העשור הפופוליסטי

ההיסטוריה אינה פועלת על פי לוח זמנים קבוע, ואירועים שמגדירים עידן בדרך כלל מתרחשים לפני או אחרי תחילתו של עשור חדש. נאמר למשל כי שנות השישים לא התחילו ב-1 בינואר 1960, אלא דווקא ב-11 בנובמבר 1963, היום בו כדורי המתנקש השיגו את הנשיא קנדי. הן גם לא הסתיימו ב-1 בינואר 1970, אלא ב-9 באוגוסט 1974, כאשר ריצ'רד ניקסון התפטר מכהונתו כנשיא.

יש לזכור זאת כאשר אנו מביטים לאחור על העשור הראשון של המאה ה-21. לוח השנה אמנם מציין את סופו, אך המגמות, הרעיונות, התנועות, התחושות והדמויות אשר קשורות לעשר השנים שחלפו עדיין לא מוכנות לרדת מהבמה. הגורמים היסודיים של הפופוליזם הלאומי עדיין לא נעלמו, וימינו ממשיכים להיות מעוצבים בידי הגירה, טרור והפער התרבותי בין מצביעים ללא תואר אקדמי לבין האליטות ששולטות בהם. לכן תהיה זו טעות להקשיב לעצתו של העורך בכתב העת 'בלומברג' שכתב לאחרונה כי "הפופוליזם כנראה יעלם בקרוב, תירגעו". ההפך הוא הנכון: נראה שעידן הפופוליזם רק מתחיל.

אך גם אם נאמר שהעשור הקודם החל למעשה עם קריסת בנק ההשקעות 'ליהמן ברדרס' ב-15 בספטמבר 2008, זה לא מספר את כל הסיפור. השורשים הראשונים לפופוליזם הלאומי נראו לעין עוד בטרם המשבר הגדול בוול-סטריט. ב-2005, הולנד וצרפת הצביעו שתיהן נגד החוקה האירופאית המוצעת וביטאו אי-שביעות רצון הולכת וגוברת מן האיחוד ביבשת. ב-2006, הפגנות ענק של מהגרים בארה"ב, חלקם נשאו את דלגי מדינות המוצא שלהם, הציתו גל של התנגדות לרפורמת הגירה מתוכננת. זו הייתה גם השנה בה הקונגרס, בניגוד לרצונו של ממשל בוש, חסם הצעה להעברת הניהול בשישה נמלי ים אמריקניים לחברה מדובאי. ב-29 באוגוסט 2008, ג'ון מקיין הודיע כי בחר בשרה פיילין כשותפתו במרוץ לנשיאות.

הוויכוח סביב מועמדותה של פיילין היה רק הקדימון לוויכוחים עתידיים סביב המשבר בתנועת 'מסיבת התה' הרפובליקנית ודונלד טראמפ. עצם הנוכחות בקמפיין הנשיאות של אישה אוונגליסטית, מתנגדת להפלות ואם לחמישה כולל ילד עם תסמונת דאון, חשפה את המחלוקות הדתיות, המעמדיות והרעיונות בין דמוקרטים ורפובליקנים, וגם בתוך המפלגה הרפובליקנית עצמה. מעמדה של פיילין כאאוטסיידרית, חוסר ההכרות שלה עם הכללים המקובלים בפוליטיקה ואישיותה החמה הלהיבו את התומכים והפחידו את המתנגדים, ורק ברק אובמה הצליח לבסוף להאפיל על השפעתה על הבחירות.

השפל הכלכלי הגדול של ראשית העשור הקודם לא יצר תנועות פופוליסטיות אלא האיץ אותן, וטור ההפסדים כנראה הטריד פחות את הבוחרים מאשר תגובת האליטות אליו. באירופה, מדיניות הצנע שנכפתה בידי גרמניה על פורטוגל, איטליה, יוון וספרד, חיזקה את הרגשות נגד האיחוד. באביב של 2009, תנועת מסיבת התה התארגנה נגד הכוונות של אובמה להציל בנקים וחברות רכב כושלות שהיו מקושרות פוליטית, ותוכניתו לתוספת תקציב. הביקורת הזו עברה במהרה גם לסוגיות אחרות כמו ביטוח הבריאות, העלאות מיסים ובירוקרטיה, הנהגת המפלגה הרפובליקנית עצמה והאופן בו המדינה כולה סטתה מן העקרונות של האבות המייסדים. מצד שמאל, תנועת 'Occupy Wall Street' קמה ב-2011 במחאה על פערים כלכליים ואי-שוויון בהכנסה.

בשנת 2012, מרכיבים של שתי התנועות החלו לחדור אל תוך שתי המפלגות הגדולות. כל הצעת חוק שעלתה בקונגרס שנשלט בידי רפובליקנים הייתה חייבת לצטט את הפסקה מהחוקה שמאשרת אותה. כדי לוודא שהוא מוגן מימין, מיט רומני קרא לעצמו "שמרן מאוד"; כדי להגן על עצמו משמאל, ברק אובמה תקף את כלכלת "אתה לבדך". כל אחד מהם בדרכו ניצל את סיסמת “You didn’t build that” למטרותיו.

