עלייתן ונפילתן של הרשתות החברתיות

בשנים בהן הרשתות החברתיות היו עדיין דבר נוצץ וחדש יחסית (כלומר, לפני כעשור), חברות כמו פייסבוק ואחרות כיכבו בכתבות מלבבות שטענו כי למעשה אלדוס הקסלי טעה לחלוטין: אנחנו לא צועדים לעבר דיסטופיה שאפתנית אך חלולה בסגנון 'עולם חדש ומופלא', אלא להפך: לאוטופיה נהדרת ונחמדה. אחת הכתבות תיארה כיצד אסטרונאוט של נאס"א צייץ את הציוץ הראשון מתחנת החלל הבינלאומית, ובפרופיל של מגזין ה'ניו-יורקר' על מארק צוקרברג טען מייסד פייסבוק שוב ושוב בשיא הרצינות כי הוא "מנסה להפוך את העולם למקום פתוח יותר".

משתמשי הטוויטר התרגשו ממאמרים שהיללו את הרשת כמי שסייעה למהפכות 'האביב הערבי' בטוניסיה, מצרים, איראן וחלקים אחרים של המזרח התיכון. "טוויטר ורשתות חברתיות אחרות הפכו לנשקים רכים של הדמוקרטיה", השתפך יועצו לשעבר של הנשיא בוש מארק פייפל, וטען כי מייסדי טוויטר צריכים לזכות בפרס נובל לשלום. מכתבי ההמלצה הפרוגרסיביים של הרשתות החברתיות היו ללא רבב. אינספור כתבות שיבחו את הדרך בה קמפיין הנשיאות של ברק אובמה עשה שימוש בבסיסי מידע ובפלטפורמות חברתיות. הבחירות של 2008 הוכתרו כ"בחירות של פייסבוק", גם בשל העובדה כי אחד היועצים האסטרטגיים בקמפיין אובמה היה אחד ממייסדי פייסבוק כריס יוז. "אובמה הוא פוליטיקאי מהדור החדש שמבין היטב את הכוח האלקטורלי של הרשת", ציינו ב 'U.S. News & World Report'. ארבע שנים לאחר מכן, כאשר אובמה ניצח שוב בבחירות, במגזין הטכנולוגיה של MIT הסבירו כי "הביג דאטה יציל את הפוליטיקה".

התלהבותו של הנשיא אובמה מן ההבטחה של עמק הסיליקון נמשכה לאורך כהונתו, ולא הופרעה כלל מדאגות לגבי ההשפעות הבעייתיות שעלולות להיות לה על הדמוקרטיה. כפי שהארכיון של אובמה בבית הלבן מתפאר, "הנשיא אובמה היה נשיא הרשתות החברתיות הראשון: ראשון שפתח חשבון בטוויטר כנשיא, הראשון שהעביר שידור חי בפייסבוק מן החדר הסגלגל וענה לשאלות אזרחים ביוטיוב, והראשון שהשתמש בפילטרים בסנאפצ'ט". השימוש הצומח ברשתות החברתיות על ידי פוליטיקאים מן הנשיא ומטה שיקף את ההתנהגות של האומה כולה. על פי סקר מכון Pew, בשנת 2005 רק שבעה אחוזים מן המבוגרים האמריקנים השתמשו ברשתות החברתיות; עשר שנים לאחר מכן, שיעור המשתמשים יגיע ל-65 אחוזים.

אך בשנת 2019, אפילו "נשיא הרשתות" אובמה ביקר בחריפות את דונלד טראמפ על כך שהוא מבלה זמן רב מדי בטוויטר. כפי שדיווח ה'וושינגטון פוסט', אובמה אמר לקבוצה של מנהלי חברות הי-טק כי רצוי שהנשיא "לא יצפה בטלוויזיה ולא יקרא ברשתות החברתיות…זה יוצר הרבה רעש ומעיב על השיפוט שלך".

השפעות מסוכנות

אובמה לא היה חסיד הרשתות היחיד שחווה שינוי כזה. עדויות מתרבות על הפרת הפרטיות של משתמשים בפלטפורמות כמו פייסבוק, בנוסף למקרים של התערבות זרה תוך הפצת מידע מוטעה במטרה להשפיע על הציבור, הובילו בתוך שנים ספורות לשינוי דרמטי בעמדה הרווחת כלפי הרשתות החברתיות. טכנוקרטים ליברליים (ביניהם גם יועצו לשעבר של אובמה כריס יוז) שבעבר טענו שעמק הסיליקון יכול לנהל את העולם טוב יותר מאשר חבורת פוליטיקאים זקנים, כעת קוראים לפעול נגד חברות הענק, ואחת הקריאות הרווחות כיום היא לצנזר באופן גורף פרסומות פוליטיות. "הרשת החברתית שבורה. היא הרעילה את האופן שבו אנו מתקשרים אחד עם השני וחתרה תחת התהליך הדמוקרטי", קונן ה'ניו-יורק טיימס' בחודש שעבר.

