70 שנה למות ג'ורג' אורוול: כך ניסה השמאל להשתיק אותי

במאמר מיוחד שהתגלה שנים לאחר מותו מתאר הסופר הבריטי מדוע סירבו הוצאות לפרסם את 'חוות החיות', שנחשב ככפירה באמונות הקומוניזם. הנחה מיוחדת לקוראי 'מידה'

ג'ורג אורוול על רקע איור מהסרט 'חוות החיות' | Cassowary Colorizations

ג'ורג' אורוול נפטר ב-21.1.1950. המאמר "חופש העיתונות" נכתב כהקדמה לחוות החיות אך לבסוף לא נכלל בספר. המאמר התגלה רק שנים מאוחר יותר, ופורסם לראשונה ב-1972. אנו מודים להוצאת 'עם עובד' על הרשות לפרסם אותו בתרגום אברהם יבין

מבצע מיוחד לקוראי ‘מידה’: הנחה של 50% ברכישת הספר ‘חוות החיות’ מאת ג'ורג' אורוול 

למימוש ההטבה הכנסו עכשיו לאתר עם עובד, ובמסך התשלום הקלידו את קוד הקופון 22075

***

הספר הזה עלה על דעתי לראשונה, מצד הרעיון המרכזי שלו, בשנת 1937, אך לא נכתב עד קרוב לסוף 1943. כשהגיעה שעתו להיכתב היה ברור שיהיה קשה למצוא לו מו"ל (למרות המחסור הנוכחי בספרים השורר עכשיו, המבטיח שכל מה שאפשר להגדיר אותו כספר "יימכר היטב"), ובסופו של דבר אכן נדחה בידי ארבע הוצאות ספרים, ורק לאחת מאלה היה מניע אידיאולוגי. שתיים הוציאו לאור ספרים אנטי־רוסיים שנים רבות, והאחרת לא היה לה שום גוון פוליטי ניכר לעין. המו"ל שלנו בעצם קיבל תחילה את הספר, אבל לאחר שעשה את הסידורים המקדמיים החליט להיוועץ במשרד ההסברה, וכנראה הזהירו אותו שם, או או לפחות השיאו לו עצה תקיפה, שלא יוציא אותו. הנה קטע ממכתבו:

הזכרתי את התגובה שקיבלתי מפקיד חשוב במשרד ההסברה לגבי חוות החיות. עליי להודות שהבעת דעה זו עוררה בי מחשבות רציניות… אני מבין עכשיו שהוא יכול להיחשב כדבר שמאוד לא נבון להוציאו לאור בזמן הזה. אילו כוונה האגדה נגד רודנים ורודנות בכלל, הייתה הוצאתו לאור כשורה, אבל האגדה עוקבת, כך מתברר לי עכשיו, אחר הסובייטים הרוסים ושני רודניהם בצורה כה שלמה, עד שאינה יכולה להתייחס אלא לרוסיה, ואינה נוגעת לשאר הרודנויות. ועוד: יכול היה להיות פוגע פחות לולא היה המעמד השליט החזירים"

דבר מסוג זה אינו סימן טוב. ברור שלא רצוי שמשרד ממשלתי יהיה בידיו הכוח לצנזר (חוץ מצנזורה ביטחונית, שאיש לא יתנגד לה בעת מלחמה) ספרים שאינם יוצאים בחסותו. אבל עיקר הסכנה לחופש המחשבה והדיבור כרגע אינה ההתערבות של משרד ההסברה או כל גוף ממשלתי אחר. אם ההוצאות והעורכים מתאמצים למנוע כמה נושאים מלהתפרסם, אין זה משום שהם חוששים מדעת הקהל. בארץ הזאת הפחדנות האינטלקטואלית היא הגדול שבאויבים שסופר או עיתונאי עומדים לפניהם, והעובדה הזאת לא זכתה, לדעתי, לדיון שהיא ראויה לו.

