גאולה כהן: סיפורה של לוחמת

קטע מתוך ספר זיכרונותיה של גאולה כהן ז”ל, על תוכנית הבריחה הנועזת מהכלא הבריטי והשותפים המפתיעים שסייעו לה להימלט

גאולה כהן על רקע בית החולים במגרש הרוסים | American Colony )(Jerusalem, מכון ז'בוטינסקי

הקטע המובא כאן נלקח מתוך ספרה של גאולה כהן ז”ל, ‘סיפורה של לוחמת’, המתאר את זכרונותיה מתקופת פעילותה בלח”י ומתקופת מאסרה בכלא בבית לחם. אנו מודים לעמותה להנצחת מורשת לח”י ולמשפחת הנגבי על הרשות לפרסמו.

***

צילום רנטגן – נצלם אותה פה, אמרה שית ג’מילה לד”ר פרלמן, ולי אמרה: מה, עדיין פה? רטנתי על דקירות מוזרות בחזה, על רחש משונה בגב, על כאבי ראש מלווי בחילת הקאה – הקיזו לי דם מן האצבע, שאבו לי דם מן הווריד, אבל המיקרוסקופ לא גילה את החיידק שהיה לי בראש. ד”ר פרלמן הטובה רשמה לי, ליתר בטחון, זריקות כבד.

“עוד לא חולה?” – כתב לי אדם – “אנחנו פה כבר מוכנים לעזרה ראשונה”. לא הייתי עוד חולה. לא נותר לי אלא להתפלל לעזרתו של אלוהים. זה עזר. ביום אחד לא בלעתי עלי טבק אבל חומי עלה במעלות למעלה. בלעתי את גלולות המרפא של ד”ר פרלמן – החום לא ירד. “דלקת ריאות קשה” – קבעה הרופאה – “צריך בית חולים”. מיסטר תומס רתח: “נעשה לה בית חולים פה”.

אני, אכן, כבר הייתי קודחת ולא חשבתי על בריחה רק התפללתי לאלוהים להיות בריאה, אבל מיסטר תומס חשב שאני בריאה ולא חושבת רק על בריחה. “מהשער הזה היא לא תצא” – אמר מיסטר תומס. ד”ר פרלמן היא רופאה – היא לא יודעת חוכמות, לא תופסת התחכמויות ומוחה לא עובד אלא על חוכמת חיים ומוות. כשהכרתי, איפוא, עזבה אותי ללילה אחד אמרה ד”ר פרלמן למיסטר תומס: “אם לא תועבר החולה בבוקר לבית החולים אינני אחראית עוד לחייה”. מיסטר תומס אחראי לחייהם של אסיריו. הוא נשלח לכאן לפקח עלי לא כדי שאמות רק כדי שארצה את שבע השנים שפסקו לי השופטים. הוא נכנע, איפוא, אבל עם האמבולנס הזמין בבוקר גם משמר כבד של שוטרים.

ד”ר כהנא, הרופא היהודי שבבית החולים הממשלתי בירושלים, ישב לידי כל הלילה, אבל אני רק בבוקר ראיתי אותו. “המשבר עבר” – אמר לי כשהוא מסיט ממני את בלון החמצן הגדול שהיה קשור לזרועי. חזי עוד כואב, ריאותי מחרחרות, אבל הכרתי צלולה.

“מי אתה?” – שאלתי את הרופא בלבן. “יהודי” – השיב ד”ר כהנא – “וביליתי עמך את כל הלילה הזה דרך בלון החמצן הזה” – נתחייך אליי טובות – “…כשהביאו אותך אתמול לא היה להם פה בלון חמצן או לא רצו לתת…”לא צריך, מחכה למחר’ – אמר לי הרופא הראשי של בית החולים. הלכתי איפוא לאחד מבתי החולים שלנו בעיר והבאתי לך אחד…העיקר שעכשיו אפשר כבר להחזיר אותו… איך את מרגישה?”

“איך את מרגישה?” – אמרה לי למחרת אחות חיננית בלבן, כשהציעה לי את הכר מתחת לראשי ותחבה לידי מעטפת נייר לבנה. הסוהרות שעמדה לידי לא ראתה. הזקיפים הבריטיים שישבו בחוץ ליד חלוני לא יכלו לראות. מיטתי עמדה בפינת חדר אחד גדול שבו שכבו חולות ערביות, חלקן אסירות חלקם אזרחיות. לא היה בית חולים מיוחד לאסירים. בבית החולים הממשלתי שבמגרש הרוסים בירושלים הוקצה בקומה השלישית חדר אחד מסורג לאסירים חולים, לאסירות לא הוקצה חדר מיוחד. אבל החלון בחדר ששכבתי בו היה מסורג ומיטתי עמדה בקצה החדר ליד החלון. בקצה מיטתי ישבה כל הזמן סוהרת ובפרוזדור שהחלון נשקף אליו הוצב עלי משמר של שני שוטרים בריטיים, יום ולילה.

כשפתחתי את המעטפה הקטנה שתחבה לי האחות ראיתי בתוכה שני פתקים. אחד מלוט, האחראי על הסניף שלנו בירושלים, השני מאדם. אדם לא תפס: מה זה – התחלות או מחלה? העתון היומי בלבל אותו. העתון היומי כתב שהועברתי חולה בדלקת ריאות קשה לירושלים. דלקת ריאות זה לא סתם חום של בליעת טבק, דלקת ריאות זה משמיע איזה קול מחרחר שם בחזה – איך איפוא הצלחתי כך, או שמא אני חולה ממש? אם ממש – זה עסק ביש: בחוץ כבר מוכנים להגיש לי עזרה לברוח. גרא כבר כתב בעניין זה ללוט “ולוט” – כותב אדם – “כבר ניגש כדרכו ישר לעניין. אני מתל אביב אעזור ככל שאוכל אבל אני סומך על לוט. את בידיים טובות”.

אכן בידיים טובות. הפתק מלוט היה באמת ישר לענין. “האחות תמר” – כתב לי לוט  – “זו שתעביר לידך את הקשר, היא משלנו וקשורה עם נורית כבר מזמן. דרכה עליך לדווח החוצה על הנעשה בפנים, דרכה תעביר אליך נורית את ההוראות מבחוץ…אם כי נמצא כבר בידנו תרשים של בית החולים  – העבירי תרשימים נוספים וחכי להוראות”  – סיים לוט.

תחילה לא יכולתי לעשות תרשים אלא מהחדר בו שכבתי. עוד אסור היה לי לקום ממיטתי. אחרי יומיים כבר יכולתי להעביר תרשים של המסדרון הארוך ושל חדרי השירותים. אחרי שבוע כבר יכולתי להוסיף לתרשימים דו”ח מלא על סדרי השמירה, סוגי המבקרים בבניין, חילופי משמרות, וסדרי הביקורים של המשפחות והקרובים אצל חוליהם. על פי המכתבים שקיבלתי מלוט הבינותי שמקום המוקד של הבריחה יהיו חדרי השירותים, ומועד המוקד – שעות הביקורים אצל החולים.

“התכנית אצלנו הולכת ומתגבשת” – כותב לוט – “מה המצב אצלך?” רע. מצבי הולך ומשתפר. רע. הבולשת דוחקת ברופאי בית החולים להחזירני שוב לבית לחם. “עשי הכל כדי להישאר בבית החולים לפחות עוד ימים אחדים”  – כותב לוט.

