התגובות הזועמות להופעה המבריקה של מנחה טקס 'גלובוס הזהב' רק הוכיחו פעם נוספת את האמת שבדבריו
האם קומדיה היא ימנית? לא יתכן. אחרי הכל, קומדיה צריכה ללעוג לממסד. אך מאחר שאנו חיים כיום בתרבות של הגבלות המנוהלת בידי מומחים לנימוס, באופן טבעי רוב הבדיחות הנועזות והחדשניות מכוונות לצביעות של שליטי התקינות הפוליטית. למעשה, קובעי הכללים כיום הן דמויות כמו גרטה תונברג, קייתלין ג'נר ותנועת ה'מי-טו', והצגה שלהן כבדיחה היא היכן שהצחוקים האמיתיים נמצאים. אך האם גישה כזו יכולה להצליח על הבמות? במהלך פסטיבל הפרינג' של אדינבורו שהתקיים בחודש אוגוסט ומשמש כמערכת גילוי מוקדמת למגמות הלוהטות בעולם החריגות המוסריות, כותרת מודאגת מאוד בעיתון ה'גרדיאן' הבריטי שאלה "האם קומדיה ימנית נמצאת בעלייה?". ובכן, אני מאמין שכן.
הקומיקאים המצחיקים ביותר כיום נשמעים כאילו הם מקבלים השראה מערמות השטויות שמייצרת תרבות התקינות הפוליטית. בהתאם, השמאל מתחיל לגלות סימני עצבנות מן הכיוון אליו הולכת הקומדיה, ומזהיר כי צחוקים על חשבון אלו המופיעים על שער ה'ואניטי פייר' או מוגדרים כאיש השנה של ה'טיימס' הם לא דבר מתקבל. אך מה אם אתה לועג לאנשים כמו לאונרדו די-קפריו, מרטין סקורסזה או ג'ניפר אניסטון? האם זה מקובל להתבדח על ידוענים עשירים כקורח?
בטקס פרסי גלובוס הזהב שהתקיים בשבוע שעבר, המנחה ריקי ג’רבייס הזכיר לקהל בעוד אניסטון ממתינה להציג את אחד הפרסים, כי חברת אפל (שמפיקה סדרה בכיכובה) "מפעילה סדנאות יזע בסין" והוסיף: "אתם אומרים שאתם 'חברתיים', אבל התאגידים שאתם עובדים בשבילם, זה לא ייאמן…אם דאעש היו מפעילים שירות צפיה ישירה כולכם הייתם מתקשרים מיד לסוכן שלכם, נכון?". היה כמעט ניתן לשמוע את כל הפרוגרסיבים באולם חושבים לעצמם: "איך הוא מעז להכניס פוליטיקה לטקס החבטות השנתי בדונלד טראמפ?".
היגיון בריא
בעוד הנאספים היפים התכוננו להרצות לנו על ההתחממות הגלובלית (ראסל קרואו), הפלות (מישל וויליאמס) והמדיניות מול איראן (פטרישיה ארקט), המנחה ג'רבייס הפציר בהם שלא לנהוג כך:
אם תזכו בפרס הערב, אל תנצלו זאת כפלטפורמה לשאת נאום פוליטי, בסדר? אתם לא נמצאים בעמדה להטיף לציבור בשום נושא. אתם לא יודעים כלום על העולם האמיתי. רובכם ביליתם פחות זמן בבית הספר מאשר גרטה תונברג. לכן, אם אתם זוכים, תעלו לבמה, תקבלו את הפרס הקטן שלכם, תודו לאלוהים ולסוכן שלכם ותתחפפו, בסדר?"
אם שמרנות היא היגיון בריא, זה היה דבר שמרני מאוד לומר. אלא שקומיקאים כמו ג'רבייס, לואי סי.קיי ודייב שאפל – כנראה שלושת האנשים המצחיקים בעולם עם מיקרופון ביד – מצביעים לעתים רחוקות מאוד למפלגות שמרניות. למרות זאת, הם מוצאים את עצמם מכונים "גיבור הימין" (ה'אטלנטיק' על ג'רבייס), מגונים כ"קומיקאי החביב על הימין הקיצוני" ('דיילי ביסט' על סי.קיי), ומואשמים ב"כניעה לקו השמרני בנוגע למאבק על צדק חברתי" (ה'גרדיאן' על שאפל).
גם התגובות להופעתו של ג'רבייס בטקס גלובוס הזהב היו מורכבות בעיקר ממרמור. ב'ל.א. טיימס' הגדירו את המונולוג המבריק שלו כ"עגמומי", והוסיפו: "הדבר האחרון שהיינו צריכים הוא תוכחה מפי המנחה המחייך על כך שיש לנו עוד תקווה". 'תקווה' היא הגדרה מעניינת לנאומים בטקס שהזהירו למשל מפני מלחמה קרובה עם איראן, קבעו שכדור הארץ עולה באש, ושגברים רמסו את כל זכויות הנשים. במגזין 'סלייט' חילקו את הבדיחות של ג'רבייס לשלוש קטגוריות: "פשוט נבזיות" (בדיחה על כוכב הסרט 'Cats' ואיבר מין מסוים), "בדיחות מפוספסות" (המונולוג על הנאומים הפוליטיים) ו"התנגדות לשלטון" (גיחוך על ספירת המועמדים לפרס מגזעים שונים שבכתב-העת הבינו בטעות כהודאה ב"גזענות של הטקס"). זוכרים שסטיבן קולבר בישר לקהל בתוכניתו שג'יימס קומי פוטר והם הריעו, ואז הוא היה צריך להסביר להם שזה בעצם דבר רע לשמאל? נראה שחלק ניכר מהקומדיה היום הוא פשוט תיקון לעליזות.