אז מה קרה לרומן הסוער שלנו עם הרשת החברתית? בניגוד לרוב הכתבות שעסקו בנושא, הסיפור של העשור האחרון ברשתות החברתיות אינו סיפור של "התערבות רוסית", אלא פשוט אי-הבנה של טבע האדם. לא לקחנו עד הסוף בחשבון את סוגי ההתנהגויות הבעייתיות שהפלטפורמות האלה מעודדות; אנחנו מבולבלים לגבי האופן בו יש להגיב לכוח של הרשת בהעצמת סקנדלים וניפוח תרבות השיימינג; ואנחנו אובדי עצות בשאלה כיצד להתייחס להשפעות המסוכנות של הרשת לא רק על אזרחים אלא גם על הפוליטיקאים מהם אנחנו מצפים להוביל אותנו.

אם ישנה דמות אחת המגלמת את כל המגמות האלו, זו הפוליטיקאי הדמוקרטי לשעבר אנתוני ווינר. מאט ברמן מאתר Buzzfeed העלה את הטיעון המשכנע לפיו ווינר "שינה את מסלול ההיסטוריה האמריקנית כאשר צייץ תמונה של איבר המין שלו ב-27 במאי 2011". כפי שברמן מתאר, הפעולה הזו הובילה לא רק לחיסול הקריירה של ווינר (ועונש מאסר על שליחת תמונות עירום לקטינה), אלא גם הניעה שרשרת אירועים ארוכה שכללה חשיפות התכתבויות במחשבו של ווינר ופתיחה מחדש של חקירה נגד הילרי קלינטון ממש לפני הבחירות ב-2016. אותה חקירה כנראה העניקה לנו את נשיא הרשתות הראשון האמיתי: דונלד טראמפ.

השימוש התכוף של טראמפ בטוויטר, שם נראה לעתים כאילו הוא משדר בשידור חי את כל העולה על רוחו, משעשע את תומכיו ומבהיל את מתנגדיו. אך זוהי רק דוגמה נוספת למטרה הוותיקה אשר לשמה עוצבה הפלטפורמה: לגרום לתגובות רגשיות חזקות. אין מקום לניואנסים ברשת החברתית. כמו חברים בכוורת מתפקדת היטב, משתמשי הטוויטר נוהרים בהמוניהם לעבר הסקנדל או השמועה האחרונה, תוקפים, ואז מתפזרים עד לגל הזעם הבא. זה מה שהם נועדו לעשות.

הקצנה בשמאל

התכיפות והעוצמה של מלחמות הרשת הובילה לאי-הבנות רבות לגבי ההשפעה שלהן על הדמוקרטיה. הראשונה היא האמונה לפיה אנשים הנאבקים ברשת מייצגים את רוב האמריקנים בכל הקשור לפוליטיקה. כפי שסקר של מכון Pew גילה בחודש אוקטובר האחרון, "97 אחוזים מהציוצים של אמריקנים בוגרים שעסקו בנושאים פוליטיים הגיעו מעשרה אחוזים בלבד של המשתמשים". ואותם משתמשים הם מפלגתיים באופן מובהק: "ציוצים ממשתמשים שמתנגדים מאוד לטראמפ מהווים 80 אחוזים מכל הציוצים של אמריקנים בוגרים, ו-72 אחוזים מכל הציוצים שעוסקים בפוליטיקה".

אי-הבנה נוספת היא הסברה שהרשתות החברתיות אחראיות על הגל החדש של פופוליזם והקצנה שהביא לעליית טראמפ, כמו גם לסקפטיות בנוגע לשינוי האקלים, טענות נגד הגירה, טרנספוביה וכל מדיניות אחרת אליה מתנגדים משתמשי הרשתות הנוטים לשמאל. אמנם הרשתות מספקות מקום מפגש לאנשים החושבים באופן דומה (גם אנשים גזענים ואלימים), אך מחקר של חוקרים מצרפת, קנדה וארה"ב על "פופוליזם ימני ברשתות" לא מצא קורלציה בין הרשתות לעליית הימין. למעשה, הוא מצא את ההפך וקבע כי "שימוש ברשתות החברתיות מפחית את התמיכה בעמדות ימניות ופופוליסטיות". החוקרים גם מצאו "ראיות תומכות מועטות לרעיון לפיו הרשת החברתית מילאה תפקיד מיוחד עבור תומכי טראמפ" והוסיפו כי בעוד הנשיא עצמו אכן משתמש בטוויטר באופן מיוחד, "לא נמצאו ראיות להתנהגות דומה בקרב תומכיו".

