"מדינת ישראל סובלת היום ממגפה של צווי איסור פרסום"

האם צווי איסור פרסום עדיין יעילים בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים, כאשר כולנו חשופים כל העת למידע זמין ומהיר? האם מנסים להסתיר מאיתנו בכוונה מידע חשוב, והיכן עובר הגבול בין הזכות לפרטיות לבין זכות הציבור לדעת? על פי העיתונאי הוותיק והעורך המשפטי של אתר News1 איתמר לוין, "מדינת ישראל סובלת היום ממגפה של צווי איסורי פרסום". הסיבה העיקרית לכך לדבריו היא" בתי המשפט שמאשרים צווים כאלה בניגוד לרציונל שקבוע בחוק ובניגוד לפסיקות של בית המשפט העליון שמדגישות את זכות הציבור לדעת" בשיחה עם 'מידה' אומר לוין כי הצווים שהפכו לדבר שבשגרה "פוגעים בי כעיתונאי ובחופש הביטוי שלי, וזה תמיד נעשה ללא נוכחות של נציגים מהתקשורת. הרבה מאוד פעמים אתה אפילו לא יודע שהוצא צו כזה, וחלק גדול מאיסורי הפרסום יוצאים על תיקים שאתה בכלל לא יודע מהם ורק מקבל הודעה על כך מהמשטרה".

למה זה קורה?

"אחת הטענות היא שאיסור הפרסום נועד למנוע הדלפות, אבל מי יכול להדליף מחקירה שרק נפתחה לפני כמה שעות? היחידים שמחזיקים במידע בשלב הזה הם חוקרי המשטרה. השופטים מצידם עסוקים מאוד, וזה נורא קל גם מבחינתם פשוט לתת צו בטענה שפרסום עלול לגרום לחשוד נזק גדול. הבעיה היא שאף אחד אפילו לא מנסה להוכיח את הנזק הזה, וכמעט תמיד הצו ניתן כלאחר יד וללא שום נימוקים ופוגע למעשה בזכות היסוד של הציבור לדעת".

לוין מתאר מקרה כזה שהתרחש בבית המשפט השלום בירושלים, בו עצרו מנהל של חברה ציבורית שביקש לא לפרסם את שמו כדי לא לפגוע בתדמיתו ומכיוון שהוא עומד בראש חברה ציבורית. "אחד העיתונים פנה לשופט וטען שדווקא בגלל שמדובר בחברה ציבורית אז חייבים לפרסם, נקודה שבדיעבד השופט בכלל לא חשב עליה".

ומה לגבי זכותו של החשוד לפרטיות?

"לגבי פרסום שמות של חשודים המחוקק נתן דעתו בעניין וקבע שיש להמתין 48 שעות לאחר המעצר או ליום ההבאה לבית המשפט, בדיוק כדי לאזן הזכות לפרטיות של החשוד לבין זכות הציבור לדעת. אני לא חושב ששופט בבית משפט שלום למשל צריך לבוא ולהרחיב את האיסור לפרק זמן מעבר למה שכתוב בחוק. כאשר שופט העליון חשין כתב על עקרון פומביות הדיון הוא קבע שלכל אזרח צריכה להיות היכולת להיכנס לאולם המשפט. ברור שאי-אפשר לעשות את זה מבחינה טכנית, ולכן הפרסום התקשרותי הוא הפתרון ולא צריך לחסום אותו".

האם בעידן הרשתות החברתיות צווי איסור פרסום עדיין רלוונטיים?

"אם מדובר במישהו מוכר אז ממילא השם שלו ירוץ תוך כמה דקות בכל הקבוצות וברשתות, ואם זה מישהו לא מעניין אז גם העיתונות לא תפרסם את זה בכל מקרה. זה כמו לנעול את האורווה אחרי שהסוסים ברחו, והפגיעה היא לא רק בחשוד עצמו אלא גם באנשים אחרים. תחשוב למשל על כותרת שמדברת על "ראש רשות מקומית שנעצר", אבל מבלי לפרסם את שמו כי זה אסור: 250 ראשי רשויות אחרים צריכים עכשיו להגיד 'זה לא אני', בגלל שיש אדם אחד שלא רוצים לפגוע בשמו הטוב. זה לא הגיוני. מה שנוצר בפועל זה מצב שבו העיתונות המקצועית והרצינית נמצאת בחסרון מול כל מיני אתרים או
בלוגים שלא רואים את עצמם מחויבים לחוק ועושים מה שהם רוצים. בגלל שאני עיתונאי רציני מטילים עליי הגבלות, ומי שלא נתון לפיקוח יכול לפרסם חופשי. זה אבסורד מכל הכיוונים".