“החום ירד, הנשימה השתפרה, דוחקים בי להחזירך לבית־לחם” – אמר לי בוקר אחד ד”ר כהנא. חומי עלה. נשימתי נעצרה. “אני זקוקה עוד להבראה, דוקטור”  – לחשתי בקול מצטרד – “בית הסוהר, אתה יודע, אינו בית הבראה”  – השתעלתי עכשיו באמת.

רחמיו של ד”ר כהנא נכמרו. ראיתי איך נעימת דברי המעונה מציירת בעיניו תאים מעופשים ומפושפשים חסרי אור ואוויר לנשימה. “אעשה ככל שאוכל”  – אמר, אבל מיד הוסיף  – “את בעצם עוד חולה  – למה איפוא את מסתובבת יותר מדי בפרוזדור? היית מקילה עלי לו היית נשארת במיטה”.

הוא לא ידע, ד”ר כהנא, שאני מוכרחה להסתובב בפרוזדור, הוא לא ידע שדרך הפרוזדור הזה אני מתעתדת לצאת החוצה, אבל הוא ידע לשכנע את שלטונות בית הסוהר שעלי להישאר בבית החולים לפחות עוד שבוע ימים. מיסטר ברומפילד שבא להיווכח בעיניו עד כמה החולה עוד לא הבריאה לא היה מרוצה. מיסטר ברומפילד הוא המפקח על בתי הסוהר ומנהלו של בית הסוהר בירושלים בו ישבו גם שפוטי המחתרת. מעכשיו, כאסירה, הועברתי לתחום שיפוטו.

“את כבר בריאה”  – פסק באוזני מיסטר ברומפילד. “לו הייתי בריאה לא הייתי כבר פה”  – אמרתי.

“שמעתי שאת כבר מסתובבת חופשית במסדרון”.

“נכון. אני מסתובבת כי אני רוצה כבר להסתלק מפה במהרה”.

“מדוע, איפוא, אינך מבקשת מהרופא שיצווה להחזירך? הוא חושב שאת צריכה להישאר פה עוד שבוע ימים”.

“לא אני ביקשתי שיביאו אותי לכאן ולא אני מצווה מתי להחזיר אותי לשם…צו כזה, אני סבורה, גם לא תלוי בד”ר כהנא, רק בך”.

אם היו קודם חששות בליבו של מיסטר ברומפילד הנה עכשיו פגו אלו כליל. הוא נתרצה. “שמעתי שעשית קצת צרות למיסטר תומס בבית־לחם, אה?”

“אז הייתי בריאה, עכשיו אני לא יכולה לרוץ”.

“אדאג, איפוא, להעבירך בחזרה אליו עוד חולה…נקווה שבמשך שבוע אחד לא תבריאי פה לגמרי”  – געה מיסטר ברומפילד בצחוק  – “מוטב שתבריאי אצלו”. “אוה, נזכרתי”  – הוסיך מיסטר ברומפילד – “הבחורים שלך בבית הסוהר ביקשו להעביר לך דרישת שלום. למסור בחזרה?”

מניין לו למיסטר ברומפילד לדעת שלא אני ולא הבחורים שלנו שיושבים כאן בסמוך אלי, מעבר לחומה, לא חיכינו לו כדי להחליף בינינו דרישות שלום? פעם עם אחות, פעם עם רב, פעם עם הרופא, ופעם אחת אפילו בפתק סתרים. פתק סתרים קטן שקיבלתי אתמול בבוקר מצינוק המוות. פתק צרור, כתוב כתב חי וחתום בשם חי של אחד שעומד למות. דוב גרונר.

דב גרונר | לע”מ

גרונר יכול היה גם לחיות. הוא נשאר חי גם אחרי שהעמיד את חייו מנגד במלחמה נגד החיה הנאצית בשורות הבריגדה. הוא נשאר חי, אף כי בלסת שסועה, גם אחרי שהשתתף בפעולת אצ”ל על משטרת רמת־רגן ונאסר. גרונר יכול היה לחיות גם אחרי שנידון למוות על ידי בית הדין הבריטי לו רק ביקש חנינה על חייו. אבל גרונר לא ביקש ועמד למות. לא לבדו. בצינוק המוות יושבים עמו דרזנר קשאני ואלקחי, שלושה אנשי אצ”ל שיצאו ערב אחד עם שוטים להלקות באחוריו של השלטון הזר, ומשה ברזני איש לח”י, שהפר ערב אחד לבדו את העור שהוכרז בשכונות ירושלים ובער להשליך רימון חי על מפקד הדיוויזיה השישית בירושלים.

פתק קטן כתב לי גרונר, בחמש מילים: “לגאולה שלום מצינוק המוות – דוב”. שלוש מילים: שלום מצינוק המוות. איך אפשר להגניב דרישת שלום חיה מצינוק המוות? ידעתי: לא חושך בצינוק. ידעתי: שם אור לא רק ביום, רק ביום ובלילה. ביום בא האור מעם השמיים דרך החרכים, בלילה בא האור מעם נורה של חשמל. כל הלילה. חוק. בתא הצינוק מלבד עיני שומר צריך שיהיה אור יומם וליל. אין חושך. אסור שיהא פה חושך. צריך שיהא אפשר לעקוב אחרי כל תנועה של ההולך למות שלא יראה איך זה למות, חלילה, אחרת ממה שהועיד לו החוק. צריך שיהא אפשר לראות מה הוא רואה. אור־תמיד. לא אור־תמיד של שבעת הימים, לא אור הנגוהות של ימות המשיח. אבל גם לשטן יש אור־תמיד משלו. הוא לאו דווקא בא בחושך ובחשאי. אבל האור שעמו מסנוור עיניים אל האופל.

***

מיסטר ברומפילד כבר הלך ואני כבר יכולתי לשלוח פתק החוצה: “מוכנה. הוחלט להשאיר אותי פה לשבוע נוסף”.

“מוכנים” – החזיר לי לוט למחרת, וביקש שאקבע את היום. לא את השעה. השעה יעודה מראש. השעה היא המשתתף העיקרי בתכנית, שכן עיקר התכנית היה להסתלק מפה בשעת הביקור היומי של קרובי החולות, בצוהריי היום.

רק שאת היום הטוב ביותר מבחינת המשמרת הגרועה ביותר קשה היה לי לקבוע מראש. המשמרת שהתחלפה פה שלוש פעמים ביום כללה שלושה: סוהרת ערבייה אחת לידי בתוך החדר ושני שוטרים בריטיים במסדרון ליד החלון. אבל א שלוש הסוהרות היו קבועות והכרתי אותן מקרוב לא היתה קביעות בחילופי צוותות השוטרים, והם עצמם היו רחוקים במסדרון מכדי שאוכל לעמוד על טיבם.

לא יכולתי לבחור במשמרת אחת מבין שלוש המשמרות אבל לא היית צריכה לחשוב פעמיים כדי לבחור אחת מבין שלוש הסוהרות: שית נג’מה. במשמרת הלילה כשאני הייתי צריכה להיות ישנה והיא ערה – הייתי אני ערה והיא ישנה. במשמרת היום, כשהיתה צריכה לפקוח אלי עין  – לא סגרה את פיה. אם לא דיברה אל עצמה דיברה אל האחיות, אם לא דיברה אל האחיות דיברה אל החולות. אלי רק היתה חוזרת מדי פעם כדי לספר לי מה סיפרו לה.

