ההיסטוריה אף פעם לא באמת מסתיימת

אין נישואים יציבים יותר מאשר אלו של ודאות ובורות.

לפני שנים, הכרתי כמה פרוגרסיבים נוקשים מהזן הנבזי במיוחד אשר גדלים במעוזי הדם הכחול האחרונים של לבנים פרוטסטנטים אנגלו-סקסיים. יש משהו בשילוב של פריבילגיות טהורה, מוסר בסגנון קווייקרי ותזונה מאקרו-ביוטית, שהופכת נלהבי שלום וסובלנות כמותם לנבזים ובלתי נסבלים אך רחוקים מלהיות פיקחים. כמו במקרה של אישה שסיפרה שהיא סובלת בקושי את הטיולים למשפחת בעלה בדרום, מכיוון שחשה חלחלה של ממש רק מהיותה במקום בו הייתה בעבר עבדות. היא אמרה זאת באורגזמיות של סיפוק עצמי מוסרי, בעודה עומדת בדיוק במקום בו היו מטע הטבק של ריצ'ארד האריסון, מפעל העבדות הגדול ביותר מסוגו בפנסילבניה שלפני המהפכה האמריקנית. היה לה חוש מוסר חד במיוחד, אך כנראה שחוש היסטורי חד הרבה פחות. זה יכול להיות דבר מסוכן מאוד.

וויליאם פוקנר צדק לגבי העבר. אפילו במדינה צעירה כמו שלנו, אין מנוס מן ההיסטוריה. ביליתי את חג ההודיה בבית אשר יסודותיו הונחו עוד לפני מלחמת האזרחים, ליד בוסטון בה שלטי הדרכים מכוונים מטיילים בעליזות לעבר לקסינגטון וקונקורד, כאילו היו אלו רק מקומות בהם ניתן למצוא בית קפה או בית מרקחת ולא שדות קרב היסטוריים עקובים מדם. כמה קרובים שביקרו מאירופה הביאו עימם מתנה מופלאה עבור בן-דודם: גרסאות דיגיטליות של סרטונים ביתיים ישנים בפורמט 8 מ"מ שהתגלו בבית המשפחתי, אשר תיעדו בין היתר ביקור של כמה גולים מאחורי מסך הברזל הסובייטי. הטיול התנהל בסודיות מסוימת (הם נסעו תחת שם האם שלפני הנישואין) והסרטונים הוחבאו בשל סיבה טובה: תחת הקומוניזם, עדויות לקשרים עם משפחה במערב היו עלולות להוביל לאובדן מקום התעסוקה, מעצר, או גרוע מכך. בעוד ברני סנדרס בילה את ירח הדבש שלו בברה"מ, המקומיים החביאו מכתבים מחו"ל מתוך פחד שיישלחו למחנות עבודה. אף פעם אל תתנו למישהו לומר לכם ש"סוציאליזם אמיתי לא נוסה מעולם".

עבורי, המלחמה הקרה פירושה היה אימון בתפיסת מחסה מתחת לשולחן הלימודים בבית הספר היסודי, כדי להתכונן מפני טיל בין-יבשתי סובייטי שייתכן וישוגר לעבר בסיס חיל האוויר הקרוב. (מעולם לא האמנתי שהשולחנות יהיו יכולים להגן עלינו מפני ראש קרב בעוצמה של 50 מגה-טון). עבור בני-הדודים שלנו מאירופה, אימת השלטון הקומוניסטי אינה איזו פסקה נשכחת למחצה בספר מאובק, אלא זיכרון חי. עבורי, המקבילה לתקופת מאבק זכויות האזרח הייתה לנסוע באוטובוס דרך העיר ולגלות שאכן קיים בית ספר יסודי די גדול של שחורים בעיירה כמו לובוק, טקסס. (היו למעשה כמה). בעבור אחרים לא מבוגרים בהרבה, האימה של אותם ימים היא זיכרון חי. בערך באותו הזמן בו גיליתי את צידה המזרחי של העיירה בה התגוררתי, מייקל דונלד בן ה-19 עבר לינץ' במוביל, אלבמה על-ידי חברי קו-קלוקס-קלאן. אחד מהם, הנרי הייז, נשלח לכיסא החשמלי בשנת 1997, חבר הקלאן היחידי שהוצא להורג במאה העשרים בשל רצח של אדם שחור.