כל אדם לא משוחד בעל ניסיון עיתונאי יודה שבמשך המלחמה הזאת לא הייתה הצנזורה הרשמית טורדנית במיוחד. לא היינו נתונים לאותו סוג של "תיאום" טוטליטרי שאולי סביר היה לחשוש מפניו. יש לה לעיתונות כמה תלונות מוצדקות, אך בדרך כלל התנהגה הממשלה יפה והתייחסה בסובלנות מפתיעה לדעות המיעוט. העובדה הרעה לגבי הצנזורה הספרותית באנגליה היא שבעיקרה זו צנזורה וולונטרית. דעות לא פופולריות אפשר להשתיק ועובדות לא נוחות אפשר להסתיר ללא צורך באיסור רשמי. כל מי שחי זמן רב בארץ זרה יודע מקרים שבהם פריטי חדשות סנסציוניים – דברים שבזכות עצמם היו זוכים לכותרות ענק – לא הובאו בעיתונות הבריטית, לא משום שהממשלה התערבה בדבר, אלא בגלל הסכם שבשתיקה ש"לא יאה" להזכיר עובדה מסוימת זו. אשר לעיתונים היומיים, קל להבין זאת. העיתונות הבריטית ריכוזית מאין כמוה, ורובה שייכת לאנשים עשירים, שיש להם כל הסיבות שבעולם שלא לנהוג ביושר בנוגע לכמה נושאים אקטואליים חשובים. אבל אותו סוג של צנזורה מוסווית מופעלת גם על ספרים וכתבי עת, וכן על מחזות, סרטים ושידורי רדיו. בכל רגע נתון יש "הלכה", אוסף של אידיאות, שלפי המקובל כל בני האדם שדעתם שקולה מקבלים אותה ללא ערעור. לא ממש אסור לומר את זה או את זה או את ההוא, אבל "לא יאה" לומר זאת, ממש כמו שבאמצע התקופה הוויקטוריאנית היה "לא יאה" להזכיר מכנסיים בנוכחות גברת. כל מי שקורא תיגר על ההלכה הרווחת נמצא מושתק ביעילות מפתיעה. להשקפה לא אופנתית ממש לא ניתנת הזדמנות הוגנת להישמע, לא בעיתונות הפופולרית ולא בכתבי העת המשכיליים.

בזמן הזה זה ההלכה הרווחת דורשת הערצה לא מסויגת לברית המועצות. הכול יודעים זאת וכמעט הכול נוהגים לפיה. כל ביקורת רצינית על המשטר הסובייטי, כל חשיפה של עובדות שהממשלה הסובייטית מעדיפה לשמור בסוד, כמעט אינן ראויות לדפוס. והקנוניה הזאת, שכל האומה שותפה לה, להחניף לבעלת בריתנו מתרחשת על רקע של סובלנות אינטלקטואלית אמיתית. כי אף על פי שאינך רשאי לבקר את הממשלה הסובייטית, אתה חופשי במידה סבירה לבקר את ממשלתנו שלנו. כמעט איש לא ידפיס התקפה על סטלין, אבל לא מסוכן כלל לתקוף את צ´רצ´יל, לפחות בספרים או בכתבי עת. ובחמש שנות מלחמה, שבשתיים או שלוש מהן נלחמנו על קיומנו כאומה, התפרסמו באין מפריע ספרים, חוברות ומאמרים רבים מספור שתמכו בשלום של פשרה. יתרה מזו, הם התפרסמו אף בלא לעורר מורת רוח רבה. כל עוד לא נוגעים ביוקרתה של ברית המועצות, נשמר במידה סבירה עקרון חופש הדיבור. יש עוד נושאים אסורים, ועוד מעט אזכיר אחדים מהם, אבל היחס הרווח כלפי ברית המועצות היא הסימפטום הרציני שבכולם. הוא, כביכול, ספונטני, ואינו נובע מפעולה של שום קבוצת לחץ.

