רגיעה או חזרה למו"מ יפגעו מבית במעמד המשטר שנאנק תחת עול הסנקציות, ומנגד הסלמה או התקפות דרך שליחים יובילו לתגובה אמריקנית קשה שתערער את יציבותו
לאחר שאיבד את האסטרטג הצבאי המוביל שלה ורב-המחבלים קאסם סולימאני, משטר האייתוללות באיראן שוקל את תגובתו. תגובה אפשרית אחרת תהיה להרגיע את האזור ולהפסיק את כל הפרובוקציות הצבאיות. לאחר שתקפה מיכליות נפט במפרץ הפרסי, הרסה את מתקני הנפט של סעודיה, הפילה מזל"ט אמריקני ופצעה והרגה אמריקנים בעיראק, איראן יכולה כעת לנוח קצת. בטהרן יכולים להגיע למסקנה שאסטרטגיית ההסלמה נכשלה ולא הביאה לה שום יתרונות ממשיים. הנשיא טראמפ התברר כיותר מ"נמר של טוויטר", כפי שלעגו לו מבקריו, שינה את המצב לרעתה של איראן והציב בפניה סכנה קיומיות. למרות כל זאת, הסיכוי ששליטי איראן יגיעו למסקנה ההגיונית הזו ויחדלו מפעולה, שואף כרגע לאפס. הם עדיין מאמינים שכלכלת המדינה יכולה לעמוד בסנקציות האמריקניות המורחבות, וסנקציות נוספות שעוד יגיעו בקרוב. המצוקה הכלכלית גם מגבילה את יכולת ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון, ואת חלומה על הגמוניה שיעית נצחית מטהרן ועד הים התיכון. לחץ כלכלי מוגבר עלול להוביל לבסוף להתקוממות עממית שתפיל את משטר האייתוללות ותערער באופן בלתי הפיך את הסטטוס-קוו.
אפשרות פעולה אחרת עבור האיראנים היא חזרה לשיחות לגבי תוכנית הגרעין והצעה של כמה ויתורים בנושא. ההסכם הקיים סייע לה לצבור משאבים וידע, שיכולים להוביל לפיתוח נשק גרעיני לאחר תקופה של התנהגות טובה לכאורה. אך חזרה לשולחן המשא ומתן ומגעים ישירים עם וושינגטון נראית לא סבירה, דווקא לאור המתנות הרבות שקיבלה טהרן מממשל אובמה. משא ומתן מחודש עבור כל דבר פחות מזה ייתפס כהשפלה עבור המשטר ויפגע בתדמיתו ובכוחו.
אפשרות שלישית היא הסלמה נוספת בפעילות הצבאית האיראנית, תוך שימוש ברשת שליחי הטרור שסולימאני טיפח. מותו של הגנרל היווה את המכה הקשה ביותר שספגה טהרן בעשורים האחרונים, והיא דורשת נקמה. האייתוללות רואים בחיסול סולימאני לא רק הפסד אסטרטגי אלא השפלה בלתי-נסבלת. מדינות אחרות במזרח התיכון מאושרות מהחיסול, ובמיוחד מהמחשבה על חוסר היכולת של איראן למנוע אותו. בתגובה, איראן יכולה לתקוף בסיסים באזור השייכים לארה"ב ובנות-בריתה, והאפשרויות לכך רבת מספור: התקפה באמצעות רחפנים או טילים נגד מתקני נפט, מתקפת טילים על ערי ישראל מצד חיזבאללה בלבנון, או אפילו סגירה של מיצרי הורמוז בתקווה לשבש את מסחר הנפט העולמי. איראן יכולה גם לשלח את בני חסותה לבצע פעולות טרור נגד מטרות אמריקניות וישראליות במזרח התיכון ובאירופה, כולל בסיסים צבאיים, קווי תעופה ומטרות אזרחיות רכות.
אך גם אפשרות זו נראית פחות סבירה כרגע. ארה"ב אינה חייבת לפלוש לאיראן כדי להביא לקיצו של המשטר, וכל התקפה נגד אמריקה או מתקניה הצבאיים עלולה להביא תגובה הרסנית לטהרן. גם האייתוללות וידעים שכוחה האווירי של ארה"ב מסוגל לחסל את כל מתקני הנפט ותחנות הכוח שלה בתוך שעות ספורות, מבלי לספוג אבדות משמעותיות. בהתחשב בעצמאות האנרגטית של ארה"ב והשינויים בשוק הנפט העולמי בעקבות הסנקציות, אובדן כזה יהיה הרסני לאיראן אך לא יפגע כמעט בכלכלה העולמית. בטהרן יזעקו ויאיימו, אך גם שם יבינו שפתיחה במלחמה כוללת נגד ארה"ב תהיה משולה להתאבדות.