נושאי האמת
סטיב מרטין כתב פעם ש"קומדיה היא סילוף של הדברים שמתרחשים, ותמיד יהיה דבר מה שמתרחש". זהו סוג אחד של קומדיה המתאים למשל לכותרת הסאטירית באתר Babylon Bee על כך ש"הדמוקרטים קוראים להוריד את הדגל לחצי התורן כאות אבל על מות קאסם סולימאני". כתב ה-CNN דוני אוסליבן מיהר לתקוף את האתר הסאטירי וטען כי אנשיו צריכים להוסיף אזהרה לקוראים כי "אסור להתייחס לתוכן באתר כמשמעו". לדבריו, "שורה קטנה הקבורה אי שם באתר ומגדירה אותו כסאטירי נראית כמו דרך טובה לעקוף את השינויים בפייסבוק שמטרתם להפחית הפצה של מידע מוטעה".
במילים אחרות, כאשר שמאלנים מספרים בדיחה, זוהי בדיחה; אבל כאשר ימני מספר בדיחה מדובר בשקר. כאשר טינה פיי גילמה את דמותה של שרה פיילין וטענה כי "אפשר לראות את רוסיה מהבית שלי", אותם עיתונאים לא חשו את הצורך לרוץ ולתקן את האמונה שפיילין אכן אמרה דבר כזה. זה היה שונה אז, כי אז ההומור עבד לטובת הדמוקרטים. כיום, הרפובליקנים מוצאים את עצמם עם הנשיא המצחיק ביותר אי-פעם (מי עוד היה יכול להגדיר את פיט בוטיג'ג' כ"אלפרד אי. ניומן"?), והדמוקרטים מאבדים את אחיזתם בחוש ההומור.
אז תנו להם להכריז על ג'רבייס, שאפל וסי.קיי כ'פרסונה נון-גראטה'. ככל שהחבר'ה האלה נשמעים "פשוט נבזיים" למגזינים כמו 'סלייט', לי הם נשמעים כמו נושאי האמת.
הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
מצוין
צה זה "הומור ימני"? מה שמרני בלהגיד לשחקני קולנוע שיתרכזו במשחק ולא יאכלו לנו את הראש?
ההומור האמריקאי (ולא רק אצלם) מתמקד בלעג נבזי. לפעמים מתמקד בקהל (שחקנים בטקס), לפעמים בקומיקאי עצמו, ולפעמים במי שלא נמצא שם (טראמפ? שיהיה..). אמריקאים צוחקים מהעלבונות האלה, כי זה מופע, והם אמורים לצחוק, אבל אף אחד לא אוהב שלועגים לו.
אז הומור ימני הוא הומור שלועג למישהו בשמאל? הגדרה לעומתית כזאת לא מראה שום עיגון אידיאולוגי. סתם שמחה לעיד.
לא, כי הומור שמאלני ידוע כאנין וגבוה מאין כמותו. הוא גם ממש לא מתמקד כל כולו בלעג גס ובוטה לאנשי ימין. ברור שלא. כל מי שצפה קצת ב'ארץ נהדרת' וב'גב האומה יכול להעיד על כך. הקומדיות של אריסטופנס ומולייר ממש מתגמדות ליד תכניות הפאר האלה.
כמצוין במאמר ג׳רוויס, סי קי ושאפל אינם אנשי ימין מובהקים. הם פשוט מוכנים לצחוק על שני הצדדים לפי רמת הגיחוך של מעשיהם.
למעשה במאמר אין ציטוט אחד של מישהו מהם שמכוון כלפי אנשי שמאל למעט בקשה משחקנים לא לעסוק בנושאים פוליטים בהם הם לא מבינים(לשמאל או לימין).
אז למה הם מתוייגים כימנים בידי כתבי העת המוזכרים? כי הם מרשים לעצמם לצחוק גם על מה שקדוש לשמאל?
אז מי פה המוטה?
אנונימי, תוכל לתת דוגמה לתוכנית הומור ימני? לקומיקאי כזה?
הדוגמה היחידה שעולה על דעתי היא ״הכל שפיט״ וגם היא בקושי שרדה מבחינת רייטינג.
זה כי הימין לא רוצה תוכניות שרק תוקפות את הצד השני אלא תוכנית שיורה על כולם(ע״ע ההצלחה של סאות׳פארק לפני שהם הכניסו פוליטיקלי קורקט).
לאטמה – הומור ימני משובח.
קישור https://www.youtube.com/user/LatmaTV
סטיריקן/קומיקאי מתקדם יעדיף תמיד לנעוץ סיכה בבלון הכי נפוח בסביבה, להציק לזה שרחוק ככל האפשר הביקורת. בעשור האחרון רבים ממי שפעם נחשבו לנרדפים, הפכו לנותני טון ולכן באופן טבעי יותר ויותר ל'רודפים'. רובם המוחלט לא מכירים בכך שהעבר מטבעו… עבר. ולכן ממשיכים להעמיד פני נרדפים ונפגעים ממש באותו הזמן שבו הם נמצאים בראש הפירמידה. זה לא ממש עניין של ימין/שמאל כמו של חזק/חלש. מי שנחשבים כמצויים תחת מטריית השמאל הם ברובם המוחלט מי שכיום נמצאים בעמדות כוח. ולכן הם 'חוטפים'. הם השמרנים החדשים.