הכניעה שבלעה בה מרבית האינטליגנציה האנגלית את התעמולה הרוסית, ואף חזרה עליה משנת 1941 ואילך, הייתה מתמיהה לולא התנהגה כך גם בכמה מקרים קודמים. בזה אחר זה התקבלה בלי בדיקה ההשקפה הרוסית בנושאים שנויים במחלוקת, ואחר כך פורסמה מתוך התעלמות גמורה מן האמת ההיסטורית או ההגינות האינטלקטואלית. אביא רק דוגמה אחת: הבי־­בי־סי חגג את שנת העשרים וחמש להקמת הצבא האדום בלי להזכיר את טרוצקי. הדבר הזה מדויק בערך כמו לציין את קרב טרפלגר בלי להזכיר את נלסון, אבל הוא לא עורר שום מחאה מצד האינטליגנציה האנגלית. במאבקים הפנימיים בארצות הכבושות למיניהן צידדה העיתונות הבריטית כמעט תמיד בסיעה האהודה על הרוסים והשמיצה את הסיעה היריבה, ולעתים אף תוך הסתירה לשם כך ראיות חשובות. מקרה בולט במיוחד היה מקרהו של הקולונל מיכאילוביץ', מנהיג הצ´טניקים היוגוסלבים. הרוסים, שהיה להם בן חסות יוגוסלבי משלהם, המרשל טיטו, האשימו את מיכאילוביץ´ בשיתוף פעולה עם הגרמנים. את ההאשמה הזאת אימצה לה מיד העיתונות הבריטית; לתומכי מיכאילוביץ' לא ניתנה שום הזדמנות לענות עליה, ועובדות שהזמו אותה פשוט לא נדפסו. ביולי 1943 הציעו הגרמנים פרס של מאה אלף כתרים בזהב בעד תפיסתו של טיטו ואותו הסכום עצמו בעד תפיסתו של מיכאילוביץ'. העיתונות הבריטית פרסמה בהבלטה רבה את הפרס בעד טיטו, אבל רק עיתון אחד הזכיר (באות קטנה) את הפרס בעד מיכאילוביץ'; וההאשמות בשיתוף פעולה עם הגרמנים לא חדלו. דברים דומים מאוד לזה אירעו בעת מלחמת האזרחים בספרד. גם אז הושמצו ברוב פזיזות בעיתונות השמאלנית הבריטית הסיעות שבצד הרפובליקני, שהרוסים גמרו אומר לחסלן, וכל גילוי דעת להגנתן, אפילו בצורת מכתב למערכת, לא התקבל לפרסום. עכשיו לא רק ביקורת רצינית על ברית המועצות נחשבת כראויה לגינוי, אלא אפילו עובדת קיומה של ביקורת כזאת נשמרת בסוד בכמה מקרים. למשל זמן־מה לפני מותו כתב טרוצקי ביוגרפיה של סטלין. אפשר להניח שזה לא היה ספר נקי מכל הטיה, אבל ברור שהיה מָכיר. מו"ל אמריקני החליט לפרסמו, והספר הלך ונדפס – נדמה לי שהעותקים לביקורת כבר נשלחו – ואז נכנסה ברית המועצות למלחמה. הספר נגנז מיד. מעולם לא הופיעה מעולם אף מילה אחת על כך בעיתונות הבריטית, אף כי ברור שקיומו של ספר כזה והעלמתו היו חדשה הראויה לכמה פסקאות.

חשוב להבחין בין סוג הצנזורה שהטילה על עצמה מרצונה האינטליגנציה הספרותית הבריטית, והצנזורה שיכולות לפעמים לאוכפה קבוצות לחץ. מן המפורסמות הוא שבנושאים מסוימים אין לדון בגלל "אינטרסים מוגנים". הידוע שבכל המקרים הוא תרמית התרופות התעשייתיות. גם לכנסייה הקתולית השפעה ניכרת על העיתונות ובכוחה להשתיק במידה ידועה כל ביקורת עליה. שערורייה שכרוך בה כומר קתולי אינה מתפרסמת כמעט לעולם, בה בשעה שכומר אנגליקני המסתבך בצרות (למשל הרקטור של סטיפקי) מגיע לכותרות. נדיר מאוד שמשהו הקשור למגמה אנטי־קתולית ייראה על הבמה או בסרט. כל שחקן יאמר לכם שמחזה או סרט התוקף את הכנסייה הקתולית או שם אותה ללעג צפוי להיות מוחרם בעיתונות וקרוב לוודאי שינחל כישלון. אבל דברים כאלה הם לא מזיקים, או לכל הפחות דברים שאפשר להבינם. כל ארגון גדול ידאג כמיטב יכולתו לאינטרסים שלו, ותעמולה גלויה אינה משהו שאפשר להתנגד לו. איש לא יצפה שדיילי וורקר יפרסם עובדות לא אוהדות על ברית המועצות, כשם שלא יצפה שהקתוליק הרלד יגנה את האפיפיור. אבל הלא כל בר דעת יודע מה הם דיילי וורקר וקתוליק הרלד. מה שמדאיג הוא שבכל הנוגע לברית המועצות ולמדיניות שלה אי אפשר לצפות לביקורת נבונה ואפילו, במקרים רבים, להגינות סתם מצד סופרים ועיתונאים ליברלים, שאין עליהם שום לחץ ישיר לסלף את דעותיהם. סטלין הוא קודש הקודשים ועל כמה היבטים של מדיניותו אסור לנהל ויכוח רציני. את הכלל הזה מקיימים כמעט בעולם כולו מאז 1941, אבל הוא פעל, במידה גדולה משהכירו בזה לפעמים, כבר עשר שנים קודם לכן. במשך כל הזמן הזה נמצאה אך בקושי אוזן קשבת לביקורת מצד שמאל על המשטר הסובייטי. שפע עצום של ספרות אנטי־רוסית הופק אז, אבל כמעט כולה באה מחוגי השמרנים והייתה בעליל כוזבת, מיושנת ומניעיה שפלים. לעומת זאת היה שטף קטן לא פחות וכמעט כוזב לא פחות של תעמולה פרו־רוסית ומשהו דומה לחרם על כל מי שניסה לדון בשאלות חשובות מאין כמוהן דיון בוגר. אמנם יכולת להוציא לאור ספרים אנטי־רוסיים, אבל אם עשית זאת, מובטח היית שכמעט כל העיתונות המשכילית תתעלם מהם או שתציג אותם הצגה מסלפת. הן פומבית והן פרטית הוזהרת שהדבר "לא ייעשה". מה שאמרת אולי נכון, אבל הוא "לא בעיתו" ו"יכול לשרת" אינטרס ריאקציוני זה או אחר. על העמדה הזאת הגנו בדרך כלל בטענה שהמצב הבין־לאומי, והצורך הדחוף בברית אנגלית־רוסית דורשים זאת – אבל היה ברור שזאת רציונליזציה. האינטליגנציה האנגלית, או חלק גדול ממנה, פיתחו נאמנות לאומנית כלפי ברית המועצות, ובליבם הרגישו כי הטלת כל ספק שהוא בחוכמתו של סטלין היא כמין חילול הקודש. אירועים שאירעו ברוסיה ואירועים במקומות אחרים נדונו לפי קני מידה שונים. ההוצאות להורג האין־סופיות בטיהורים של 1938-1936 התקבלו בתשואות מצד המתנגדים כל חייהם לעונש מוות, ונחשב כראוי באותה מידה לפרסם רעב כשפרץ בהודו ולהסתיר אותו כשהיה באוקראינה. ואם נכון היה הדבר לפני המלחמה, ודאי שאין האווירה האינטלקטואלית טובה יותר עכשיו.