אנחנו כל הזמן רוצים שההיסטוריה תיגמר. הדבר נכון במיוחד להיסטוריה הגזעית בארה"ב אשר לעיתים מתייחסים אליה כאילו הסתיימה בשנת 1964. אך ההיסטוריה לעולם אינה באמת מסתיימת, לעולם לא באמת מסתיימת איתנו; לא ההיסטוריה הזו, ואולי לא שום היסטוריה אחרת. במלחמת העולם הראשונה, קנדה, שהייתה אז בעלת אוכלוסייה הדומה לזו של אוהיו כיום, ספגה כ-61 אלף אבדות. בשנת 1917, מקסיקו הוציאה למעשה מחוץ לחוק את הכנסייה הקתולית והחלה מסע של טרור ורציחות נגד מאמינים; ארה"ב רואה עצמה כמרכז של הבמה הצפון-אמריקנית מסיבה מסוימת, אך כמה אנו באמת מבינים את שארית הסיפור? כמה באמת אנו מבינים את סיפורנו שלנו?

עידן אחר

אני תוהה כמה אנשים הצופים בהיסטוריה האלטרנטיבית והפנטסטית המוצגת בסדרה 'Watchmen', הזדעזעו לדעת שהאירועים המתוארים בטולסה של שנת 1921 אכן קרו, עד לרמה של תקיפת המטוס. אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי על כך – זה היה נראה לי כדבר שלא ייתכן שקרה באמת. אם רק הייתי שומע על כך ממישהו, הייתי עונה בביטחון שמדובר בהמצאה מוחלטת או הגזמה פראית: ודאות ובורות, שוב יחדיו, תמיד יחדיו. ישנם אמריקנים רבים ששומעים על הסיפור ומגיבים בצורה הפוכה: לא שזה לא קרה, אלא שלא ייתכן שזה יכול להיות דבר אחר פרט לאמת. אין זו תעלומה גדולה מדוע אנו לא מבינים אחד את השני.

https://www.youtube.com/watch?v=bfb7pUhI89A

ההיסטוריה מתקצרת ומתקרבת משנה לשנה, וככל שהיא יותר רחוקה היא נראית יותר זרה. היום בו נולדתי היה באותו מרחק בזמן ליום 'משפט הקופים' מאשר הוא להווה, וקרוב יותר לשריפת הרייכסטאג והתרסקות הבורסה שהביאה לשפל הכלכלי הגדול. היום בו נולד אבי קרוב יותר בזמן למלחמת האזרחים מאשר לימינו. עמודי הגרניט הישנים מול הבתים במסצ'וסטס הם שרידים מעידן אחר, אך כזה שאינו כה רחוק כפי שאנו מדמיינים אותו. האנשים שקשרו את סוסיהם לאותם עמודים יתפלאו אולי מהרכב המשוכללים שלנו, אך הם יזהו אותנו. הם מכירים אותנו ואנו מכירים אותם, או לפחות יכולים להכיר אותם אם נרצה בכך.

איני מאמין שרק אלו שלא לומדים מן ההיסטוריה נידונים לחזור עליה. רבים מן האנשים שלומדים היסטוריה מסוגלים בהחלט לחזור על אותן טעויות כמו אבותיהם, ואף גרועות מכך. יישום מעשי אינו הסיבה הראשונה או הטובה ביותר לנסות ללמוד משהו מן ההיסטוריה (דבר שונה מללמוד משהו על ההיסטוריה), אך בהחלט יש להקדיש לכך מחשבה. חג ההודיה מכניס אותנו למצב רוח היסטורי בו אנשים מספרים סיפורים שונים אודות הקמת המדינה הזו ומה שבא לאחר מכן. לא תמיד יהיו להם הסיבות הטובות או הכנות ביותר להעדיף גרסה אחת של הסיפור לעומת אחרת. אך כל אחד מאיתנו, עם בורותנו העצמית שהיא כמעט ללא גבולות, צריך להיות צנוע מעט – מספיק בשביל לקוות שייתכן ונראה מעט אור בחלק מהסיפורים, ושנוכל אולי להרחיב את מעגל האור החוצה, כדי לדחוק את החשכה כמה שאפשר.

הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.