מה המשמעות של איסור פרסום מידע מבחינה ציבורית?

"המשמעות הרחבה של היד הקלה באיסור פרסום היא שהציבור פשוט לא מקבל את כל המידע. במדינה דמוקרטית צו איסור פרסום צריך להיות דבר יוצא דופן, והיד של השופט צריכה לרעוד לפני שהוא חותם על דבר כזה. אבל כשצווים הופכים להיות תופעה כל כך נרחבת ונפוצה, זכות הציבור לדעת נפגעת באופן חמור".

צו איסור פרסום כזה עמד במרכזה של סערה גדולה לאחרונה, לאחר ששר המשפטים אמיר אוחנה חשף מעל בימת הכנסת פרטים מחקירתו של עד המדינה ניר חפץ, שהיו באותה העת אסורים לפרסום. כאשר לוין נשאל על הוא מסביר כי "אף אחד לא צריך לעקוף את החוק, בטח לא שר, והוא צריך לחייב את כולם. מצד שני, במקרה המסוים הזה אני לא סבור שהייתה סיבה לאסור פרסום של חלק מהפרטים בגלל החשיבות העצומה של הפרשה, וגם בגלל שעדי מדינה כמו ניר חפץ מוותרים למעשה על חלק מהזכויות שלהם ברגע שהם מסכימים לעסקה של הקלה בחשדות נגדם תמורת עדות. במקרה הזה הפתרון הנכון היה לאסור את פרסום שמה של העדה המסוימת, ולתת לציבור לדעת את שאר הפרטים החשובים".

יכול להיות שלפעמים עיתונאים להוטים מדי לפרסם מידע שעלול לפגוע באנשים?

"אני לא יודע איך הייתי מגיב אם אני בעצמי הייתי נעצר או אם בן משפחה שלי היה נעצר, וברור שאני מדבר מתוך הפוזיציה של העיתונאי. אני לא מזלזל במה שעובר על חשודים וראינו גם הרבה מקרים שמעצרים וחקירות הסתיימו בלא כלום. בהסתכלות שלי בתור עיתונאי זה חלק מהמחיר של חיים במדינה דמוקרטית. ברור שיש מקום למנוע חשיפה כאשר מדובר במקרים של עבירות אלימות במשפחה, בתיקי נוער או בענייני ביטחון, אבל מה שקורה בפועל זה שיש כל כך הרבה צווים עד שאף אחד לא טורח לאכוף את אלה שבאמת נחוצים".

איך אפשר לפתור את הבעיה הזו?

"הפתרון הפשוט הוא שבתי משפט יקיימו את החוק ואת פסיקות העליון ולא יתנו צווי איסורי פרסום באופן כה גורף ונדיב, וללא שום נציגות של התקשורת. דבר נוסף שצריך לתקן הוא קיצור הזמנים של הדיונים בערעורים במקרה של דחיית הבקשה הראשונית. במצב כיום יכולים להיות מקרים ששמו של החשוד לא מפורסם גם חודש לאחר שנעצר, בגלל שהוא מגיש ערעורים וממתין לדיון בערכאות גבוהות יותר. למעשה האיש נעלם ואף אחד לא יודע מי הוא או איפה הוא. אני לא רוצה לחיות במדינה שבה אנשים נעצרים ונעלמים בקלות כזאת".

לשרטט את הגבול

בכל הקשור לצד המשפטי של סוגיית איסור הפרסום, עו"ד יצחק בם השותף במשרד בם דבורין כהן, מסביר בשיחה עם 'מידה'  כי"צווי איסור פרסום מסתמכים למעשה על תתי הסעיפים של סעיף 70 בחוק בתי המשפט, כמו סעיף ד' למשל שקובע כי בית המשפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיונים, במידה שהוא רואה צורך להגן על בטחונו או על פרטיותו של האדם. זה למעשה סעיף שמאפשר לשופט לחורג מכלל פומביות הדיון". לדבריו, "הסעיף שנעשה בו שימוש רב יותר הוא סעיף ה', שמדבר על איסור פרסום כדי לא לפגוע בחקירה, והרבה פעמים השופטים מפרשים אותו בצורה מרחיבה מעבר ללשון הברורה של החוק, גם אחרי שהסתיימה החקירה וגם אחרי הגשת כתבי אישום".

