היסטוריה, פוליטיקה ומוסר: לזכרה של גרטרוד הימלפרב

עבודתה פורצת-הדרך של החוקרת המנוחה תיארה את מקום המוסר בחיים הפוליטיים של חברות ליברליות, וסייעה לדורות של אינטלקטואלים להבין את תפקידם ומטרותיהם

שאלות רלוונטיות להווה. גרטרוד הימלפרב | Sylvia Johnson, Janko Ferlič

פטירתה של גרטרוד הימלפרב ביום שני בשבוע שעבר בגיל 97 היא אובדן גדול לכל מי שהתמזל מזלו להכיר אותה. עבור בני משפחה וחברים היא גילמה בדמותה הגינות, חוש הומור והיגיון בריא. עבור אמריקנים בעלי עניין בחיים האינטלקטואליים, יתכן כי הימלפרב הייתה מוכרת יותר מכל כרעייתו של אירווינג קריסטול. עובדה זו תאמה תמיד את צניעותה (כמו גם את הגאווה בבעלה), ואפשר ללמוד לא מעט על שורשי המחשבה הניאו-שמרנית מכך שאשתו של אחד מבכיריה הייתה חוקרת של אנגליה הוויקטוריאנית.

אך בתור חוקרת, גרטרוד הימלפרב לא זכתה להערכה מספקת על מפעל חיים בן שבעה עשורים של ניתוח היסטורי עצמאי, מרתק ומבריק. בימים הקרובים בוודאי ייכתבו לא מעט זיכרונות על השילוב הייחודי של חום אישי ואצילות שהיו בה, בידי אנשים שהכירו אותה הרבה יותר טוב ממני; אך מעבר לכך יש מקום גם להרהר על המשמעות והשאפתנות של יצירתה.

גרטרוד הימלפרב הייתה אחת מבין ההיסטוריונים האמריקניים החשובים ביותר של המאה האחרונה. עבודתה פורצת הדרך בתיאור החיים האינטלקטואליים של בריטניה במאה ה-19 סייעה לא רק לשנות את הבנתנו לגבי התקופה והאנשים שחיו בה, אלא גם סיפקה אוצר מילים עשיר לתיאור מקומו של המוסר בחיים הפוליטיים והחברתיים של חברות ליברליות. בתוך כך, היא עזרה לכמה דורות של אינטלקטואלים בעלי תודעה פוליטית להבין באופן עמוק יותר את עצמם, את תפקידם ואת מטרותיהם.

תהודת ההיסטוריה

גישתה של הימלפרב לגבי המשמעות העכשווית של מחקר היסטורי הייתה פחות או יותר תמונת מראה של הגישה שהשתלטה בהדרגה על מקצוע ההיסטוריה במהלך העשורים בהם פעלה. כפי שכתבה בהקדמה לאוסף המאמרים האחרון שלה שראה אור ב-2017, היסטוריונים אקדמאים רבים בימינו התדרדרו ל”פירוש של העבר במונחי ההווה, וכפיית הערכים של ההווה הנאור והמתקדם על העבר החשוך והמפגר”. הפיתוי שלה עצמה, כך כתבה, היה כמעט הפוך: ללמוד מן העבר את מה שההווה שכח.

אך הימלפרב מעולם לא פנתה אל ההיסטוריה בחיפוש אחר נקודות זכות במחלוקות פוליטיות עכשוויות. היא צללה אל תוך העבר בתקווה להבין אותו, ובתוך כך למדה להבין טוב יותר את זמנה. “בדיוק כפי שפילוסוף בימינו יכול לפנות לקלאסיקות בחיפוש אחר אמיתות נצחיות של האנושות”, כתבה, “כך גם היסטוריון יכול למצוא שעברו, התקופה אליה הוא מרותק מבחינה מקצועית, יכול להדהד בהווה שלו, התקופה שבה הוא חי במקרה”.

מבחינה זו, ועוד בחינות רבות אחרות, הימלפרב הדהדה את מושא המחקר הראשון שלה, המדינאי וההיסטוריון הבריטי בן המאה ה-19 לורד אקטון. חייו והגותו של אקטון היוו את הנושא לעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת שיקגו שהושלמה ב-1950, והפכה בהמשך לספרה הראשון שראה אור שנתיים לאחר מכן, כאשר הייתה בת שלושים בלבד. הימלפרב סיפרה לי פעם שלא אהבה ממש את הספר כך שאני מהסס להתייחס אליו כמאפיין של כתיבתה המאוחרת יותר, אך אני באמת מאמין שגישתה לעניין הייתה תוצאה של צניעות יתר, או רתיעה בלתי-נמנעת ממפגש עם הקול הצעיר שלה עצמה. העובדה היא שהספר הוא יצירת מופת, וקריאה בו לאור יצירתה המאוחרת יותר מותירה את הקורא פשוט נדהם עד כמה עקרונות הליבה שיגדירו את מפעל חייה היו כה נוכחים ומפותחים בעומקם ומורכבותם כבר בפרסום המחקרי הראשון שלה.

