'וול-סטריט ג'ורנל' כי התפטרותו הייתה "עניין של שלום", הוא המשיך להסית את תומכיו לאלימות במטרה להשאיר את המלחמה ברחובות ולא במישור החוקתי, לזעזע את היציבות הפוליטית בבוליביה ולהכין את הקרקע לחזרתו. בראשית השבוע, תומכי מפלגת MAS של מוראלס השתמשו בדינמיט כדי לחדור למתקן דלק ממשלתי ושרפו בו רכבים, וערים ברבות במדינה סובלות ממחסור במזון ומדרכים ראשיות חסומות. בהקלטה שהודלפה למחרת הריאיון בו מוראלס קרא ל"שלום", הוא נשמע דוחק באחד מתומכיו, מבריח סמים נמלט: "אחי, אל תתנו למזון להיכנס לערים, אנחנו צריכים להטיל מצור, מצור אמיתי…מעכשיו והלאה זה הולך להיות מלחמה, מלחמה, מלחמה".

לשרוף את היער

בכל הקשור להתקדמות הכלכלית של בוליביה תחת מוראלס, כל ההצלחות המוקדמות של מדיניות החלוקה מחדש שהוביל נעלמו אל מול מצבו המקרטע של המשק הכללי. עוד בטרם המשבר הנוכחי שיתק את המדינה, סמנים מאקרו-כלכליים הזהירו מפני זמנים קשים. תחת מוראלס, בוליביה צברה חוב חיצוני אדיר ובזבזה יותר ממחצית יתרות המטבע הזר שברשותה; שיעור הגרעון הפיסקלי של בוליביה הוא השני בגובהו ביבשת, אחרי ונצואלה; ירידה בתפוקת הגז הטבעי פגעה באופן משמעותי בהכנסות המדינה, וההתעקשות להמשיך לייבא דלק ולסבסד אנרגיה יקרה יוצרות עיוותים גדולים בשוק. גם הצמיחה הכלכלית שאכן נרשמה בתקופת מוראלס, הייתה בעיקרה ביחס להתדרדרות בשאר מדינות האזור, בהן ממשלות שמאל בארגנטינה ובוונצואלה למשל הובילו למשברים חריפים שלעומתם נשיא בוליביה נראה כמו מנהיג אחראי ושקול יחסית.

בפועל, מהלכים כמו חיסול של 20 אלף קמ"ר של יער באזור האמזונס פגעו במשאבי טבע יקרים והכתימו את המורשת של מוראלס. גם ההימור הפוליטי של חלוקת קרקעות יער לקהילות ילידיות ועידודן להפוך אותן לשטחי חקלאות הכעיס חלקים גדולים בציבור כאשר בהעדר גישה לשיטות ניקוי שטח מתאימות, אותן קהילות החליטו פשוט לשרוף את היער. אך בזמן שמנהיג ברזיל השכנה ז'איר בולסונרו הפך למצורע עולמי בשל אישור של אותה מדיניות ממש, מוראלס נהנה מפטור גורף מביקורת בסוגיה. העובדה שמוראלס עצמו הרבה להצהיר על הערצתו לטבע ולאדמה רק מוסיפה לאירוניה ולצביעות שבדבר.

בין השנים 2000 ו-2015, עלייתו של השמאל באמריקה הלטינית התרחשה במקביל לעלייה במחירי סחורות שהייתה נראית אז בלתי-ניתנת לעצירה. אך כאשר הכסף מאותן סחורות נגמר והמצביעים הבינו כי מעט מאוד ממנו הגיע אליהם, וגם זה בצורת תוכניות חברתיות בזבזניות והרחבת המעמד התלוי בנדיבות הממשלה, רוב ממשלות השמאל הפסידו בבחירות או פנו למנגנונים אוטוקרטיים כדי להישאר בשלטון. בוליביה, יחד עם אחיותיה האידיאולוגיות ונצואלה וניקרגואה, בחרו במסלול האחרון. אירועים גדולים כמו זה המתרחש כעת בבוליביה לרוב נוטים להיות מוגדרים על ידי נרטיבים פשטניים, והתעמולה הבלתי-פוסקת של מוראלס בדבר "מחרחרי ההפיכה" הצליחה לטשטש כמה מהעובדות החשובות לגבי מורשתו האמיתית ולגבי הדרך בה ייזכר. בסופו של דבר, מוראלס עוזב את הזירה הפוליטית בבוליביה בדיוק כפי שנכנס אליה ב-2006: כדמגוג ופופוליסט שייזכר יותר בשל הדברים שהרס מאשר הדברים שהצליח לבנות.

ראיין ברג הוא עמית מחקר במכון 'American Enterprise' ועוסק בתחומי הביטחון והמדיניות באמריקה הלטינית. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה באתר 'נשיונל רוויו'.