הבחירות של 2012 עסקו בעיקר בסוגיות כלכליות ונערכו בין נשיא מכהן שירש מיתון לבין מתמודד שהתנהלותו האישית והרזומה שלו הקשו עליו (בלשון המעטה) להתחבר עם אותם מצביעים שנכרו אחרי שרה פיילין. מתחת לפני השטח הסתתרו שני מרכיבים נוספים בדחף שמניע את הפופוליזם: טרור והגירה. המתקפה על הקונסוליה האמריקנית בבנגאזי הוכיחה שהריגת אוסמה בן-לאדן לבדה לא חיסלה את האסלאם הקיצוני. רומני הבטיח שמהגרים לא-חוקיים יעזבו מרצונם תחת ממשלו, וממש בימים האחרונים לקמפיין הבטיח אובמה שיציב את סוגיית ההגירה בעדיפות עליונה.

אחת התוצאות של כהונתו השנייה של אובמה הייתה שסוגיות הטרור וההגירה הפכו לחלק בלתי נפרד מהחשיבה של חלקים גדולים בקהל המצבעים. ההנהגה הרפובליקנית אימצה ברובה עמדה בעד הגירה כחלק מהפקת הלקחים מ-2012, מה שרק העמיק את התהום בינה לבין הקהל שלה. בקיץ 2014, מנהיג דאעש עומאר אל-בגדדי הודיע על ייסוד ח'ליפות הטרור בסוריה ועיראק, ומספרי הצעירים שהגיעו ממרכז אמריקה לגבול הדרומי של ארה"ב זינקו. אובמה נאלץ לפתוח במהלך צבאי נגד דאעש שכרסם בהדרגה בטריטוריה שתחת שליטתו, בזמן ששכנע את מקסיקו לאסור משפחות של מבקשי מקלט בטרם הגעתן לארה"ב.

יחד עם זאת ולתדהמת רבים, אובמה גם השתמש בצווים נשיאותיים כדי להרחיב את החנינה להורים של מהגרים לא-חוקיים שהגיעו לאמריקה כילדים. הוא עשה זאת למרות שטען בפומבי פעמים רבות כי אין לו את הסמכות לכך, ואחרי בחירות בהן הרפובליקנים שמרו על כוחם בבית הנבחרים והשיגו שליטה בסנאט. הוא הסיג לאחור כל כוונה לרפורמת הגירה, הרתיח את המצביעים הרפובליקנים והבטיח שנושא ההגירה יככב גם במערכת הבחירות של 2016.

הסיבה האמיתית

כל זה התרחש על רקע משבר הפליטים הגדול באירופה. הזרם של יותר ממיליון מבקשי מקלט מוסלמים מהמזרח התיכון ומאפריקה הוביל להקצנה בפוליטיקה ביבשת, ואז החלו גם מתקפות הטרור: 'שרלי הבדו' בינואר 2015, תיאטרון הבטקאלן בנובמבר 2015 ופארק המשרדים בסן-ברנרדינו שלושה שבועות לאחר מכן, שדה התעופה בבריסל במרץ 2016, מועדון הלילה באורלנדו בחודש יוני ופיגוע הדריסה בניס ביולי, והפיגוע במנצ'סטר במאי 2017.

לאחר סן-ברנרדינו, טראמפ הודיע על מדיניות איסור הכניסה למוסלמים. סקר הראה אז ש-60 אחוזים מהרפובליקנים מסכימים איתו. ביולי 2016, מחקר של מכון Pew מצא שכלכלה וטרור הם שני הנושאים החשובים ביותר למצביעים. מבין מצביעי טראמפ, ההגירה הייתה הנושא השלישי בחשיבותו. התמיכה בטראמפ עומדת בקורלציה לא עם חרדה כלכלית אלא עם ייאוש תרבותי, ועם התחושה בקרב מצביעיו שהקהילה שלהם נמצאת תחת מתקפה של כוחות חיצוניים. מחקר של גאלופ מנובמבר 2016 מצא כי:

התוצאות מראות עדויות מעורבות לכך שחשש כלכלי הניע הצבעה לטראמפ. תומכיו משכילים פחות ונוטים יותר לעבוד במשרות צווארון כחול, אך הם מרוויחים יותר יחסית ואינם חשופים לסכנת אבטלה דרך תחרות מסחר או הגירה. מצד שני, חיים בקהילות מבודדות מבחינה גזעית עם בעיות בריאות גדולות יותר, ניידות חברתית נמוכה ותלות רבה יותר בהבטחת הכנסה – חוזים רמה גבוהה יותר של תמיכה בטראמפ"

מחקר אחר מחודש מאי 2017 הראה כי מצביעים לבנים ממעמד הביניים "שאומרים לעתים קרובות כי הם חשים זרים בארצם ומאמינים שארה"ב צריכה להתגונן מפני השפעות חיצוניות", יתמכו בטראמפ בשיעור של פי 3.5 יותר מאלה שלא חולקים חששות דומים. יחד עם זאת, מצביעים לבנים ממעמד הביניים ש"דיווחו כי הם במצב כלכלי קשה", תמכו בהילרי קלינטון פי 1.7 בהשוואה לאלה שבמצב כלכלי טוב יותר.

סיבות חומריות אינן מספיקות אם כן כדי להסביר את עליית הפופוליזם הלאומי בארה"ב, אנגליה, צרפת, איטליה, הונגריה, פולין וגרמניה. הגירה, טרור והתחושה כי האליטה הפוליטית מנותקת מן העם, היו סיבות משמעותיות הרבה יותר. ועד שהתנאים האלו ישתנו, לא יהיה סוף נראה לעין של העשורים הפופוליסטיים.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.