עקרונות אלה מהווים גם חלק מהתשובה לשאלה שתעלה אצל כל אחד שיבחן את היקף תחומי העניין והרעיונות של הימלפרב: מה בדיוק משך אישה יהודייה צעירה שנולדה וגדלה בברוקלין של שנות העשרים לעולם האינטלקטואלי של בריטניה בתקופה הוויקטוריאנית? מעבר לסקרנות ועניין אישי שהם חלק ממה שמניע כל חוקר דגול, הסיבות לכך ברורות כשמש בכתביה על אקטון. היא מצאה עניין מיוחד בתקופה ובאנשיה בשל שתי שאלות אותן החשיבה כחיוניות לזמן ולמקום שבו חיה היא עצמה. הראשונה הייתה מה שהגדירה כ”פרדוקס הליברליזם” – ההעדפה של חירות אישית מעל כל מטרה פוליטית אחרת, עד כדי חתירה תחת יסודות החירות עצמה ותחת כוחו של הליברליזם. השאלה השנייה עסקה בחשיבות האינטלקטואלים בחיים הציבוריים של חברות חופשיות. הימלפרב הייתה מרותקת מן התפקיד שכותבים, חוקרים, עיתונאים ומבקרים שיחקו בפוליטיקה ובתרבות, וכמעט כל דבר שכתבה מתייחס לעניין בדרך כזו או אחרת.

הלורד אקטון הציע חומר רב בשתי הסוגיות. הוא היה תלמיד נלהב של פרדוקס הליברליזם, והבין אותו כנטוע באידיאל בעל הערך של האינדיבידואל אך כזה שלעתים קרובות נלקח רחוק מדי. אקטון, שהקתוליות שלו עיצבה כל פן בהגותו ויצירתו, זיהה את ההיסחפות הזו עם סוג מסוים של חוסר ריסון פרוטסטנטי. הימלפרב סיכמה כך את השקפתו:

החירות היחידה שהכירו בה הפרוטסטנטים הייתה חירות האינדיבידואל; הסמכות היחידה – סמכות המדינה. וכך היחיד היה זכאי לבחור כל דת בה יחפוץ, אך מהכנסייה נגזלה הזכות לאכוף את חוקיה. באמצעים אלה, שחרור האינדיבידואל הפך לטכניקה משוכללת שהבטיחה את שעבודו המוחלט, והכוח המוגבל שהיה בעבר בידי הכנסייה הוחלף בכוח האבסולוטי של המדינה”

חיסול השכבות הממתנות והמתווכות של הסמכות והחירות העמיד את שתיהן בסכנה. אבחנה זו הפכה עם הזמן לתובנת מפתח בסוג מסוים של ביקורת על הליברליזם אך הימפרלב, בהשראת אקטון, הבינה אותה מוקדם ובבירור.

הפתרון שהציע אקטון לבעיה הזו לא היה נטישת הליברליזם, אלא התעקשות לקשור אותו לדת המסורתית. החיבור הזה אמור לשרת את שני השותפים, אם כי כנראה נגזר עליו לנצח להיות סוער ומבולבל. “הליברלים רצו חירות אישית על חשבון הכנסייה”, כתבה הימלפרב, “והקתולים המסורתיים רצו את הכנסייה על חשבון הכנסייה. אקטון ידע שבמדינה לא-קתולית החופש של הכנסייה יכול להיות מובטח רק על ידי חברה חופשית בה אנשים שרצו חופש דת היו צריכים לתמוך בחירות ליברלית אמיתית”. אך הוא גם ידע שהם צריכים להתעקש שחופש הדת יהיה לכולם, ושתורת המוסר שצמחה מתוך אדיקות דתית צריכה למצוא את מקומה בחיים הציבוריים של חברה ליברלית.

הרלוונטיות של התובנה הזו לימינו כמעט מובנת מאליה. אך עבור הימלפרב שכתבה בשנות ה-40 וה-50, אקטון הציע טענה עוצמתית בעד תרבות פוליטית מכוונת מוסר, והצבת אותו מוסר (לא רק כמערכת רעיונות אלא גם מנהגים, נורמות וסטנדרטים) ככוח המניע האמיתי של כל שינוי חברתי משמעותי.

השקפתו של אקטון על הייעוד המקצועי שלו עצמו דיברה גם היא בוודאי אל הימלפרב. אין זה מקרה שכהיסטוריונית מתחילה הימלפרב בחרה כמושא מחקרה היסטוריון של עידן קודם. ולא קשה לראות עד כמה הלכה בדרכו, בתיאורה את הבנתו הברורה של אקטון לגבי תפקידו: “לאקטון היו האידיאלים הנשגבים ביותר והציפיות הצנועות ביותר”, כתבה. אך ציפיות נמוכות לא הפכו אותו לציניקן, אלא למורליסט. “ההיסטוריה, כך התעקש, אינה יכולה להיות באמת מדעית ואובייקטיבית אלמלא תהיה מוסרית בבסיסה”. למאמר מאוחר יותר אודות אקטון היא בחרה את הכותרת “ההיסטוריון כמורליסט”, הגדרה מדויקת למה שהפכה בעצמה עם הזמן.

