נאורות עכשיו: סטיבן פינקר הוא הכהן הגדול של כנסיית החילוניות

פרופסור סטיבן פינקר הוא זן נדיר של אינטלקטואל ציבורי: כזה המסוגל להיות כותב פורה ביותר אך מבלי להקריב קמצוץ מהרצינות וההקפדה המדעית. ספריו הרבים מבוססים על מחקר מדוקדק, כתובים באלגנטיות ומלאים בטיעונים מהודקים, ומשמשים תמיד כדוגמה נהדרת למצוינות אקדמית. בשנה שעברה הוא הקדיש את זמנו לכתיבת ספר חדש בעד ערכי הנאורות, כפי שניתן להבין מהכותרת הקוראת ל"נאורות עכשיו" ומוסיפה: "הטיעון בעד היגיון, מדע, הומניזם וקידמה".

כמו במרבית כתביו, גם ב'נאורות עכשיו' נראה כי פינקר נהנה במיוחד מניתוץ אמונות מקובלות, הן משמאל והן מימין. הוא מרחיק את עצמו בכוונה מתיאוריות פוליטיות שיטתיות, ומעדיף במקום זאת להתעלות מעל מה שהוא רואה כריבים אידאולוגיים קטנוניים. כך למשל, מול המיאוס המרקסיסטי ממערכת היוזמה החופשית פינקר מאמץ ללא בושה חזון קפיטליסטי גלובלי, והשיפוט האמפירי שהוא מציע בעדו מהמם ומשכנע. בעזרת שלל גרפים וטבלאות הוא מראה כיצד מאתיים שנים של שגשוג ומסחר בינלאומי עזרו ליצור עולם בריא, עשיר, שמח, חכם ובטוח יותר. במקום להוריש לנו דיסטופיה אסונית ואי-שוויונית כפי שטוענים נביאי זעם רבים, פינקר מוכיח כי לאורך השנים הקפיטליזם לקח חלק משמעותי בהפחתת האכזריות בעולם והפך הרבה יותר אנשים למאושרים.

השיפורים בתנאי החיים הגלובליים שנבעו מן המודרניזציה הם אכן מהממים. בשנת 1800, כותב פינקר, "כמעט 85 אחוזים מאוכלוסיית העולם חיה בעוני קיצוני (הכנסה של פחות מ-1.90 דולר ליום)". השיעור הזה כיום עמוד על פחות מעשרה אחוזים. פיתוחים מדעיים כמו חיטוי מים באמצעות כלור, גילוי של סוגי הדם או של חיסון למחלת החצבת והכחדת האבעבועות השחורות, הצילו את חייהם של מיליארדי בני אדם. גם מגפות רעב המוניות, שבמאה הקודמת גבו מיליוני קורבנות, לא מתרחשות כיום. עם זאת, ההתקדמות האנושית במאות האחרונות לא הוגבלה להתקדמות חומרית בלבד. גם הגישה שלנו משתנה, ולרוב לטובה. יותר אנשים ברחבי העולם נוטשים את הדעות הקדומות לגבי נשים או מיעוטים אתניים, ומרבית המדינות כיום אינן רואות בנטייה מינית פשע.

החיצים והמטרה

מבקרים בשמאל לא התרשמו במיוחד ממה שהם תיארו כתרועת הניצחון המוחלטת והבלתי-מוצדקת של פינקר. גם לאחר שנדחקו לפינה מול שטף המידע אותו הציג, כמה מהפרשנים הנוטים לשמאל היו נחושים לשמר מחויבות אנטי-קפיטליסטית מסוימת וניסו להפריך את הספר על ידי שיוך אמונות שונות ושגויות למחברו, ולתקוף אותו באמצעות אנשי הקש האלה.

כך למשל, ג'ון גריי מכתב העת 'New Statesman' גער בפינקר על היותו "חסיד נלהב של כלכלת שוק חופשי" ועל כך שהוא נכנע לתפיסות רציונליות ש"אינן אומרות דבר על חסד או הוגנות". בפועל, פינקר נמנע בכוונה מרעיונות ליברטריאנים, תומך בהתערבות פרגמטית בכלכלה (במיוחד באמצעות השקעה חברתית), ובזבז דיו רב בהסברה כיצד המדע יכול לעזור לנו לדאוג טוב יותר לחברינו. גם ג'ניפר סלאי מה'ניו-יורק טיימס' גינתה את פינקר כמי ש"מביע סימפתיה לאנושות באופן מופשט אך מגלה אטימות לסבל של בני אדם ממשיים". זוהי האשמה מוזרה במיוחד להטיח בספר שמהווה חגיגה אחת גדולה לכל הדרכים אותן עברנו כדי לסבול מפחות עוני, אפליה ודיכוי.

הייתי יכול להוסיף עוד דוגמאות רבות, אבל אתם מבינים את הכיוון. המבקרים משמאל הצליחו אמנם להציע תובנות אמיתיות כמו למשל האמירה לפיה פינקר מבטל בקלות רבה מדי את הדאגות בנוגע לאי-שוויון בהכנסות, אך באופן כללי מרבית החיצים אותם ניסו לשלח במחבר פספסו בגדול את המטרה.

