קר שם בחוץ: מלחמות האקלים מאיימות לפלג את קנדה

השמאל הקיצוני התחזק בבחירות וכעת דורש להטיל הגבלות על תעשיית הנפט, המהווה את מקור הפרנסה העיקרי של המחוזות השמרניים במערב

ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו | MSC / MCI

בימים אלה אנו שומעים לא מעט תחזיות קודרות בכל הקשור לסכנות שינוי האקלים והתחממות כדור הארץ שעלולה להוביל לאסון אקולוגי, אך לפחות בכל הקשור לקנדה נראה שהמשבר האקלימי הוא דווקא פוליטי. המדינה בה נושא האקלים תופס חלק גדול מהשיח הפוליטי, מראה קיטוב הולך ומתגבר בין המרכז העירוני החרד לפליטות הפחמן שלו, לבין הפריפריה המערבית שמתגאה בתעשיית האנרגיה שלה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שגם שד הפיצול יצא שוב מהבקבוק אחרי עשרות שנים של שקט, וקנדים רבים במערב מדברים במפורש על פירוק המדינה. כנהוג בימים אלה, משחק המילים לא איחר לבוא, והמונח ווקסיט (Wexit) הפך להיות שיחת היום.

הדיווחים המעטים בישראל על תוצאות הבחירות הקנדיות בחודש אוקטובר התייחסו בעיקר לניצחון הדחוק של ג'סטין טרודו והמפלגה הליברלית שבראשותו, אבל הסיפור האמיתי של הבחירות הוא מפת המושבים. קנדה, כמו ארה"ב, היא מדינה פדרלית המחולקת למחוזות וטריטוריות, וחברי הפרלמנט נבחרים בשיטה רובנית במחוזות אותם הם מייצגים.

ארבעת המחוזות שנחשבים בקנדה בתור "המערב" הצביעו באופן מוחץ לשמרנים, ובעיקר אלברטה וססקצ'ואן, מחוזות עם היסטוריה של מחשבות בדלניות ותחושת ניתוק משאר המדינה. באלברטה וססקצ'ואן כל המושבים פרט לאחד נפלו בידי השמרנים, ומאז פרסום הבחירות התקשורת עוסקת במרץ באיומי הפרישה. ראש ממשלת אלברטה הכריז כי "תושבי אלברטה כועסים, ובצדק" והודיע על כינוס דיונים מקומיים עם פעילים. ראש ממשלת ססקצ'ואן הודיע ש"הגיע הזמן לעסקה חדשה עם קנדה", וראש ממשלת מניטובה הצהיר: "צריך להכיר בכך שהפילוג במדינה הוא מצב אמיתי. מערב קנדה סובל".

בסקר שפורסם לאחרונה, 33 אחוזים מתושבי אלברטה ו-27 אחוזים מתושבי ססקצ’ואן הסכימו עם המשפט "יהיה עדיף למחוז שלי להיפרד מקנדה”. חזית מאוחדת של המערב לא יכולה להיווצר כי המחוז המערבי ביותר, קולומביה הבריטית, נשלט פוליטית על־ידי העיר ונקובר, שם הצביעו למפלגות השמאל; אבל גם שם, בשאר המחוז זכו השמרנים כמעט בכל המושבים. מה גורם לקיטוב הזה? בשביל להבין את זה, צריך להבין את הכלכלה והגאוגרפיה הקנדית.

בין מרכז ומערב

כאשר חושבים על "אימפריית נפט" לא הרבה יחשבו על קנדה, אבל האמת היא שהמדינה הצפונית היא בין מפיקות הנפט המובילות העולם. הנפט הוא חלק עצום מכלכלת המדינה ומספק פרנסה להמוני אזרחים קנדים, אך הוא אינו מתפלג באופן שווה בין המדינות; אימפריית הנפט של קנדה היא אלברטה, והנפט הופך אותה למדינה העשירה ביותר בפדרציה. חלקים משמעותיים מאוכלוסיית המדינה מתפרנסים ישירות מתעשיית הנפט, שהפכה מנגד להיות שנואת נפשם של רבים בשמאל הקנדי הקורא להגביל אותה במיסוי ורגולציה ואף לחסלה בשם המאבק בשינוי האקלים.