אדם הדוגל במורליזם לא חייב להיות בהכרח מן הסוג הגוער והנוזף, אם כי הימלפרב התעקשה כי ישנו מקום מוצדק גם עבור אנשים כאלה. הרעיון לפיו תורת המוסריות מטבעה אינה אותנטית או מהווה סוג של יומרנות פומפוזית הוא עצמו העמדת פנים מודרנית, תוצאה של הפחד מלהיתפס כמי שלוקח את המוסר ברצינות יתרה שהתפשט בשיח הציבורי שלנו. אנשי התקופה הוויקטוריאנית עדיין לא רחצו בסוג הזה של ניתוק אירוני ורעיל.

לורד אקטון | Allen & Co

כאשר הוא מובן להלכה, המורליסט דורש מהחברה לעמוד באמות המידה הגבוהות ביותר, על ידי כך שהוא עוזר לה להבין שמה שהיא חושבת לחוזקותיה הן למעשה חולשות, ומורליסט אפקטיבי יעשה זאת בדרך משכנעת וכובשת. לכן המורליסט המוכשר ביותר יהיה כמעט באופן בלתי-נמנע אינטלקטואל, והימלפרב תמיד הייתה מרותקת מאינטלקטואלים, אם כי הסקרנות הזו הייתה משולבת עם מנה בריאה של סקפטיות נבוכה. הימלפרב חיה ועבדה בקרב האינטלקטואלים הגדולים של ניו-יורק בשלהי המאה העשרים, ובעוד שהיא לקחה ברצינות את שאיפותיהם, היא גם הכירה היטב את החולשות שלהם. גם בחזית הזו, אקטון סיפק לה חומר רב. היא הוקסמה, אך לא התרשמה, מנטייתו להגיב למשברים פוליטיים על ידי ייסוד כתבי-עת, ובאחד המקרים ציינה באירוניה שנראה שאקטון לא הבין כי “ישנן דרכים ברורות יותר לפעול פוליטית מאשר דרך התיווך של כתבי-עת מחקריים סתומים”.

בדמותו של אקטון, הימלפרב מצאה מקרה של נטייה אינטלקטואלית נפוצה להעריך פשטות יתר על המידה, וביקרה את קביעתו המפורסמת לפיה “המטרות הגדולות בניסיון להבין את ההיסטוריה הפוליטית, הדתית, הספרותית או המדעית הן לאחד אנשים ולהבין רעיונות”. על פי הימלפרב, שתי המטרות האלו לא היו כה קלות להבחנה. גם מעלותיו הגדולות ביותר של אקטון כהוגה דעות היו ברובן תוצאה של מזגו ושל הרקע ממנו הגיע, ושל תפיסתו הדתית המובהקת וקהילתו האינטלקטואלית. הימלפרב התעניינה באינטלקט, בוודאי, אך מוחות היו יותר מרעיונות.

במובן הזה, תחומי העניין שלה בפרדוקס הליברליזם ובמקומם של האינטלקטואלים היו במידה רבה מחוברים. גורלן של חברות ליברליות היה מונח לעתים על עבודתה של קבוצה קטנה ומנותקת אך מגובשת ובטוחה של הוגים וכותבים, ואלו יכול למלא את מטרתם רק כאשר היו מושרשים במורליזם שהיה לרוב (אם כי לא בהכרח) דתי, ובכך העניק להם מרחק מסוים מכישלונות הליברליזם כדי להשקיע את עצמם בהצלחתו. אלו היו תומכי חירות זהירים ומציאותיים, שתקוותיהם עבור החברה לא היו נטועות בביטחון עצמי ארצי אלא בביטחונם באמת נעלה יותר. על פי הימלפרב, “אקטון לא היה היסטוריון אופטימיסט כמו הנרי תומאס באקל, שראה בהיסטוריה את הניצחון הקבוע של אמת על שגיאות, וכמסע כיבוש פרוגרסיבי של האינטלקט על טבע האדם”. יחד עם זאת, “הוא גם חלק את חששותיו של דה טוקוויל מכך שהדת והאריסטוקרטיה, שהם התנאים הדרושים לחירות, היו דבר מיושן בעולם המודרני, ושדמוקרטיה, שוויון וריכוזיות היו עלולים להטביע את האדם בביצת העריצות”. במקום זאת, ההיסטוריה עבור אקטון הייתה “רצף של ניצחונות והפסדים”, אך “רעיון החירות אינו יכול להיות אבוד לנצח יותר מרעיון המוסר”.