אפשרות רביעית תהיה המשך של ההתקפות המזדמנות על חיילים אמריקנים ואחרים באזור. פרובוקציה מתמשכת כזו אינה בדיוק החלופה האידיאלית, אך נראה שמבחינת טהרן היא עדיפה על הבחירות הגרועות האחרות. המטרה האסטרטגית של מלחמת התשה כזו תהיה לבחון את הסבלנות של הציבור האמריקני בשנה הקרובה ולקראת הבחירות לנשיאות. בהתחשב בביקורת האוטומטית שהשמיעו יריביו של טראמפ מבית על ההחלטה לחסל את סולימאני, ובהתחשב בפייסנות של ממשל אובמה מול פרובוקציות בעבר, בטהרן יכולים להגיע למסקנה שזו האסטרטגיה העדיפה. היא תאפשר ליריביו הפוליטיים של טראמפ להציג אותו כ"מחרחר מלחמה", וככזה שפעל באופן לא חוקי ב"התנקשות" בסולימאני. אם מתקפות מזדמנות כאלו יימשכו עד ליום הבחירות, בטהרן יקוו לראות בבית הלבן את הנשיאה אליזבת וורן או את הנשיא ברני סנדרס. כל אחד מהם יקים לתחייה כנראה את הסכם הגרעין הפגום, וימשיך להתעלם מהתוקפנות האיראנית בסוריה ועיראק.
מטרתה של איראן יכולה להיות יצירה של מלודרמה בסגנון משבר בני הערובה של 1979 או קמפיין ההפצצות של ביל קלינטון ביוגוסלביה – כל מהלך אסטרטגי מסובך שיביא לפגיעה פוליטית בטראמפ. אך גם הסבירות להתגשמות התסריט הזה נראית נמוכה. כל עוד טראמפ יגיב בהתקפות אוויריות מדודות לכל מתקפה איראנית, מי שישלוט בקצב העימות יהיה הוא ולא האיראנים. איראן היא זו שיצרה את המשבר הנוכחי. עומדות בפניה מספר אפשרויות, אך לפחות כרגע כולן נראות רעות.
פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.
אולהלה איזו תמונה של סולימני יש כאן.. נראה כמו איזה סבא פרסי חביב.. כמעט ניתן לשכוח שמדובר ברוצח המונים אכזרי שלחובתו לפחות מיליון חיי אדם.
כותב המאמר יוצא מתוך הנחות שגויות והיותו היסטוריון אף מחמירה ושוללת את הנחותיו.
איראן אינה מדינת לאום הומוגנית. גם המרכיב הפרסי שלה המהווה קצת למעלה מ 60% מאוכלוסייתה , לא זאת שאינו תומך ברובו במשטר האייתולות והאחונדים, הוא סובל ממנו.
ביום שמשטר זה יקרוס, אנו צפויים לראות את כוהני הדת נשחטים ברחובות ע"י בני העם הפשוט דוקא, שנאמנותו לשלטון מושגת ע"י הטרור והסכינאות של הבסיג' , בדיוק כפי שההכנעה לשאה הושגה ע"י טרור
באמצעות הסוואק של השאה, וסיפורי האימים של כלא אווין.
האמריקאים אינם זקוקים לחיילים על הקרקע ופחות מזה אף לכוח אווירי.
לו זכר המחבר את מבצע אג'אקס בשנות החמישים, בו שילוב כוחות של ה CIA האמריקאי ו ה MI6 הבריטי, הביאו להפלת המשטר של מוסאדק, ע"י ערעור פנימי, שהושג באמצעות כסף, לא היה מעלה הנחות אלה.
הרושם הוא שלמערב ובעיקר לארה"ב, איו עיניין בשינוי דרמטי והחלפת המשטר באיראן. מצב של מדינה בת למעלה מ 80 מליון תושבים , עם 70 -80% בערים ונבערים, הוא מצב רצוי למערב.
חישבו על אפשרות של מדינה מתקדמת יותר עם מאפיינים מיליטנטים דתיים בלתי נישלטים , המבעירה את העולם במלחמת ציביליזציות מוסלמית/יהודו – נוצרית -בהשראת המהפכה החומייניסטית.
מישהו רוצה את זה ?!