למרות כל זאת, שמאלנים ששמחו מאוד לראות פרסומות פוליטיות ברשתות כאשר אובמה עשה בהן שימוש לנצח בשתי מערכות בחירות, כיום דורשים לבדוק כל מה שטראמפ מפרסם בפייסבוק, לא רק כי הם מתעבים את טראמפ אלא גם מתוך חשש שאנשים מן השורה יאמינו למה שהם רואים ויצביעו בהתאם. גם זו היא אי-הבנה. מחקר של אוניברסיטת דארטמות' שבחן את השפעת ה'פייק ניוז' בבחירות האמצע של 2018 מצא כי "הנוכחות של פייק ניוז בפרסום בפייסבוק נמוכה בהרבה ממה שנוטים לחשוב". אותם דמוקרטים חוששים יכולים גם להתעודד ממחקר שעסק פורסם בחודש שעבר על ידי האקדמיה הלאומית למדעים, ובו מצאו החוקרים כי "אין ראיות לכך שחשבונות רוסיים השפיעו באופן ניכר על דעות בנושאי מדיניות ופוליטיקה או על הדפוסים של מעקב בטוויטר", אם כי הסיבות לכך לא ממש מעודדות: "החשבונות הרוסיים לא תרמו לקיטוב הציבור האמריקני, מפני שהם פנו בעיקר לאנשים שכבר היו מקוטבים".

למעשה, ישנן ראיות חלקיות לכך שמי שדעתם הקצינה בעקבות שימוש ברשתות אינם אנשי ימין אלא דווקא אלו משמאל. כפי שציין ה'וול-סטריט ג'ורנל', "מחקר של אוניברסיטת ג'ורג'יה טק מצביע על כך שהרשתות החברתיות תרמו להקצנה בקרב ליברלים לבנים במהלך שנות אובמה". באותן שנים, פלטפורמות כמו פייסבוק "הוצפו בשלל סיפורי 'צדק חברתי' שמטרתם הייתה למשוך קוראים לאתרים שונים".

תחביב מסוכן

בספרו החדש שיראה אור בחודש הקרוב, החוקר איתן הרש מגדיר את ההשתתפות הקולקטיבית שלנו בפוליטיקה דרך הרשתות החברתיות כסוג של "תחביב פוליטי", ומצביע על שתי סיבות לכך שמדובר בתחביב מסוכן. ראשית, היחס שלנו לפוליטיקה "כאילו הייתה ספורט" משפיע עליה לרעה בכך שהוא מתמרץ התנהגות שגויה מצד מנהיגים נבחרים. "הם מאמינים יותר ויותר שהם מרוויחים מהזנת המצביעים שלהם בזעם, ומנסים להרשים אותם כל הזמן בתקווה שסרטון שלהם יהפוך לוויראלי", כותב הרש.

שנית, התחביב הזה מגיע על חשבון השתתפות פעילה בפוליטיקה בחיים האמיתיים, מתוך תחושה שהסכמה לדעות השטחיות בטוויטר נחשבת במקום השתתפות. "במקום מחויבות עמוקה לטובת הכלל, שינויים טכנולוגיים חיזקו את סוג ההשתתפות הפוליטית המונע מתוך צרכים רגשיים והחיפוש אחר סיפוק אישי", הוא מסכם.

למרות הטענות על יצירה של "כיכר עיר" וירטואלית וחיבור של העולם, פלטפורמות הרשת החברתית יצרו בעשור האחרון חלל חושי ורעיל לעתים שממשיך להתריס מול כל ניסיון פוליטי או תרבותי לאלף אותו, וזאת בזמן שהוא נותר פופולרי ביותר בקרב משתמשים המבלים חלק ניכר מזמנם בתוך גבולותיו. לא משנה לאיזה כיוון ילכו הרשתות החברתיות בעשר השנים הבאות, לפחות לא נוכל להגיד שלא הוזהרנו מראש.

ד”ר קריסטין רוזן היא עורכת וסופרת העוסקת בנושאי תרבות ותקשורת. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת Commentary.