המוח הוויקטוריאני

הסידור הייחודי הזה של משקל-נגד מוסרי להיסחפות הליברליזם אשר קודם בידי גרעין קטן של אינטלקטואלים, היה נראה להימלפרב כדבר לו היו זקוקים נואשות בזמנה, ולא היה זה רק אקטון שהציע מודל המפרט כיצד הוא יכול לעבוד – בריטניה הוויקטוריאנית כולה ניצבה כדוגמה עוצמתית. במשך כשני עשורים החל משנות ה-50, הימלפרב הקדישה את עצמה לחקר וניסוח הלקחים של אותו עידן, ולהפניית זרקור אל כמה מהדמויות המעניינות והמלמדות יותר שחיו בו.

מרבית העבודה הזו הייתה בצורת סדרה של מאמרים אשר קובצו באוסף שראה אור ב-1968 והיה מועמד לפרס הספר הלאומי באותה שנה. במאמרים אלה התגלתה הימלפרב כצופה מבריקה על הסוציולוגיה של תהליך הטרנספורמציה האינטלקטואלי – כיצד רעיונות נולדים, עולים לגדולה, עומדים במרכז ויכוחים ודיונים, מתקבלים או נדחים. היה זה, כפי שהימלפרב תיארה, תהליך אליטיסטי של עיצוב דעות, אך הוא התרחש בלב החיים האינטלקטואליים ולא אי שם בפסגותיהם. “הפילוסוף צריך לכוון את עצמו רק אל המוחות הטובים ביותר של זמנו, ויתכן שרק למוחות הטובים ביותר של כל הזמנים”, כתבה בהקדמה ל ‘Victorian Minds’. מנגד, “היסטוריון של רעיונות חייב גם לשקול את התבונה המייצגת של זמנו, שיתכן שתהיה ‘מוח מדרג שני'”, אך הימלפרב מיהרה להוסיף כי “עבור אנגליה הוויקטוריאנית לא היה זה עינוי גדול, משום שהדרג השני אז היה טוב בהרבה מהטוב ביותר של זמנים ומקומות רבים אחרים”.

אחד מהמאמרים בכרך הראשון של האתוס הוויקטוריאני הוא יצירת מופת של סינתזה של נרטיב היסטורי, המראה כיצד התיאולוגיה של ג’ון ווסלי הייתה המקור העמוק ביותר למה שיקרא בהמשך ‘וויקטוריאניזם’ – תהליך תמורה חברתי אוונגליסטי שהעניק לעידן את אופיו היסודי. מאמרים נפלאים אחרים באותו הכרך עוקבים אחר יצירתם של כמה מאותם מוחות דרך סדרת פרופילים ביוגרפיים, החוגגים את עוצמתם וחולשתם האנושית של אנשים מבריקים ומורכבים, ולעתים קרובות גם יהירים, קטנוניים ואכזריים.

המאמר העוסק בסופר לזלי סטיבן (1904-1832) מספק אולי את התגלמות יצירתה של הימלפרב על האינטלקטואל כטיפוס, ויכולתה להעריץ ולהגחיך אותו בו זמנית. מאמר אחר על העיתונאי ואיש העסקים וולטר בג’ט (1877-1826) מתקרב מאוד להגדרת האינטלקטואל האידיאלי על פי הימלפרב – אידיאל עיתונאי יותר מאשר הוא אקדמי. שני מאמרים על אדמונד בֶּרְק (אותו היא מכנה “פרוטו-וויקטוריאני”) מספקים את המחזה הנדיר של היסטוריונית אשר שינתה את דעתה: הראשון הוא סקירה ביקורתית מאוד של הפרויקט הפוליטי של ברק, ואילו השני, אשר נכתב יותר מעשור לאחר מכן, הוא למעשה ביקורת כואבת על המאמר הראשון בה הימלפרב מודה כי שקלה מחדש את צרות אופקיה ומציעה קריאה שונה מאוד של ברק. בהקדמה למאמר השני, הימלפרב מציינת כי הייתה יכולה פשוט להחביא את המאמר הקודם, אך רצתה להראות לקורא את חשיבתה המחודשת ולתת לו לשפוט האם היא צודקת.

למרות שנראה שסוג המאמרים האלו היה אופן הביטוי הטבעי ביותר של הימלפרב, כתיבתה על הוויקטוריאנים ממוסגרת באופן המיטבי בשלוש ביוגרפיות אינטלקטואליות עמוקות וארוכות שכתבה באותם עשורים. זה החל עם ספרה על הלורד אקטון שראה אור ב-1952, נמשך עם ביוגרפיה של צ’רלס דרווין ב-1959, והגיע לשיא אמיתי (לאחר עשור שהוקדש בעיקר למאמרים ולהוראה) עם הביוגרפיה שכתבה על ג’ון סטיוארט מיל ב-1974.