רק שהיתה צריכה ללוות אותי לחדרי השירותים ולהמתין בחוץ לצאתי היתה אומללה מאוד. לא היה עם מי להחליף מילה. שכן עם אחד משני השוטרים שהיה נלווה אלינו עד פרוזדור חדרי השירותים ומסתובב לו במסדרון לכאן ולכאן סבוב וטפוף, לא יכלה שית נג’מה לדבר. לא רק שלא ידעה אנגלית אלא בעיקר על שהלה היה שותק כל עת משמרתו גם עם חברו. לא פעם היתה שית נג’מה אומרת לי בנימת רחמים: על מה הם שותקים של ביניהם כל הזמן? מסכנים…

“בחרתי את הסוהרת” – כתבתי החוצה – “אבל לא יכולה להחליט עוד על השוטרים”.

“לא חשוב”  – ענה לי לוט – “מספיק שהסוהרת תהיה קלת דעת למדי. בשביל השוטרים יש לנו תכנית מיוחדת כדי לבדר את דעתם”.

יש שעה, יש סוהרת, יש גם יום: ביום הראשון הקרוב, הוא יום כ”ג בניסן תש”ז, תהיה שית נג’מה הסוהרת־אשר־עלי בשעת ביקור הצהרים של קרובי החולים. אני, איפוא, לא אנצל את השובע שהעניק לי מיסטר ברומפילד עד תומו. אני אמנם גם ביום ראשון לא אהיה עוד מספיק בריאה כדי לרוץ, אבל ביום ראשון, לפי התכנית שלי, יהא עלי דווקא להתנהל בטוחות לאיטי. עד יום ראשון יש בידי שלושה ימים.

“עד יום ראשון” – כתבו לי מבחוץ – “הרגילי את השוטרים ואת הסוהרת שאת משתהה ארוכות בחדר האמבטיה”.

“מה את עושה שם כל כך הרבה זמן?” – היתה אומרת לי הסוהרת של משמרת הצהרים – “שוב מתרחצת? בבוקר מתקלחת, בצהרים מתקלחת – לא טוב להתקלח כל כך הרבה פעמים ביום”.

“לא כדאי להתקלח בערבים” – היתה מוכיחה אותי הסוהרת של משמרת הערב  – “את עשויה עוד לשוב ולחלות”.

אולי אפשר לשוב ולחלות אם שבים ומתקלחים שלוש פעמים ביום, אבל אני במקלחת לא הייתי מתקלחת. הסוהרת שעמדה בחוץ ושמעה את קילוח המים לא יכלה לדעת שאני עומדת לבושה מן הצדף מתבוננת אל זרם המים הטוב, וחושבת איך זה ימשיך ביום ראשון לקלוח לו כך שאני כבר לא אעמוד פה מן הצד רק הרחק הרחק…

כשחזרתי ביום השישי אחרי הצהריים מן המקלחת מצאתי את אמי ממתינה לי ליד המיטה ועמה מיסטר ברומפילד.

“יודעת מניין אני?” – “שאלה אמי – “מבית לחם אני באה” – אמרה אמי  – “לא, ידעתי שאת פה, אבל לא אותך הלכתי לבקר הפעם רק אותה. את רחל אמנו…בכל פעם שהייתי עולה לבית לחם לבקר אותך בבית הכלא הייתי יורדת וסרה בדרכי לבקרה של רחל אמנו שבדרך־בית־לחם ובוכה. בקולי קולות הייתי בוכה שתשמע ותרחם עליך, על בתה, והשמש של הקבר היה חורט את שמך על הקבר ומתפלל. אבל היום הלכתי אליה ואמרתי: די! שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני מבקרת פה. בתך איננה היום בבית־לחם, עשי שזאת תהיה הפעם האחרונה שרגלי תדרוך על סף בית הכלא…את הלוא אם – אמרתי – את הלוא יש לך לב לבכות ולאלהים יש אוזנים לשמוע, את הלוא שומעת כל ערב את בכיי…עשי למען דמעות אלו, בכי אותן באוזני אלוהים והוא ישמע…”

“כאלס” – אמר מיסטר ברומפילד בערבית לאמי – “מספיק. ביקשת ביקור לרגע אחד ועברו כבר עשרה. תספיקי לראות אותה בבית לחם. ביום שלישי תוחזר בתך לבית הסוהר”.

“אם אהיה בריאה עד אז”  – אמרתי למיסטר ברומפילד.

“את תהיי בריאה!” – פסקה אמי – “שלמתי לשמש הקבר שיתפלל בכל יום לשלומך ויזכיר אותך יום יום לפני רחל אמנו”.

התקלחתי שלוש פעמים גם בשבת, ובבוקרו של יום ראון, כשהגיעה שית נג’מה והחליפה את סוהרת הלילה אמרתי לה: “הפעם החלטתי לשמוע בקולך. הבוקר לא אתקלח, אבל בצהריים, בשביל זה, כבר אעשה מקלחת הגונה”.

“ווללאהי”  – אמרה בשמחה שלמה  – “ביקאפי ואקתר”.

מספיק ויותר  – אמרה לי שית נג’מה. אכן מספיק ויותר  – חשבתי. מספיק ויותר בשביל הבוקר בשביל הערב בשביל מחר ומחרתיים בשביל כל הימים כולם. האחות שלי באה עם כלי המיטה, האחות הרחמניה שלי מבקשת ממני לקום כדי שתוכל להציע לי את המיטה. אני קמה. היא מציעה. אני חוזרת ושוכבת על צידי, חובקת בידי את הכר כדי ליטול משם את הפתק ומוצאת לידו גם שעון־יד. פותחת את הפתק ורואה בצידו שני רישומים.

“את השעון הסתירי על גופך” – כותב לי לוט –

כיוונו אותו הבוקר עם שעוני שאר המשתתפים בבריחה. פעלי רק על פיו. כשיראו המחוגים אחת ושלושים תראי מסתובב במסדרון גבר ערבי לבוש אירופית ובכיס חזייתו תקועה לו ציפורן אדומה. כשתראי את הציפורן קומי ללכת למקלחת. בחדר המקלחת, מאחורי דוד המים החמים, תמצאי חבילת בגדים. בחבילה שמלה ירוקה בפרחים לבנים, מעיל נשים ערבי ארוך ושחור, זוג נעליים ומטפחת משי שחורה, זו הרעלה שתכסי בה את ראשך ופנייך. שרטטנו לך פה רישום איך לקשור את הרעלה, אבל מוטב שעד שעת צהריים תעשי חזרות לקישור הרעלה עם איזו מטפחת ראש, כשאת נעזרת – ראי ציור – בסיכה סגורה. מרגע שאת יוצאת מחדרך למקלחת עד שעת צאתך ממנה לא צריכים לעבור יותר מחמש דקות. אל תצאי מן המקלחת עד שתשמעי מבחוץ קריאות בערבית: יַמָּה, יַמָּה. זה האות. הדרך נקייה. התקדמי עכשיו על פי הרישום השני המצוייר פה ותגיעי למגרש הרוסים ומשם לשער היציאה הפונה אל הגן העירוני. השוער לא יבקש ממך תעודת זהות ולא יערוך בבגדייך חיפוש, לא עורכים חיפוש ביציאה אצל נשים ערביות רעולות. כשיפתח לפניך השער תראי מעברו השני של הכביש קיוסק, לידו תעמוד בחורה, בידה סל קש ואליו קשורה מטפחת אדומה. זו דרורה. כדי שגם היא תכיר אותך בין כל קהל הערביות הרעולות חצי את הכביש כשאת מסיטה משהו את שובל המעיל השחור כך שיתגלה לעין טפח מן השמלה. היא קנתה אותה אתמול יחד עם נורית. דרורה תתחיל להתקדים ואת אחריה, כשתפנה לסימטה – את אחריה. בסימטה תחכה לך המונית שהובאה לשם־כך במיוחד מתל‏־אביב. במונית יחכה לך עמיחי. להתראות באחת ושלושים ושבע דקות”.