מנגד, מבקרים שמרנים מיקדו את זעמם במטרות אחרות, ותקפו את פינקר על זלזולו (או תיעובו) כלפי כל סוג של רגש דתי. וכאן, פינקר מציג בוז כולל לאמונה דתית, ולא מפספס אף הזדמנות לעקוץ את אלוהים, עד כדי שלאחר זמן מה העקיצות הבלתי-פוסקות מתחילות להרגיש מאולצות. כנגד הלעג של פינקר, שמרנים שונים טענו כי ללא אמונה אנשים אינם יכולים למצוא מטרה נעלה בחיים, או לפחות יתקשו מאוד לעשות זאת. לפי הטיעון השמרני, המדע לבדו אינו יכול לסייע לנו למצוא משמעות או לספק הדרכה בדרך לחיים ערכיים.

התירוצים לחיים

ברגע בו קראתי את הדף הראשון ב'נאורות עכשיו', ידעתי שצפוי לנו עימות בין שמרנות דתית-מסורתית לבין חילוניות בוטה בסגנון פינקר. כבר בפסקאות הפותחות את הספר, פינקר מצליף באינטלקטואלים רואי-שחורות על ה"פסימיזם לגבי הדרך בה העולם צועד, הציניות לגבי המוסדות המודרניים, וחוסר היכולת לזהות מטרה נעלה בשום דבר אחר מלבד הדת". פינקר עצמו, כך ברור כשמש ובניגוד למבקריו השמרנים, יכול דווקא לזהות מטרות כאלה גם בהעדרה של אמונה דתית. אני מודה שלפני קריאת הספר הזדהיתי באופן אישי יותר עם נקודת המבט השמרנית, אך מתברר כי פינקר מגן על עמדתו באופן מרתק. הטיעונים שהוא מציג מוצקים ולרוב משכנעים, ומסיבה זו יש להתייחס אליהם ברצינות.

ראשית כל, פינקר מגיב לשמרנים החוששים מכך ש"מות האלוהים" יהרוס כל משמעות בחברה המודרנית עם האתגר הבא: איזו תקופה בהיסטוריה האנושית – ואנא היו מדויקים בתשובתכם – הייתה טובה יותר מבחינת תנאי החיים? האם החיים היו טובים יותר כאשר היינו ציידים-לקטים, נאבקים מדי יום על מזון, נלחמים בטורפים וסכנות סביבתיות אחרות ובורים לחלוטין בנוגע לעולם? האם החיים היו משמעותיים יותר בימי הביניים, אז חיו מרבית האנשים כאיכרים חסרי כל ונכנעו לעתים קרובות למגפות ורעב? מה לגבי התקופה שממש לפני המהפכה התעשייתית בראשית המאה ה-19, אז 85% מהעולם לא ידעו קרוא או כתוב ורבים מבני האדם חיו כעבדים? או שמא החיים היו עדיפים בשנות החמישים המוקדמות, כאשר שחורים באמריקה חיו תחת איום בלינץ', הרוסים והסינים דעכו תחת סטאלין ומאו, והודו התאוששה מתכנית חלוקה שהרגה מיליונים? לפי דעתי האישית וגם כפי שטוען פינקר, התשובה לכל השאלות האלו היא בבירור שלילית. השילוב חסר התקדים של שגשוג, חירות, שלום ויציבות אותו אנו חווים בימינו מעיד על כך שהזמן הטוב ביותר לחיות הוא ללא ספק עכשיו. וכך הוא כותב:

אלו המביעים נוסטלגיה לדרכי החיים המסורתיות פשוט שכחו עד כמה אבותינו נאבקו כדי להימלט מהן. נכון שאף אחד לא חילק שאלונים על אושר לאנשים שחיו באותן קהילות סגורות שהמודרניות פתחה, אך מרבית האומנות שנוצרה בתקופת המעבר התמקדה בצד האפל: צרת אופקים, פשרנית ושבטית, עם הגבלות בסגנון הטליבאן על האוטונומיה של האישה"

ניתן להתווכח על תיאורו של פינקר את פעולותיהם של אבותינו הקדמונים, אבל הנקודה שהוא מעלה לגבי חייהם הנוראיים בתקופה שקדמה למודרניות נראית לי כבלתי-ניתנת להפרכה במיוחד בסוגיית הנשים, מהן נמנעה במשך רוב ההיסטוריה היכולת לממש את שאיפותיהן, וכיום מסוגלות להשתמש בכישרונותיהן בשלל דרכים.