‘דרווין והמהפכה הדרוויניסטית’ היה מחקר על הפער בין המקורות של רעיונות משני-תודעה לבין השינויים שיצרו. חלק ניכר מהספר מוקדש להיסטוריה של הגותו של דרווין, אחריה עוקבת הימלפרב ברגישות רבה לאופן שבו חייו של אינטלקטואל עובדים באמת ובכבוד לכוחה של התובנה. היא דוחה את ההשקפה המוכרת אך הבלתי-סבירה על כך שמסעו של דרווין על ה’ביגל’ היה המקום בו רעיונותיו לגבי האבולוציה החלו להתעצב, ולאחר שהיא מציגה הררי הוכחות היא מסכמת בבוטות שלמרות טענותיו של דרווין עצמו בעניין, “אין למעשה שום המשכיות אמיתית בין ה’ביגל’ ל’מוצא המינים'”. במקום זאת, היא משייכת את רעיונו המרכזי של דרווין לתובנה המעורפלת אותה פיתח במשך תקופה ארוכה לתפיסה סדורה, והפכה למה שאנו מכירים כדרוויניזם רק לאחר שנחשפה לביקורת רבה ועברה שינויים.

יכולתה של הימלפרב להבין את האינטלקטואל בהקשר הקהילה המאורגנת והתחרותית של הוגים וכותבים בה פעל, אפשרה לה להימנע הן מאידיאליזציה של נושאי מחקרה והן מזלזול ציני בהם. היא גם סייעה לה לתפוס את הדרכים בהן חולשת הטיעונים (הימלפרב האמינה שהטיעון האמיתי של דרווין ב’מוצא המינים’ היה חלש מאוד) הייתה נטועה בתחושת דחיפות שניצבה בפני מי שהגו אותם. ניתוחה את העימות הקשה אך מפרה בסופו של דבר בין דרווין ומבקריו הוא מופת לאמפתיה מחקרית. לדבריה, מרבית הרעיונות הגדולים היו שגויים בתחילה, אך בעזרת סבלנות ומיומנות ניתן להפוך אותם ליהלומים.

אך הייתה זה כאמור צלילתה של הימלפרב לעומקי הגותו של ג’ון סטיוארט מיל שהביאה את מחקרה הוויקטוריאני לשיאו. מיל היה אתגר עבורה כבר מן ההתחלה. כפי שכתבה ב’ On Liberty and Liberalism’, במהלך שנות ה-60 חשה הימלפרב חוסר שביעות רצון מאי-הבנתה את המניעים של מיל, ואף “השליכה מאות דפים” שהיו מיועדים להיות ביוגרפיה אינטלקטואלית שלו. היא חזרה לחקור את הנושא עשור מאוחר יותר, והפעם בהצלחה רבה.

על פי הימלפרב, ג’ון סטיוארט מיל היה “הבכיר מכל הבכירים הוויקטוריאנים”, אך יחד עם זאת גם מי שהניח את היסודות לדעיכת הקונצנזוס המוסרי שהפך את בריטניה של התקופה לברת-קיימא. היא מציינת כי הדבר המוזר ביותר בקריאה של מיל כהיסטוריונית של התקופה ולא כתלמידה של פילוסופיה פוליטית, היה שנראה כי הוא ניסה לענות על שאלה שאף אחד לא שאל. זו הייתה גם ביקורת נפוצה על מיל בזמנו. לטענת הימלפרב, מבקריו המציאותיים ביותר של מיל לא גרסו שהמרשם אותו הציע היה שגוי, אלא שהבעיה אותה איבחן לא הייתה קיימת: חירות המחשבה אותה שאף לחפש כבר הייתה רווחת בבריטניה, ותלונותיו אודות הקונפורמיזם של האדם היו בלתי-מבוססות לחלוטין. כפי שבן זמנו תומאס מקולי הגדיר זאת, ההתמרמרות הנרגשת של מיל הייתה דומה ל”זעקות על שריפה בלב המבול של נֹחַ”.

ג’ון סטיוארט מיל | Hulton Archive

ההסבר אותו הציעה הימלפרב לכך היה שהדאגה האמיתית של מיל נגעה לשחרור אחד שלא הושג (או לא נעשה ניסיון להשיגו) עוד בימיו: שחרור האישה. לטענתה, ספרו הידוע ‘על החירות‘ היה בראש ובראשונה יצירה פמיניסטית, והרדיקליות שלה חשפה את הבטן הרכה והמסוכנת של הליברליזם המשחרר נוסח המאה ה-19 (ועוד יותר את זה של המאה ה-20). מגמות אלו ביקשו לגאול את האישה לא בהכרח מאי-שוויון חברתי, אלא מטבע האדם בכלל. מיל לא היה יכול לומר בגלוי כי מטרתו היא שחרור מוחלט של האישה (ובאמצעותו גם של הגבר) מתפקידיה החברתיים והמשפחתיים המסורתיים, ובמקום זאת ניסה להראות שאותם תפקידים היו בכל הקשר שהוא לא צודקים, מגבילים ופוגעים בצמיחה האנושית. לצורך כך, מיל הביא לאוויר העולם תפיסה אינדיבידואליסטית כה קיצונית, עד שהיא סיכנה כל צורה של סדר חברתי.