באחת וחמש־עשרה דקות ראיתי ערבי אחד לבוש כפרית, בידו סל פירות, נכנס לחדר החולות ופונה, הססני מעט, לעבר המיטה שעמדה אחרונה בקצה החדר ובה שכבה סלמה הזקנה, ערבייה אחת מחוסרת הכרה. אני לא נותנת ליבי אליו אבל אני רואה שהוא נותן את עיניו בי מאצל מיטתה של סלמה הזקנה. עוד אני תוהה לתוך עיניו של הכפרי אם הוא הערבי שלי הניח זה עכשיו את סל הפירות שבידו ליד מיטתה של סלמה, חזר ויצא ולא נתן בי עיניים. לא ידעתי את פרטי התכנית של הבריחה שלי, רק ידעתי שישותפו בה גם ערבים. לא ידעתי אם הערבי הכפרי הזה הוא שלי אבל אני הלוא עלי לחכות עשיו עם השעון ביד לערבי אחד עירוני, לבוש מקטורן שחור וענוד ציפורן אדומה…

החדר החל הומה מבקרים ושית נג’מה עוקבת בשפתיה אחרי כל אחד שנכנס, שוקקת לפתוח בדברים. אני מסתכלת בשעון המכוון ורואה: אחת ושלושים. אני מסתכלת אל החלון המסורג ורואה צפורן אדומה מציצה לה מבעיד לכיס חזיתו של אחד הדור־מראה לבוש מקטורן שחור.

“הולכים למקלחת”  – אני אומרת לשית נג’מה.

“עכשיו?” – מפטירה בצער תהומי שית נג’מה שכבר היתה שטופה בדברים עם שתי נשים ערביות, רעולות פנים.

“עכשיו”  – אני אומרת ומתבוננת אל ראשן הרעול של הערביות ומשווה את קישור הרעלה בעורפן מאחור לקישור התרשים שבראשי.

“ווללהאי, מסכנה” – אומרת אלי שית נג’מה כשהיא מבקשת את סליחת הערביות  – “למה אליך לא באים מבקרים? למה לא מתירים לך לקבל ביקורים בבית החולים?”

אני לא משיבה לשית נ’גמה, אני מתקדמת לפתח החדר ורואה את הכפרי ההוא חוזר ושב, עכשי לא לבדו רק עם עוד כפרי אחד, לעבר מיטתה של סלמה הזקנה. שית נג’מה אחרי, שוטר אחד מהשניים אחריה, ולפני, בפינת המסדרון הפונה לפרוזדור חדרי השירותים, אני רואה את הערבי האירופאי שלי שקוע בשיחה עם אשה ערביה קטנה רעולת פנים. אני פונה לפרוזדור הקטן ונכנסת למקלחת. שית נג’מה נשענת כדרכה אל קיר הפרוזדור כשאני נועלת מאחורי את הדלת.

השעה אחת שלושים ואחת. אני פושטת את כתונת בית החולים, פותחת את ברז המקלחת ולא נכנסת לאמבטיה רק מפשפשת בידי מאחורי דוד המים החמים ולא מוצאת חבילה של בגדים. דפיקות רועדות אני שומעת מכות מחזי על דוד המים ואת דוד המים אני רואה רועד בתוך עיני. מסתכלת אל השעון: אחת שלושים ואחת. חוזרת וחובקת בידי את הדוד, תוקעת את ראשי בינו ובין הקיר ורואה פקעת סמרטוטים תחובה מן הצד. מתירה את הפקעת – גולשים ממנה זוג נעליים. פורשת אותה – פרחים בלבן פורחים לעיני מתוך שמלה ירוקה. המים זורמים במקלחת, מעל השמלה אני לובשת מעיל שחור וארוך ורואה בשעון אחת שלושים ושתיים. חוגרת את המעיל בחגורה ונדקרת בסיכה. מרימה מן הארץ צעיף קמוט מבד שחור ומשיי ושוכחת איך מתחילים לקשור רעלה. המים קולחים ברעש־פתאום, דמה הם קולחים כך מכל עברי, דומה אני עומדת תחתם ערומה והם זולפים בזעף על בשרי. בעיני גועשים אין סוף קווקווים ורישומים וסיכות פתוחות וסגורות ושחור כל הערביות הרעולות שראיתי מעולם, ואצבעותי הופכות וקושרות בצעיף הבד שבידי.

אני מנסה לכסות את ראשי במטפחת המשי ושומעת עולה מן החוץ שאון קולות. המטפחת גולשת מראשי על פני ואני רואה מבעד לדוק השחור של הרעלה את המחוג הקטן: אחת שלושים שלוש וחצי דקות. והרעש מבחוץ גובר. אני תוקעת את הסיכה ברעלה ובשיער שבעורפי, סוגרת את הסיכה, עוד לא שומעת “יַמָּה, יַמָּה”, כבר לא שומעת את המים רק את רחש דמי עולה בקול דממה דקה לראשי, אוטם את אוזני אל החוץ ובוקע את חזי בתפילה, מבעד לרעלה.

כשהתפללתי ואני ילדה עם אמי בחגים, ספופה עמה על ספסל בית הכנסת – הייתי כולי פליאה איך עולה התפילה מפה, מעזרת־הנשים, עד לב השמיים. עכשיו היו השמיים כולם פה וביני ובין הרעלה ולא עמדה ביני לבינם אלא התפילה והתפילה היתה עכשיו רק מילה אחת, רק שם הווייה. לא ביקשתי עזרה לא שאלתי עצה רק עצמתי את עיני וקראתי לו בשם. ענו לי המים בקול המיה. הצעקות מן המסדרות שבו ופקחו את עיני וקול אשה מבחוץ, כקולה המתפלל של אמי מעזרת הנשים, הרטיט את אוזני: “יַמָּה… יַמָּה…”

אחת שלושים וחמש דקות. לא סגרתי את ברז המקלחת אבל פתחתי גם את ברז הכיור, פתחתי את הדלת לפרוזדור ושבתי ונעתי אותה מאחורי. שית נג’מה לא חיכתה שעונה אל הקיר, צעדי השוטר לא טופפו עוד במסדרון. אני פונה עם התרשים שבראשי למדרגות ומגיעה אל האולם. האולם שבראשי ריק, רק קווים קווים. האולם שאני חוצה אותו עכשיו ברגלי הומה אזרחים בלשים ושוטרים. עלי להוסיף ולהגיע עד למדרגות למגרש הרוסים, אבל אין לי כוח אפילו לעמוד דום. יצרי דוחק בי לרוץ אבל אני עלי לפסוע מתונות. אשה ערביה רעולת פנים לא רצה אחר יצרה. אשה ערביה רעולת פנים מתנהלת כעת כמוני לאיטה. מגיעה למדרגות ורואה את מגרש הרוסים מלא בטנקים ואדם וצריחי משוריינים. עושה את דרכי בין המשוריינים, נתמכת בטנקים שלא אמעד ליפול ושומעת איך קולים להם שם המים שבתוך האמבט…

גאולה כהן, 1990 | לע”מ

“השוער לא יבקש ממך תעודת זהות” – כתב לי לוט…אשה ערבייה לא מגלה את פניה לנוכרים…

אני מתבוללת בתוך הקהל היוצא מן השער ורואה מעבר לכביש נערה אחת גומעת מכוס משקה ליד קיוסק, בידה סל עטוף במטפחת אדומה. דרורה. הסטתי את שובל המעיל השחור לגלות טפח מן השמלה ובעוד אני מבקשת לחצות את הכביש אני רואה איך שני עיניה היוקדות של דרורה צמאות אלי. איך נחנק לה המשקה בגרונה, ומדמע לשמוע איך היא מקללת בליבה את העודף שהקיוסקאי סופר לו לאיטו.