איך מוצאים את האיזון בין זכות החשוד לפרטיות לזכות הציבור לדעת?

"כמו כל דבר בתחום המשפטים, כנראה שגם כאן יש לשופטים יש חוש מיוחד שעוזר להם לקבוע היכן נמצא האיזון. צריך לציין שחלק ניכר מהצווים הם מוצדקים כיוון שברגע שמתנהלת חקירה אז פרסומים אודותיה יכולים להגיע לכל מיני אנשים שירצו לפגוע בה. מצד שני, יש לא מעט צווי איסור פרסום גורפים ולא מוצדקים שנועדו בעיקר כדי לכסות על הכשלים של המשטרה והפרקליטות. השאלה היא מהו העניין הציבורי: כאשר מדובר באיש פרטי אז צריך להיות משהו באמת חריג שיצדיק פרסום שיכול לפגוע בפרטיות שלו, אבל אם מדובר באיש ציבור אז האפשרות לפרסום צריכה להיות יותר מקלה".

יכול להיות שעקב כך נמנע מאיתנו מידע חשוב?

"השאלה לפי הדין היא לא מה מעניין את הציבור, אלא מה חשוב שהציבור ידע כדי לגבש דעה מושכלת. אם יש באמת מצב שנמנע מהציבור מידע שיכול להיות משמעותי, צריך לדעת איך לשרטט את הגבולות כך שניתן יהיה לחשוף מקסימום מידע תוך מינימום של פגיעה. אם אכן יש מידע כזה אז אני סבור שחייבים לפרסם. למשל, אם במקרה של תמלילי פרשת הרפז הקלטות מצביעות על ביצוע עבירה לכאורה של חלק מהמעורבים, אז ברור שיש עניין ציבורי רב בפרסום ההחלטות".

יתכן שצו איסור הפרסום בפרשה הזו ניתן מטעמים פוליטיים?

"אין לי דרך לדעת, כי אין לי ראיות לכך".

האם צווים כאלה עדיין רלוונטיים בעידן האינטרנט והווטסאפ?

"זה רלוונטי במידה מסוימת מכיוון שאיסור פרסום מונע אפשרות להשאיר את הנושא בכותרות. כאשר פרשה מסוימת לא נמצאת בחדשות ובעיתונים אז היא למעשה לא נמצאת על סדר על היום, גם אם חלק מהפרטים פורסמו בפורומים אחרים ולא-רשמיים. יש הבדל אם הפרסום נעשה דרך בלוג מפוקפק או משודר במהדורת החדשות. לכן התפיסה היא שבכל זאת יש עניין למנוע פרסומים מסוימים, גם אם ברור שחלק מהידיעה יכולה להגיע לציבור בדרכים אחרות".

גם עו"ד בם התייחס לפרשת ניר חפץ, שאף הגיש לאחרונה תביעה נגד השר אוחנה בטענה לחשיפת פרטים אסורים. "החסינות ניתנת לחברי כנסת בדיוק בשביל דברים מהסוג הזה, וכדי שלא יחששו לעשות את תפקידם כפי שהם מבינים אותו. לכן לדעתי יש לשר אוחנה חסינות מפני תביעה במצב כזה. ברוב התיקים הרגילים אין צו איסור פרסום שמחזיק מעבר למועד סיום החקירה, והטענה העיקרית בסיפור ניר חפץ הייתה שמירה על הפרטיות שלו ושל אדם נוסף שמעורב בסיפור". עו"ד בם ממשיך ומספר כי "היו כמה כלי תקשורת וארגונים כמו ארגון 'לביא' אותו ייצגתי שטענו שיש עניין ציבורי גדול בפרסום, במיוחד בגלל מהות התיק ובגלל השיטות שננקטו בחקירה כדי לגרום לחפץ לדבר. במקרה הזה היה ברור שצו איסור הפרסום נועד לטייח את הכשלים של המשטרה והפרקליטות בחקירה, ובסופו של דבר בית המשפט אכן הסכים לצמצם באופן משמעותי את צו איסור הפרסום".