באופן זה, ודרך העדשה של מחקר התרבות האינטלקטואלית בבריטניה של המאה ה-19, הימלפרב שבה אל פרדוקס הליברליזם והאירה את השלכותיו במאה ה-20. הפרק האחרון בספרה על מיל היווה במובן מסוים את פתיחתו של פרק חדש בקריירה שלה. בפרק זה הציעה הימלפרב כתב אישום מהדהד נגד פילוסופיית הליברליזציה הרדיקלית, אשר לדבריה ביקשה לחתור תחת עתיד תרבותנו. הייתה זו יצירה של ביקורת חברתית, נטועה במחקרה ההיסטורי מאקטון, דרך דרווין ועד מיל. ואכן היה זה הלורד אקטון, מי שעורר לראשונה את סקרנותה המקצועית, שבפרפרזה על אמרתו הידועה בחרה הימלפרב לסכם את הדיון: “הליברלים למדו, במחיר מפחיד, את הלקח לפיו כוח מוחלט משחית באופן מוחלט”, כתבה. “אך הם עדיין לא למדו שחירות מוחלטת יכולה גם היא להשחית באופן מוחלט”.

הבנה זו הובילה את גרטרוד הימלפרב לניסוח החזק ביותר של החשש שהטיל צל תמידי על שבעת עשוריה כחוקרת:

לאחר שכונן את החירות כמוחלטת ולאחר שביסס את האינדיבידואל כריבון, לא נותרה לליברל השקפה משולבת לגבי היחיד בחברה שהייתה יכולה למתן הן את תשוקתו לחירות והן את שאיפתו לרגולציה ושליטה. כאשר החירות מתגלה כפגומה, הממשלה ממהרת למלא את החלל. ומאחר שהפונקציה היחידה שניתנת לממשלה על ידי עקרון החירות היא החירות השלילית של הגנה מפני פגיעה, כאשר היא נאלצת לקחת תפקיד חיובי, אין שום הגדרה לכוחו הראוי או לגבולותיו הראויים. הפרדוקס הוא בלתי-נמנע: בכל פעם שנראה שהחירות עצמה היא בלתי מוגבלת, גם הממשלה הופכת להיות בלתי מוגבלת. והפרדוקס הזה משאיר אחריו פרדוקסים נוספים. בעוד הליברליזם העכשווי חיזק באופן ניכר את תפקידי החברה, הממשלה והמדינה, הוא לא סיפק להם שום עקרון של לגיטימיות”.

התוצאה היא מתכון להתפרקות חברתית והתפכחות פוליטית – מה שהימלפרב כינתה “דה-מורליזציה” – והיא חששה שזהו מתכון שהחברה שלנו הולכת בעקבותיו.

הון מוסרי

בנקודה זו, בשלהי שנות השבעים, גרטרוד הימלפרב החלה את המפנה דומה לזה שעשה הלרוד אקטון. מהיסטוריונית של המורליזם הוויקטוריאני, היא הפכה להיות מורליסטית בסגנון וויקטוריאני הפועלת בהווה. אך אין זה אומר שהיא הפכה להיות גם פעילה פוליטית. עבודתה עדיין שמרה על האופי של מחקר היסטורי, אך היא פנתה יותר לשאלות רלוונטיות להווה בדבר מצבה של החברה והחיים המוסריים של אזרחיה. האופן בה החליטה באלו שאלות לעסוק היה במידה רבה תוצאה של תובנותיה לגבי האופי של הישגי העידן הוויקטוריאני.

המהפכה הרדיקלית בה פתח ג’ון סטיוארט מיל הייתה במשך זמן רב מוגבלת בהשפעתה בידי מה שהימלפרב כינתה “ההון המוסרי של הוויקטוריאנים”. אך לא היה זה, כפי ששמרנים מדמיינים לעתים, הון אותו ירשו אנשי התקופה או אוסף של מנהגים בשרשרת רציפה של מידות ומסורות אשר שורשיה מגיעים לשורשי תרבות המערב. במקום זאת, הוויקטוריאנים הצליחו לבנות בעצמם חלק ניכר מהונם דרך מהפכה דתית ומוסרית משלהם, וכמו כן דרך מאמצים אינטלקטואליים שיכולים להציע לקח או שניים ליורשיהם.