אני חוצה את הכביש, הולכת אחרי דרורה במדרכה ורואה איך היא פונה לסימטה הקרובה. אבל לפני שאפנה אחריה לסימטה הבאה קופצת דרורה על ראשי בנשיקות. אני לא יכולה להחזיר לדרורה נשיקות מבעד לרעלה. אני יודעת שאסור היה גם לה לקפוץ בנשיקות בצוהרי יום על אחת אשה ערבייה רעולה, אבל בדמי הגואה אני יודעת ששתינו עכשיו מעבר למותר ולאסור. רק שברגע זה מגיחה למולנו מכונית, מתוכה יוצא עמיחי, בתוכה אני כבר יושבת רק בשמלה הירוקה בפרחים הלבנים ובלוא רעלה, אבל בעד עיני עוד סוכך מסך שחור ערפילי והוא אטום מקודם, ולא רואה בעדו כלום רק שומעת את עמיחי אומר: “השעה אחת שלושים ושבע דקות  – קדימה”.

***

כשהתעוררתי ישב ליד מיטתי ציון ולידו עמד הרופא הירושלמי שלנו, ד”ר הפנר. לא הכרתי עד אז את ציון אבל הוא החליק על מצחי רטיה קלה והציג את עצמו: “אני ציון” – אמר – “והמיטה שאת שוכבת עכשיו עליה היא שלי, איך את מרגישה?”

ד”ר הפנר רכן אל דופקי: “מצויין” – אמר – “הכל דופק מצויין. רק חחבל שמיהרת לאבד את ההכרה, היית שומעת את האזעקה שהזעיקו פה לפני שעה לכבודך…הנשימה בסדר גמור, רק קצת חרחור בצד שמאל, לא נורא, קצת פלבריטוס ירושת הדלקת. עכשיו באוויר החופשי שלנו זה יעבור מחר, הסטודנט שלנו כבר ידאג לכך, אה?”

אני חושבת שעל שום היותו חיוור, צנום ופניו טהורים כשל אברך משי קרא ד”ר הפנר לציון סטודנט. אבל אחר כך נודע לי שציון היה סטודנט באמת, וזה חדלון הגו, זו עדנת העור ורחפופיות המבט שעל פניו היו רק צלליה המגששים של רוח המוות. שכן חודשיים לא הרבה אחרי שראיתיו אז מת ציון מסרטן. עד שחי – למד. כל זמן שחי – למד. גם כשחי במחתרת. לא היה לו בית. הוא עלה ערום מכבשן האש באושוויץ, בה נספו הוריו, והתגורר ערירי בבית קרוביו בלב ירושלים. ביום היה עולה להר הצופים ללמוד, בלילה היה שב ויורד למחתרת. היום לא עלה ציון להר הצופים, עכשיו הוא יושב במיטתו לידי וידו על מצחי.

ד”ר הפנר הלך ועמיחי נכנס. “עסק ביש” – אמר – “שני הערבים לא הופיעו למקום הפגישה…נראה שנתפסו, עסק ביש…איך הערבייה החולה שלנו נושמת את החופש?”

“קצת בחרחור” – גיחך ציון מסמיק משהו, וסחט את הרטיה אל הספל. “איזה ערבים, איזו פגישה…ספר לי איך ברחתי”  – התייצבתי למול עמיחי על המיטה. “מה? לא יודעת איך?” – פקח אלי עמיחי את עיניו הגדולות.

לא ידעתי. רק את חלקי ידעתי. בפתקאות ששלח לי לא היה לוט טורח לספר על חלקם של האחרים. הקונספירציה של לוט פועלת לא רק על פי חוק כתוב, היא עצמה מכתיבה חוקים. כל אחד צריך לדעת את שעליו לעשות, לאף אחד אסור לדעת מה שעל השני לעשות. אבל עכשיו היה לי מותר. עכשיו קראתי את כל הסיפור לאחור אות לאות וידעתי אותו מן ההתחלה:

כשהעברתי מבית לחם את תוכניתה של מלכה על בריחה מבית החולים העביר אותה אדם לגרא שהעביר אותה ללוט בירושלים. לוט חיכה שאתחלה מדומות, לא חיכה עד שאבריא באמת, חיפש ומצא אלי קשר דרך האחות, ביקש וקיבל את תרשימי בית החולים, למד ובחן את סדרי השמירה והגה ארוכות איך להיפטר מהסוהרת שמלווה אותי עד הפרוזדור של חדרי השירותים. צריך שמישהו ייקרה לפרוזדור ההוא, ייטפל לסוהרת ההיא וילווה אותה מן הפרוזדור ההוא והלאה  – חשב לוט. במסדרונות בית החולים נקרים אזרחים תמימים רק ביום ביקור. ביום ביקור יכולים להסתובב חופשית כדי להיטפל לסוהרת רק ערבים המבקרים את חוליהם. בשורות לח”י אין ערבים, אבל בלח”י ישנו אלחנן.

לוט מזמין את אלחנן לפגישה. אלחנן הוא המוכתר הבלתי־מוכתר של הכפר הערבי אבו־גוש. אלחנן עומד בקשר הדוק עם אחד מבני הכפר, הוא יוסף אבו־גוש. אלחנן מתלהב, ולפגישה השנייה עם לוט הוא מופיע עם יוסף אבו־גוש. יוסף משתלהב. לוט משתכנע “זהו”, רק עוד לא מתרגש וחושב שצריך גם “זוהי”: צריך גם אישה ערבייה שתילווה אל יוסף ותיטפל לסוהרת. זה יותר בטוח, זה יותר לעניין, זה פחות מעורר חשד. אלא שהערבייה לא יכולה להיות ערבייה ממש. ערבייה ממש היא עצמה כלואה בביתה משתוכל  להשתחרר כדי לשחרר אחת. צריך איפוא יהודיה שתתחפש לערבייה.

אדם שמתלבט בתל־אביב בלבטים של לוט מבשר לו: יש. יש לי יהודיה תימניה אחת שיכולה לדמות לערבייה לכל דבר. אדם מצא אותה במקרה. בעצן הוא המציא אותה. היא לא היתה חברת לח”י רק אחת מבאי ביתם של אהרון וציונה, אנשי לח”י. כשאדם ביקר בבית הזה וראה את זו קבע: זוהי!

אך מה פתאום שכך תחשוב גם היא? אדם נוהג בעורמה וקושר עם רבקה, האורחת התימניה, שיחה ידידותית: הוא אמנם לא תימני כל כך, הוא יש לו רק ידידה תימניה אחת כלואה בבית הסוהר שמתכוננים להבריח אותה בימים אלו מבית החולים.

“מה?” – התרגשה האורחת – “יופי!” – התלהבה האורחת.

אבל אדם כבר “התחרט על הפטפוט”: “מצטער” – הוא אומר מהורהר – “לא הייתי צריך לספר לך על כך…אסור היה לי לספר לך על כך…אבל עכשיו שסיפרתי ואת יודעת את כבר מוכרחה להיות בתוך העסק”.