עוד טוען פינקר כי ההון החדש שנוצר וההתקדמות הטכנולוגית המודרנית הפכה עבור כולנו לקלה הרבה יותר את הגישה למה שג'ורג' סטיינר כינה "התירוצים לחיים" – ספרות ואומנות, קולנוע, מוזיקה ופילוסופיה. המאגר המלא של הידע האנושי הפך לזמין, בין היתר בשל התפתחויות כמו מאמציה של חברת גוגל והתרחבות הספריות הציבוריות. כיום אנו יכולים באמצעות מכשיר הטלפון הנייד לקרוא יצירות מופת, להאזין למלחינים הטובים ביותר, וללמוד על מסתורי החיים והיקום; בשל הסרת המגבלות הלוגיסטיים על תחבורה בינלאומית, יותר ויותר אנשים יכולים לבקר בפלאי הטבע והארכיטקטורה של העולם, מותרות שהיו נראים מעבר לכל דמיון רק לפני כמה עשורים. על פי פינקר, אנו יכולים למצוא משמעות בעיסוקים כאלה, המסוגלים לספק את הכמיהה האנושית להגשמה עצמית. "הטענה לפיה אנשים צריכים לחפש משמעות עמוקה באמונות על-טבעיות לא עומדת במבחן המציאות", הוא מסכם.

מחסום בפני התדרדרות

אם כן, בניגוד לביקורת הנפוצה נגדו, פינקר אינו אשם ב"מדענות", הגישה לפיה ניתן להסביר באמצעות המדע בלבד את כל נבכי הטבע האנושי. במקום זאת, הוא טוען כי המדע יכול לסייע לנו להבין טוב יותר דברים כמו התהליך הכימי שמאחורי הרגשות שלנו, המקורות האבולוציוניים של ההתנהגות וכן הלאה. ההבנה המדעית של מצבנו משלימה את התובנות לגבי החוויה האנושית העולות מן הספרות, הפילוסופיה והאומנות. אך האם הנתיב החילוני של פינקר למשמעות החיים מצליח לשכנע לחלוטין? התשובה המהוססת שלי תהיה לא.

התחושה הכללית שעולה מן הספר היא שפינקר אופטימי מדי לגבי גורלו של העולם נטול האמונה. הוא מקווה שכאשר הדת תדעך לה לאיטה, אנשים יאמצו ערכים הומניסטיים (כלומר כאלה המכוונים למיקסום הפריחה האנושית) ויישמו אותם בחיפוש אחר חיים בעלי משמעות ללא הסיוע של צווים דתיים. לדבריו, ארגוני צדקה דתיים למשל יהיו יכולים להיות מוחלפים בידי עמותות שונות המוקדשות לשיפור חיי האחר.

אך למרות כל זאת, עדיין לא ניתן להניח בביטחון מלא כי אנשים לא ימלאו את החלל שנוצר מנטישת הדת בניהיליזם או באידאולוגיות פוליטיות טוטליטריות מימין או משמאל. הבלשן והוגה הדעות ג'ון מקוורטר מזהה מגמה כזאת כבר בימינו, במיוחד בקרב תנועת "הצדק החברתי" שהפכה לסוג של דת בפני עצמה: היא מדברת על יום הדין (בו נאלץ להתעמת עם ההיסטוריה הגזענית שלנו), מטיפה לכך שעלינו לכפר על החטא הקדמון ("פריבילגיה לבנה" או דעות קדומות אחרות), ופועלת בנחרצות כדי לנדות את הכופרים (הדוגמאות רבות מדי מכדי לציין).

תובנתו של מקוורטר מזכירה לי הבחנה אחרת של ג'ורג' אורוול, לפיה כפי ש"הפטריוטיות יכולה לשמש כחיסון נגד לאומנות", כך גם הדת המאורגנת יכולה להוות שומר בפני אמונות טפלות. באופן דומה, ניתן בהחלט לטעון כי הדת יכולה לתפקד כמחסום בפני התדרדרות לניהיליזם ולקיצוניות פוליטית. חילוניות נוסח פינקר מרגיעה אותנו כי בעולם פוסט-אמוני בני האדם יחפשו משמעות בהומניזם במקום בפנטיות אידיאולוגית; אפשר לקוות שהוא צודק, אך פינקר לא מציע כל בטוחה לכך. מנגד, יש גם לדחות את הפחד הנחרץ והפסימיסטי מפני תהליך החילון. אחרי הכל, ישנן בעולמנו חברות דתיות בהן החיים נוראיים, ולעומת זאת מדינות חילוניות שמסתדרות נפלא. הדת אם כן אינה בטוחה למידה טובה של הציבור, בדיוק כמו שחילוניות לא תוביל בהכרח לניהיליזם, למרות שהסכנה לכך בהחלט קיימת.

מלבד תשובתו לשאלת החילוניות והמשמעות עליה חלק מהשמרנים נוטים לחלוק, פינקר צודק בדברים רבים אחרים. למעשה ניתן לומר כי הוא צודק לגבי מרבית הדברים, ובאופן כללי הפרויקט האינטלקטואלי שלקח על עצמו ראוי לשבח. פינקר הוא מגן נלהב של הדמוקרטיה הליברלית, תומך חסר פחד של המדע, יריב לכל מתנגדי הקידמה ואויבם של ריאקציונרים ומהפכנים כאחד. רצוי לכולנו לקרוא אותו, מכיוון שלכהן הגדול של החילוניות יש הרבה מה ללמד אותנו.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.