ההון אותו אספו אבד רק בהדרגה. כפי שכתבה הימלפרב, “באנגליה של התקופה האדוארדית והג’ורג’יאנית, המהפכה המוסרית הייתה מוגבלת לקבוצה קטנה יחסית (אך משפיעה) של ‘נשמות חופשיות'”. היה זה רק בזמנה שלה שהימלפרב סברה שאותה מהפכה הופכת סוף סוף להיות גם דמוקרטית:

 הרעיון של שחרור מוסרי אינו שמור עוד לאליטה בלבד, אלא הופך במהרה לבסיס המשותף של דור שלם. כאשר ניצלנו סוף סוף את כל ההון המוסרי של הוויקטוריאנים, אנו מוצאים עצמנו חוזרים יותר ויותר אל הרעיון האחד שנראה כתקף ללא עוררין, רעיון החירות”

כדי להימנע מהסכנה שנראה שאורבת לנו במורד הנתיב הזה, יתכן שעלינו לנסות לאמץ כמה מן המנהגים האינטלקטואליים שעזרו לאנשי התקופה הוויקטוריאנית לבנות את הונם המוסרי החיוני. אז איך הם עשו זאת? תשובתה של הימלפרב הייתה התובנה העיקרית של יצירתה המאוחרת יותר, וחלק מתרומתה להתפתחות הימין המודרני באמריקה. בליבם של ההישגים הוויקטוריאניים בחזית זו עמד שינוי בחשיבה על מושג העוני, שהזריק שיח מוסרי אל תוך מה שהיו בעבר טיעונים פוליטיים וכלכליים קרים, והציב את תפיסות האחריות והחמלה במרכז.

מעברה ההדרגתי של הימפלרב לעבר השאלה הזו היה ניכר במאמרים ומסות שכתבה לקראת סוף שנות השבעים, אך הוא מודגם בצורה הטובה ביותר בספרה מ-1984, ‘רעיון העוני’, ובהמשכו מ-1991. כפי שטענה בספרים אלה, הוויקטוריאנים המציאו למעשה את התפיסה המודרנית של עוני, כאשר הבינו שלא מדובר בעובדה חברתית פשוטה אלא בבעיה מוסרית שדורשת את התייחסות החברה כולה. דרישה זו נענתה הן בעזרת קוד מוסרי (ששם דגש על אחריות), ובעזרת מה שכיום אנו מכנים אג’נדה ומדיניות (ששמה דגש על חמלה). שני אלה שולבו לכדי “מורליזציה” של הפוליטיקה בעידן הוויקטוריאני באופן שהיטיב מאוד לא רק עם העניים.

“חמלה” הייתה המקורית ביותר מתוך התפיסות החיוניות של המהפכה האינטלקטואלית הזו, והייתה באופן מוחלט רעיון בריטי. התנועה המתודיסטית הייתה סיבה אחת חשובה לכך, אך לדברי הימלפרב, מה שהיא כינתה “הנאורות הבריטית” הייתה סיבה אחרת. חמלה ורגשות היו למעשה בלב התרומה של אנשי הנאורות הסקוטית (וחלק ממטיפיה באנגליה, ביניהם היא מונה את ברק) להגות החברתית והמדינית. בזמן בו הוויקטוריאנים עלו לבמה, היא צמחה לכדי סדר חברתי שלם שהתברר כבעל יכולת ייחודית להעצים התחדשות מוסרית.

חמלה יכולה כמובן להיות מושג מעורפל מאוד, כמו גם חסר גבולות באופן מסוכן בתור עקרון מארגן של פעולה חברתית. כך הגדירו אותה רוב מבקריה המודרניים, אך כפי שהימפלרב כתבה, “הכוח המניע של רבים מהרפורמטורים בתקופה הוויקטוריאנית המאוחרת, פילנתרופים ומבקרים חברתיים, הייתה בדיוק להחדיר מידה של פרופורציה לתוך רגש החמלה, ולהתאים אותו לאמצעים הראויים של מדיניות חברתית”. תקווה נוספת שלהם הייתה להעניק לאנשים משכבות ומרכיבים שונים של החברה את תחושת המטרה שתמשוך אותם לעבר צורת מחשבה ליברלית מורכבת יותר, כזו שתחזק את יסודות החברה הליברלית כולה.

המטרה המעשית של כל זה הייתה לספק הזדמנות וכבוד עצמי לאלו שחסרו אותם, אך גם לדרוש התנהלות מוסרית יותר (בעיקר העסקה הוגנת) מכל מרכיבי החברה. בכך היא סללה את הדרך לכלכלת שוק וגם (עד לנקודה מסוימת) לחירות אישית, אך יחד עם זאת התעקשה על אחריות אישית וציבורית למצבם של העניים, יותר מתוך עמדה של שוויון דמוקרטי ופחות מתוך מחויבות אצילית. הן מבחינה רטורית והן מבחינה פוליטית, תפיסה זו הציעה איזון-נגד דרוש לנטייה של חברות חופשיות להפוך להיות קרות ונוקשות. לטענת הימפלרב, הדגש הזה על חמלה הציל את הבריטים (כמו גם את האמריקנים) מסוג הליברליזם המקריב את עצמו של המהפכה הצרפתית, זה שהעדיף תבונה על פני רגש ולכן הפך במהרה לחסר אנושיות באופן רדיקלי.