“איזה עסק? מה עסק?” – נבהלה האשה.

“אין ברירה, נצטרך לשתף אותך בהברחה”.

“אותי?”

“אותך”.

“אבל אני לא אספר לאיש, נשבעת שלא אספר לאיש”.

“מאוחר” – אומר אדם – “אני כבר סיפרתי לך…מהרגע הזה” – צץ לו בלש קטן במוחו של אדם – “יעקבו אחריך אנשינו. יום ולילה”.

“מה עלי לעשות?” – שאלה האשה אולי את אדם אולי את ליבה.

“לנסוע ירושלימה ולחכות להוראות” – אמר אדם.

זה היה בלתי אנושי, אבל האשה עלתה ירושלימה, בילתה יומיים עם דרורה וביום בריחתי התלבשה כערבייה, עשתה הכרות עם “בעלה” יוסף אבו־גוש, הטמינה את בגדי התחפושת שלי מאחורי דוד האמבטיה, נטפלה בדברים אל שית נג’מה, צעקה אלי בקולי קולות “ימה, ימה” ומיהרה להסתלק מהמקום יחד עם “בעלה”.

רק שהיא לא יכלה לצעוק אלי “ימה, ימה” לפני שהתחילה המהומה בפתח חדר החולות, מהומה שמשכה אליה את כל הנמצאים במסדרון הבית ושהודות לה לא עצר בעדי איש בצאתי מחדר האמבטיה. המהומה לא היתה ספונטנית. היא היתה מתוכננת. היא פרצה עכשיו פה משום שהיא נולדה עוד מקודם במוחותיהם של אלחנן לוט ויוסף. שכן, משנתפרה כבר בעיית העסקת הסוהרת על ידי הזוג הערבי עוד העסיקה מוחות השלושה השאלה איך לסלק מן המסדרון את השוטר שמלווה את הסוהרת. שזה, גם אם לא יקפיד לחשוב ש”הערבייה” היוצאת מחדר האמבטיה זו אני, יקפיד אולי לחשוב שהסוהרת מפטפטת יותר מדי עם זרים ומסיחה את דעתה מחובתה.

צריך איפוא, לדאוג שמשהו יסיח גם את דעת השוטר – חשבו השלושה. בדעת מי לראשונה הבריק הרעיון של הקמת המהומה – לא יודע היום איש מהשלושה, שכן עוד בטרם נחשב זה בקול כבר קפצו עליו השלושה בשמחה: מהומה! מהומה בפתח חדר החולות שתחייב את השוטרים להתערב כדי להשיב את הסדר על כנו.

“יש לי שני בני דודים” – אמר יוסף אבו־גוש – “הם יכולים להקים שערוריה”.

אם יסכימו. “יסכימו” – מתלהט יוסף, וחוזר בערב עם אלחנן והשניים. לוט בוחן אותם בעיני רוחו בחוץ. “סיכון גדול אתם נוטלים על עצמכם” – אומר להם לוט לבסוף.

“מוכנים” – ענה יוסף, והשניים לידו מניעים את ראשם להסכמה ואלחנן מאחור מהנהן במרץ בכל גופו.

את מי יבקרו השניים בבית החולים החליט לוט כבר מקודם, כבר משעה שביקש מהאחות דו”ח על החולות השוכבות עמי בחדר וסלמה הזקנה שבדו”ח לא יצאה לו מן הראש. “סלמה היא ערבייה אחת זקנה שהגיונה אבד לה מכבר” – כתבה האחות – “אינה מכירה עוד איש ואין איש כמעט הבא לבקרה”.

אנחנו איפוא נערוך לה ביקור – חשב לוט, – אנחנו הלוא מוכרחים לבקר בבית החולים, אנחנו לא מכירים איש מהחולים שמכיר גם אותנו, אנחנו זקוקים איפוא למישהו חסר־הכרה שאפשר לבקר אצלו גם שלוא מכירים אותו…סלמה הזקנה הערבייה ששכבה בקצה החדר, חולה אנושה, היתה חסרת־הכרה.

האובייקט של הביקור, איפוא, קבוע – סלמה. המטרה של המהומה – ברורה: להעסיק את השוטרים. האמצעי של המהומה  – ידוע: מכות. האופי של המכות גם הוא ברור: עד זוב דם, אבל – התואנה? למה לפתע פתאום יקומו שני ערבים שבאו לבקר זקנה חולה וירביצו זה בזה מכות?

אחד משני הניצים המיועדים לא מבין: “למה צריך תואנה? אנחנו הלוא יודעים שעלינו להתחיל להרביץ”. אבל התואנה היא לא בשבילם, התואנה דרושה ללוט כדי להקהות את סקרנות הזרים שבחדר, ואולי, אם יהא בכך צורך, גם כדי לסבר את אוזני השוטרים. עוד הכל מחכים שיתמצא להם איזה מוצא בראש הם ניגשים בינתיים לקבוע את פרטי הביקור. עוד יוסף מצביע מציע להביא לה לסלמה הזקנה סל פירות – קופץ לפתע אחד:

רגע! יש לי רעיון. אולי משהו בקשר לסל הפירות…למשל, שאחד יטען שהוא הביא אותו לחולה והשני יטען: לא, רק אני…יתחילו לטעון בפה, בידיים וברגליים, אחד עם השני, על אחד עם כל שוטר עד שלבסוף יסכימו איך שהוא לעשות ‘סולחה’, ישאירו את הסל ויסתלקו…”

רק שהם לא הסתלקו ונשארו במעצר עם סל הפירות שהביאו. זה לא בשל שהתואנה לא היתה מוצלחת ביותר, זה רק בשל הריב שקם על פיה והיה מוצלח מן המותר.

כשאני כבר יצאתי אל המקלחת והכפרי חזר עם חברו אל סלמה ואל הסל שהניח לידה – השניים עוד לא צריכים היו לפתוח בריב. כשאני כבר הייתי במקלחת – היו הם צריכים להתחיל רק בדין ודברים. כשאני התחלתי להתלבש – הם היו צריכים לעמוד בעיצומו של וויכוח לוהט. כשאני עמדתי ורעלתי את הרעלה – היו הם צריכים “להתחיל בידיים”. כשאני הייתי צריכה לחכות לצעקות “ימה, ימה” – הם היו צריכים היו להמשיך בכות עד שיואילו השוטרים להתערב.

עד כאן הכל הלך לפי התכנית. מכאן – התכנית הלכה רק איתי. התכנית אכן היתה כולה מחושבת עד תום, אבל בין כל חישוביה – שניים לא נלקחו בחשבון מראש: הדם הקר של הבריטים והדם החם של הערבים. הדם הקר של הבריטים שלא מיהר להתרגש כדי למהר ולהפריד בין הניצים, והדם החם של הערבים שמיהר להשתלהב עד כדי מכות דמים בבריטים, כשהואילו אלו לבסוף להתערב.

כשאני פניתי מהאמבטיה לפרוזדור וממנו למסדרון ולמדרגות כבר לא עמדה, אכן, בפרוזדור הסוהרת, שכן גם השוטר אשר עלי ועליה כבר לא עמד במסדרון אלא נזעק לפתח החדר להגיש לחברו עזרה. אבל עכשיו היה הוא עצמו זקוק לעזרה: שני הערבים הניצים, שבמקום אחד בשני כבר כילו את חמת בזקיף, התנפלו עכשיו גם עליו.