יותר מכל, המאבק התרכז בשני נושאים גדולים שדוברו במערכת הבחירות האחרונה: מס הפחמן שהטילה ממשלת טרודו, ובעיקר התוכנית לשדרוג צינור הנפט שמחבר את אלברטה עם האוקיינוס השקט דרך קולומביה הבריטית. הפרויקט, שיכול לשלש את כמות הנפט שמועברת דרך הצינור כיום, נתפס באלברטה כהכרחי להתפתחות הכלכלית; אבל ממשלת קולומביה הבריטית הנשלטת על־ידי "המפלגה הדמוקרטית החדשה" שרטוריקת האקלים שלה קיצונית עוד יותר מזו של טרודו, מחפשת דרכים למנוע אותו. גם עם המגבלות האלה אלברטה היא עדיין המחוז העשיר ביותר במדינה, אבל למרות העושר היא רחוקה מלהיות מרכז קנדה, כינוי המשמש לתאר את שני המחוזות הגדולים במזרח – אונטריו וקוויבק. לשני אלה ביחד, עם יותר משישים אחוז מאוכלוסיית המדינה ומספר מושבי פרלמנט גדול בהתאם, שמורה עמדת השליטה על הפוליטיקה הקנדית. מאז ומתמיד היו כאלה במערב שלא אהבו את המצב הזה – המרכז נוטה להיות עירוני, סוציאליסטי ודובר צרפתית, לעומת המערב השמרני, הכפרי ודובר האנגלית.

בשביל להבין את הנתק חשוב לזכור את הגודל של המדינה הענקית – בין העיר הגדולה המזרחית ביותר במערב, ויניפג שבמחוז מניטובה, לבין העיר הגדולה המערבית ביותר במרכז, טורונטו שבמחוז אונטריו, מפרידה נסיעת רכבת בת יום וחצי. מערב קנדה קרוב הרבה יותר לארצות הברית, גאוגרפית וכלכלית, ואליה מסופק רוב הנפט. מצב זה הוביל למרירות של המערבים כלפי מרכז קנדה, עוד לפני שנכנסה מחלוקת האקלים לתמונה. בקנדה נהוגים גם "מענקי איזון" שמעבירים כספים מהמחוזות העשירים יותר לעניים יותר, מה שנתפס באלברטה כמצב שבו הם נאלצים לממן את הקוויבקים בזמן שאלה מצביעים למדיניות עוינת כלפיהם.

הדרמה מתגברת במיוחד כששומעים את שמו של ראש הממשלה שהוביל את קנדה בסיבוב הקודם של הסכסוך. פייר טרודו עמד בראש ממשלת קנדה במשך 15 שנים, בהן הפך לאליל במרכז ולאויב במערב. רבים באלברטה זוכרים את יוזמת 'תוכנית האנרגיה הלאומית' שלו בתחילת שנות השמונים כמכה אנושה לכלכלת אלברטה, שהטילה פיקוח נרחב על תעשיית האנרגיה והעבירה רווחים מהמערב למרכז. בנסיבות האלה, לא קשה לדמיין שעליית בנו ג’סטין לשלטון לא התקבלה בשמחה באזורים האלה. הבדלנות המערבית השאירה פחות רושם על התרבות הפופולרית מהבדלנות הקוויבקית, אבל היא לא בהכרח פחות משמעותית. גם לפני הבחירות, סקרים הראו נוכחות קבועה לרצון הפרישה, בעיקר בימי פייר טרודו.

מלח באדמה

בחירות 2019 הציפו מחדש את כל התסכולים ההיסטוריים. כהונה אחת של ג'סטין טרודו אולי לא הספיקה כדי לעורר מחדש את השד הבדלני, אבל בבחירות האלה המצב שונה. למרות התדמית הקיצונית, ג'סטין טרודו ומפלגתו הם עדיין גורמים מתונים וממלכתיים במונחים קנדיים. בבחירות האלה הם לא זכו לרוב משלהם בפרלמנט, וייאלצו כנראה להקים ממשלת מיעוט שנשענת על מפלגות קיצוניות יותר. המפלגה הדמוקרטית החדשה, מפלגת הבלוק הקוויבקי ומפלגת הירוקים קוראות כולן למגבלות דרקוניות על תעשיית הנפט בשם המלחמה בשינוי האקלים, עוד יותר מהליברלים של טרודו. המחשבה שבנוסף להסלמה הנמשכת ממילא ברטוריקת האקלים הם יצטרכו להתמודד גם עם מפלגות קיצוניות שיאגפו את הליברלים משמאל, גורמת לשמרנים רבים באלברטה וסביבתה לחזור למחשבות הפרישה הוותיקות.