אבחנה זו נמצאת בליבו של ספרה הפופולרי ביותר של גרטרוד הימלפרב, ‘The Roads to Modernity, שראה אור ב-2004, אך הוא מופיע גם בכתביה על תרבות משנות השמונים והתשעים. חלק מספריה היו יצירות היסטוריות מובהקות ואחרים היו אוספי מאמרים בנושאים עכשוויים יותר, אך כולם הציגו סדר עדיפויות דומה ודאגות דומות, ואת אותו יישום נלהב של תובנה היסטורית. וטיעונים אלו היו משפיעים יותר ממה שניתן לחשוב. תחת הדרכתם, חלק מהימין האמריקני נטה להתעקש על אופי מוסרי יותר לדיונים פוליטיים והפך את החמלה לסיסמה שהדגישה תרבות מוסרית – בייחוד נישואין, הבאת ילדים לעולם, דת וקהילה. ה”שמרנות החומלת” של ג’ורג’ בוש הבן הייתה הדוגמה הברורה והמפורשת לכך, אך השפעת הלך הרוח הזה ניכרת לאורך שלושה עשורים בכל פן של הרתיעה השמרנית ממסגרת החשיבה הליברטריאנית של הימין הכלכלי.

רתיעה כזו הייתה דפוס חוזר בהתפתחות הימין האמריקני המודרני, אך הצורות השונות שלבשה לאחר שנות השבעים הושפעו כולן ממסקנותיה של הימלפרב. רתיעה זו ניכרת היטב גם בימין כיום, גם אם האנטי-ליברטריאנים בזמננו לא מכירים בדרך כלל את ההיסטוריה של הדפוס אותו הם מחקים. כתביה של גרטרוד הימלפרב יכולים לעזור להעמיק והבשיל את מאמציהם, בדיוק כפי שעשתה עבור חלק מקודמיהם.

בשנותיה המאוחרות יותר, מחקרה של הימלפרב ביקש שוב לשפוך אור על אנשי התקופה הוויקטוריאנית ועל חייהם. בספרים שכתבה בעשור האחרון, בו חצתה כבר את גיל תשעים, נכללו בין השאר שני מחקרי עומק על יהדות בחיים האינטלקטואליים הבריטיים, ואוסף מאמרים על תפקידו של ההיסטוריון. בצלילות מחשבה וחדות עין עד לרגע האחרון, הימפלרב שמה דגש על הדרכים בהן אנו יכולים כיום ללמוד מאלו שהצליחו בעבר באותה משימה: לראות את היסודות המוסריים של הפוליטיקה ולשמור על חברה חופשית ומאוזנת, כך שהיא נשארת חופשית אך גם ראויה לאותו חופש. גרטרוד הימלפרב הבינה את חשיבות המשימה הזו, וגם את התרומה העצומה של מחקר היסטורי כנה ורציני להשגתה. בהקדמה לאוסף המאמרים האחרון שפרסמה ב-2017, היא מגדירה את האידיאל הזה במילותיו של גיבורה ליונל טרילינג, אודות הערך שביצירה אינטלקטואלית כנה בעידן שבז לכל יומרה לידיעת האמת:

מול תחושת הוודאות שהניסיון לאובייקטיביות תמיד יכשל במטרתו, אלה שבכל זאת עושים את המאמץ עושים זאת מתוך סוג של חובה אינטלקטואלית ומתוך אמונה שבחיים עצמם, הכוללים את החיים המוסריים, דבר טוב יצמח גם מהצלחה חלקית שלו”

זהו סטנדרט גבוה מאוד לחיות לפיו, אך הדוגמה שנתנה גרטרוד הימלפרב בחייה וכתביה מראה שהוא אינו בלתי-אפשרי. להשיג את כל מה שעשתה מבחינה מקצועית, יחד עם הקמת משפחה פורחת וצבירת אינספור חברים, קוראים, תלמידים ומעריצים, זהו סימן לחיים של אדם יוצא דופן. היינו ברי מזל לזכות בגרטרוד הימלפרב, ועלינו לוודא שאנו מפיקים את המיטב מהמורשת האדירה של תובנות ומסקנות שהותירה עבורנו כדי ללמוד ולהעריך. יהי זכרה ברוך.


ד”ר יובל לוין הוא מנהל המחקר במכון ‘American Enterprise’ והעורך של כתב העת ‘National Affairs’. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו’.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. אחד מקוריאה וחסידיה היה מנהיג הלייבור ורה״מ גורדון בראון ואידך זיל גמור. הערצה שלה לערכים הויקטוראנים (למעשה תפיסה רומנטית של מה שנתפס כערכי המעמד הגבוהה בברטניה, תוך התעלמות מהמתחים החברתיים )