אני כבר במדרגות אל החוץ, אני כבר במגרש הרוסים, אני כבר הולכת אחרי סלה של דרורה בין הסמטאות – השניים עכשיו רשאים כבר להפסיק. השניים עכשיו חייבים כבר להפסיק. אבל רע. השניים כבר לא יכולים להפסיק. המהומה בפיתחו של חדר החולים כבר הפכה קרב. המהומה הצליחה יותר מדי. המכות הולכות והולמות. במקום השכל מדבר הדם. רע. השניים שבתחילה לא היתה להם תואנה להתחיל – בסוף לא היתה להם תואנה לחדול.

רק כשהשוטרים מצליחים לבסוף להחזיר את הסדר מחליטים פתאום השניים שבעצם אין להם שום דבר עוד אחד כנגד השני, מבקשים להתפייס ופונים ללכת הבייתה. “עכשיו לא” – עוצרים בעדם השוטרים, אחד אפו זב דם, אחד חבורה פורחת לו במצחו – “עכשיו יש לכם עסק אתנו”. סל הפירות עומד מבוייש מן הצדף קהל המבקרים שבחדר ממלמל בינו לבין עצמו: “בושה, בושה, מריבה כזאת על סל פירות שווה פרוטה”, סלמה שוכבת חסרת־הכרה בעולם שכולו טוב והמים ממשיכים להשתכשך להם בנחת במקלחת.

***

המהומה שבאה כדי למלט אחת הביאה למעצרם של שניים. הם נעצרו תחילה לא בשל חלקם בהברחה אלא בשל חלקם בהפרעת הסדר במקום ציבורי. בריחתי עוד לא נתגלתה. אבל כששית נג’מה, אחרי שהזוג הנחמד שבידר את דעתה לפני שעה קלה פרח לו איך שהוא מן המקום, והיא, משועממת, חזרה אל דלת המקלחת והאיצה בי לגמור כבר ולא ענו לה משם אלא קולות המים – או אז צפרו הצופרים בבית החולים, נזדעקה האזעקה בעיר, והמהומה שעוררו הכפריים התמימים בשעת היבוקר כבר עוררה את דעתם של הבריטים להחשיד את השניים בעזרה.

הם נחקרו, הם עונו – ולא גילו. רק טענו: לא היו דברים מעולם. לא מכירים כאולה כהן, לא יודעים ג’מעת שטרן, יודעים רק סלמה שתחיה. עד שניהם פה אחד. מכאן – כל אחד כנגד חברו: “את סל הפירות קניתי אני במיטב כספי”, “לא כי, את סל הפירות קניתי אני”.

הבולשת לא האמינה. היא עינתה וחקרה: “כמה כסף קיבלתם בעד העזרה?”

“איזה כסף?” – נרעשו השניים באמת – “איזה עזרה?…רק סלמה הזקנה”.

הבולשת עינתה ופיתתה: “תעבדו בשבילנו – מה לכם וליהוד? תקבלו כסף, תקבלו עזרה – רק גלו לנו מי שלח אתכם לפעולה?”

השניים לא נתפתו: “לא מתעסקים ב’בוליטיקה’, לא צריכים כסף, לא רוצים עניינים, רוצים ללכת הביתה”.

גאולה כהן בביתו של יוסף אבו־גוש | מכון ז’בוטינסקי

הם לא הלכו הביתה. הם ישבו חבושים בבית הכלא חודשים רבים וארוכים, ואליהם נצטרף גם שבועות אחדים לאחר כך גם יוסך אבו־גוש, שאחרי שהצליח לחמוק מבית החולים הוסגר לידי הבריטים על ידי המכר היהודי הראשון שיוסף ביקש אצלו מחסה. אלחנן שהיה ידוע בקשריו ע עם הכפר נעצר לימים אחדים ומחוסר הוכחות שוחרר. השלושה לא הסגירו את שולחיהם.

“לא תופסת” – אמרתי לא מכבר למיכאל, חבר מרכז לח”י – “איך אתה מבין זאת?”

שאני שאלתי זאת אז את עצמי פעמים אין־ספר, ומאז, כככל שהשבתי לעצמי הייתי מוסיפה ושואלת. ידעתי, אכן, את קשריו האישיים של אלחנן עם יוסף אבו־גוש ואת האמון שרחשו לו כל בני הכפר הזה. שמעתי גם על מסורת הגאווה הלאומית והגבורה הגזעית של בני הכפר הזה ואת האיבה המסורתית שלהם לשלטון הבריטי. גם הרבה שמעתי על הידידות הארוכה של בני אבו־גוש עם הקיבוצים היהודיים שבשכנותם, על אם הדרך ירושלימה – אבל עוד לא הבנתי איך יכלו כל אלו להוליד נכונות עזרה אישית ללח”י ועמידת גבורה בפני עינויים וניסיונות פיתוי.

מיכאל, כששאלתי, יותר משניסה להשיב לי ניסה להבין בעצמו: “אולי אם לא נראה את המקרה הזה כמיוחד לעצמו אלא כמקרה אחד קיצוני של תופעה כללית יותר אולי יסתבר זה יותר…תופעה כללית שהתחילה מזמן, עוד מראשית גילויי הכוח העברי הלוחם בבריטים, ונמשכה כל זמן המלחמה הזאת, עד הקמת המדינה…נתת פעם את ליבך לכך” – הוסיף אלי מיכאל –

“שבמשך כל זמן מלחמת המחתרת בבריטים פסקו הפרעות המסורתיות של הערבים ביהודים? שמאז שפתחנו במלחמה זו קיבלה הזווית הפוליטית של בעיית ארץ־ישראל תפנית של מאה ושמונים מעלות ומבעיה ערבית להלכה, הפכה לבעיה יהודית למעשה? את השתתקות שופרות התעמולה הערבית בשנים אלה, אין לדעתי להסביר רק עקב מלחמת העולם שפרצה באמצע, אבל נדמה לי שאפשר להבין אותה לאור מלחמת הגבורה והתעצמות הכוח העברי, שהדהים את הערבים שלא היו מורגלים בו, ומשהדהים – הכריע. לא שזה יצר רק פחד, זה איך שהוא עורר גם הערצה, שבדיעבד גם היא מרפה את הידיים. הערצה לא חייבת להביא אמנם לידי שיתוף פעולה, אבל היא יכולה, במסיבות מיוחדות כמו במקרה שלנו – קשרים אישיים ואהדה מסורתית משנים – להביא מישהו לידי השתתפות פעילה”

על רקע ההסברה הזו אולי היתה התופעה יותר סבירה בעיני, אבל אני עוד היום בפוגשי ביוסף אבו־גוש ובמרעיו אינני יכולה להסתכל הישר בעיניהם מבלי שאחוש שאני חייבת להם חוב אישי, תחושה שמעולם לא הייתי חשה בה לו היו סובלים בשלי אנשי לח”י משלנו.