מאגר הנפט המערבי של קנדה

ובזמן שהבדלנים ופעילי האקלים מתכוננים למאבק, פחות משבועיים אחרי הבחירות נשפך עוד שמן על המדורה, כאשר אחת מחברות האנרגיה הבולטות בקנדה הודיעה על עזיבת המדינה ומעבר לארה"ב. בחברה נמנעו מלהצביע על תוצאות הבחירות בתור הסיבה למעבר, אבל מייסדה הצהיר כבר בשנה שעברה, עם העתקת חלק מהפעילות לארה"ב, על מקור הבעיות: "השנים האחרונות היו סיוט עבור [תעשיית האנרגיה] הקנדית, בכל פעם שנראה אור בקצה המנהרה זה התגלה כרכבת שמוביל ג'סטין טרודו לרסק אותנו". שרת האנרגיה של אלברטה הצהירה שהממשלה הקנדית "הרחיקה מכאן השקעות ומקומות עבודה. הם החריבו הכול וזרעו מלח באדמה".

לאן כל זה יוביל? לא סביר שקנדה תתפרק בזמן הקרוב, אם כי כדאי לזכור שבניגוד לספרד, קנדה לא צפויה להילחם בכוח נגד מחוזות פורשים; כבר פעמיים התקיימו משאלי עם על עצמאות קוויבק והובסו בקלפי, אבל הקיטוב הולך ונמשך. ככל שהרטוריקה של לוחמי האקלים מקצינה, אפשר לצפות לעוד ועוד תגובות נגד מצד אנשי הפריפריה, שלא יכולים להרשות לעצמם לוותר על הפרנסה והחופש עבור מטרה מעורפלת שמוכתבת מהערים הגדולות והרחוקות. מעבר לכך, ככל שהרטוריקה הקיצונית של לוחמי האקלים נשמעת בכל מקום בעולם המערבי יתכן שהפילוג בקנדה לא יהיה מקרה מבודד.


שי שפירא הוא בלוגר לענייני פוליטיקה וחברה מרחבי העולם. עקבו אחריו בבלוג או בטוויטר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. נקודה נוספת שצריך לזכור היא שמבחינת מחוזות המערב פרישה יכולה גם להתפתח בקלות להצטרפות לארה״ב, דבר בעל השלכות רבות על כל הצדדים.
    אני באמת תוהה האם לא כדאי לאמריקאים לנצל את הפילוג ולהציע את זה למחוזות הנ״ל?

    1. זה לא כל כך פשוט, צריך הסכמה רחבה מאוד במשאל עם כדי שזה יקרה. באותה מידה – קנדה יכולה להציע למדינות הליברליות באזורי ניו אינגלנד והפסיפיק נורת' וסט להצטרף אליה. בקיצור, זה לא הולך לקרות.

    2. ברור שזה מסובך. אבל עצם ההצעה תוכל להכניס ראיון שעלול למשוך לא מעט לתמוך בו(בהחלט סביר שיש כאלה שמתנגדים לפרישה בפני עצמה אך יתמכו בה עם המטריה של ארה״ב מאחוריה).

      וקנדה מוזמנת לקחת את המחוזות הליברלים זה רק יחזק עוד יותר את הימין האמריקאי בזמן שקנדה תתאבד כלכלית(אגב, מעשית זה לא אפשרי כי יש חוק בארה״ב שקובע שלמדינות אבור לפרוש מהאיחוד).

  2. כל המדינות הגדולות המכילות מיעוטים שונים
    נמצאות תחת איום התפרקות
    המיעוטים הופכים לבדלנים שמתי שהוא
    יבקשו עצמאות.מדינת האם הוכחה ככישלון.
    לכן המאה הבאה מדינות רבות יכנסו לעימותים
    פנימיים ממיעוטים שיבקשו עצמאות בדרך שלום או טרור.וחלק מהם אף יקבלו עצמאות.כך שמדינות רבות בסכנת פירוק