***

שמותיהם המלאים של האנשים הנזכרים בספר בכינוי בלבד:

אדם – עמנואל הנגבי

אלחנן – ראובן גרינברג

גרא – נתן ילין־מור

דרורה – דרורה סופר

לוט – יצחק חסון

מיכאל – יצחק שמיר

נורית – שרה חסון

עמיחי – דוד גוטליב

ציון – משה יהודה שלומי פרידמן

רבקה – רבקה הזמי

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. היתה אשה טובה, הגונה, ערכית, ציונית ונאמנה לעם היהודי אבל לא מספיק מתוחכמת לפעילות פוליטית מול שמאל מרושע ומושחת.
    היא לא הבינה ש”חבריה” למפלגת “התחייה” – אליקים העצני, בני קצובר וישראל הראל הם אנשי ה”ימין” שבעזרתם עתיד השמאל להגשים את אסון אוסלו. התייצבותן של רשימות “הימין האידיאולוגי” (כמו שכינו את עצמם אנשי מפלגת “התחייה”) – “התחייה” (עם גאולה כהן), “מולדת” ורשימת הרב משה לוינגר בבחירות 1992 מול הליכוד בראשות יצחק שמיר, גרמה לליכוד איבוד של 8 מנדטים ולהעברת השלטון למפלגת העבודה שקידמה את הסכם אוסלו – טבח היהודים הגדול ביותר מאז השואה, וסללה את הדרך להקמת מדינה פלסטינית.
    בתקופת שלטונו של ראש הממשלה יצחק שמיר סיפרו לציבור אנשי “הימין האידיאולוגי” שבהליכתו לוועידת מדריד שמיר “מוכר את מדינת ישראל” ומתכנן ויתורים מסוכנים ונסיגות, למרות שוועידת מדריד לא דרשה מישראל שום ויתורים וישראל לא הציעה בה שום נסיגות (אלא רק מו”מ ישיר בין הצדדים), ואילו ארה”ב התחייבה רשמית “לא לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית נפרדת” ולא הזכירה כלל את ירושלים אלא דווקא את מכתבו החיובי של הנשיא פורד בעניין רמת הגולן. יתרה מזאת, בדיונים עם האמריקנים לפני ואחרי זימון הוועידה, שמיר לא ויתר על אף אחת מעמדותיו, כולל בעניין ההתנחלויות. ובכל זאת, ה”ימין” הפועל בשירות השמאל החליט להעניש את שמיר – וסלל את הדרך ל”אוסלו” ולהקמת מדינה פלסטינית.
    התרחיש הזה חזר על עצמו אחרי “ועידת וואי” בשנת 1998: אליקים העצני וחבריו (כולל גאולה כהן התמימה) פעלו להפלת ממשלת נתניהו הראשונה – ובכך פתחו את הדרך להצעות מרחיקות לכת לפלסטינים מצד ברק, אולמרט ולבני, אשר רק “בזכות” סרבנותה של ההנהגה הפלסטינית לא התגשמו.
    והתרגיל המסריח הזה נמשך גם כיום: אנשים כמו פייגלין, בן גביר, בן ארי ומרזל לא תמימים כמו גאולה כהן לחשוב שהמפלגות שלהם באמת יוכלו לנגוס בכוחם של הליכוד ושל הבית היהודי עד כדי כך שהם עצמם ייקראו להקים ממשלה. ואם הליכוד והבית היהודי אינם גדולים מספיק כדי להקים ממשלה, יש רק אפשרות אחת: השמאל מקים ממשלה. זה לא מקרה שבבחירות אפריל 2019 פייגלין לא חתם הסכם עודפים עם אף מפלגה ימנית (שמא הימין יהנה מקולות האידיוטים השימושיים שהצביעו לו) ואילו בבחירות ספטמבר 2019 בן גביר חתם הסכם עודפים עם מפלגת “נועם” – עוד מפלגת פח (הפעם של הכת הטאואיסטית שכל רבניה תמכו באריק שרון בעת פינוי היהודים מגוש קטיף) שפעלה בשירות השמאל, ש”מישהו” מטעמו דאג להשאיר פתקים שלה בקלפיות, למרות שהיא הודיעה על פרישתה מהמירוץ.

  2. הלוחמת הדגולה איפשרה ברוב איוולתה את אסון אוסלו.
    לקח לה 21 שנים להודות בטעות.
    לזה קוראים יהירות.
    לא יודע אם זו תכונה שליוותה אותה כל החיים, או מגיל מסוים.
    אבל לדעתי מה שהניע אותה ב-92, הייתה תאוות כוח, רצון לקבוע.
    כמו שאני רואה את זה אצל בנט ושקד וסמוטריץ, שממפלגות הלווין חושבים שהם נועדו לקבוע לכולם.
    מבחינתי היא ראויה לבוז בלבד.
    כמו שלוש האחרים שהזכרתי.

  3. סיפור מדהים ..
    מעולם לא ידעתי שערבים ישבו בכלא על מנת לסייע לשיחרורה של גאולה כהן , יהיה זכרה ברון

  4. היא מקור גאווה לעדות המיזרח אישה אקטיבית שלא כמו היום לא היתביישה מהמילה לאומי. היא מה שלא היום המשך של חכמי ערב הנביאים ונביאות התנך. שבזי הנביא הניפלא הקסום שרוח אלוהים הייתה בו. היא המהפך של 77 שהוא המשך שרשרת האבות והאימהות בערב. מהפך שמהפכת העילית המיזרחית בערב של אלפיים שנה. מהפכה שהבינה שיש פה משהו משובש והיגיע הזמן להיתחדש לשנות. אז ב77 הגאווה הגדולה הזו היו עדות המיזרח מחזיקים ברוח הנבואה הזה. לא בגדו באבותיהם ואמהותיהם המהפכנים הנביאים ונביאות. לא כמו היום. לאחרונה חשבתי שקשר הזהב הזה אם היה מחזיק מעמד 77 היתה מערכה ראשונה והיו צריכים לבוא עוד כמה כאלה. כמו שתי מילחמות עולם אב וב שהם למעשה מילחמה אחת היו צריכים להיות כמו ב77 עוד כמה כאלה עד היום. השחיתות אכלה הכל. לא נותר כלום. ביצה ענקית טובענית ולאן אנו הולכים.
    אני עברתי את מה שהיום אין לי אמונה באלה של היום מחכה לתידרוך אלוהי חחחח האל ידע מה לעשות זאת אדמתו. עם עקשני קשה עורף עם מנהיגים אנכרוניסטים שהחליטו ניגמר נכניס זרים שישלטו עלינו. מה שצץ הכי זו המילה כהונה. הכהונה לסוגיה וגם עגל הזהב. שם בכפר האומנים עין הוד המחול של עגל הזהב שניכנס למדינה וכולם בהורה הורה סביב עגל הזהב של המאה 21.
    רוחות אליליות ממלאות את העולם כולו מיסתובבות ניכנסו פה פנימה באשמת מנהיגנו. צריך פשוט כמו ב48 להיתחדש. עברו אלפיים שנה נוספות.
    באמת בתור מיזרחית שמחתי בה היצבעתי לה אז כשהייתי צעירה איזה פעם אני ימינה מהליכוד . גאולה של אז היא המשך בינתי למורשת עדות המיזרח בערב. כל עדות המיזרח שבאו מערב הלכו לצבא עבדו פירנסו עצמם. סכום עילאי בינתי של רוח הנבואה ששרתה בגלות ערב. הם לא שכחו את הנבואה הקסומה הניפלאה. השבט האשכנזי הלך והיתרחק הלך ושכח ופיתח אמצעי הגנה מישלו מול העומדים מולו וגם בינה מישלו.
    אני נושאת עיני לנבואה היא הכי חשובה לי היום. אני מאוהבת באלוהי הנבואה ואוו כמה שהוא מקסים. אלוהי הזמן האבוד התנכי עיברי .אלוהי הנסיעות בזמן אלוהי מכונת הזמן הלו היא חגורת התנך שלנו אלוהי הוליווד המקורית פה בארץ ישראל . אלוהי הקסמים אלוהי האושר אלוהי גן עדן אלוהי הרפואה לעולם וכל הנשמות המיסכנות של היום. גב ניפלא לעולם ואושר עד בלי די.