ואולם נחזור נא לספר הזה שלי. התגובה שיגיבו עליו רוב האינטלקטואלים האנגלים תהיה פשוטה מאוד: "לא ראוי לו שיידפס". ברור שהמבקרים האלה, הבקיאים במלאכת הלכלוך, לא יתקפו אותו בנימוקים פוליטיים אלא ספרותיים. הם יאמרו שהוא ספר משעמם וטיפשי, ובזבוז מחפיר של נייר. זה אולי גם נכון, אבל ברור שאין זה הסיפור כולו. אין אומרים על ספר ש"לא ראוי לו שיידפס" רק משום שהוא ספר רע. הלא דונמים של תפלות מוצאים יום־יום ואיש לא אכפת לו. האינטליגנציה האנגלית, או רובה, תתנגד לספר הזה משום שהוא משמיץ את "המנהיג" שלהם וגם – כך בעיניהם – מזיק לעניין הקדמה. אילו עשה את ההפך, לא היה להם שום דבר רע לומר נגדו, גם אפילו היו פגמיו הספרותיים בולטים פי עשרה יותר. הנה למשל ההצלחה שנוחל "מועדון הספר השמאלי" זה ארבע או חמש שנים מוכיח כמה נכונים לנהוג בסובלנות גם בניבול פה וגם בכתיבה מרושלת, אם רק מספרת היא להם מה שהם רוצים לשמוע.

השאלה הנשאלת כאן היא פשוטה: האם כל השקפה, תהיה לא פופולרית ככל שתהיה – אפילו טיפשית ככל שתהיה – ראויה להישמע? נסחו אותה כך, וכמעט כל אינטלקטואל אנגלי יחוש שהוא חייב לומר "כן". אבל שוו לה צביון מוחשי ושאלו: "מה דעתכם על התקפה על סטלין? האם ראויה זו להישמע?", והתשובה תהיה "לא" פעמים רבות יותר משתהיה "כן". בזה יש משום קריאת תיגר על ההלכה הרווחת הנוכחית, ולכן עקרון חופש הדיבור מאבד את תוקפו. ואולם כשאדם תובע חופש דיבור ועיתונות חופשית, אין הוא תובע חופש מוחלט. תמיד חייבת להיות, ומכל מקום תמיד תהיה, מידה ידועה של צנזורה, כל עוד קיימות חברות אנושיות מאורגנות. אבל החופש, כמו שאמרה רוזה לוקסמבורג, הוא "החופש לזולת". אותו עיקרון מקופל גם במילותיו המפורסמות של וולטר: "אני מתעב את מה שאתה אומר, אבל אגן עד מוות על זכותך לומר זאת". אם החופש האינטלקטואלי, שהוא בלי ספק אחד מסימני ההיכר של הציוויליזציה המערבית, יש לו איזו משמעות, משמעותו היא שכל אחד תהיה לו הזכות לומר ולהדפיס את שהוא בעיניו האמת, אלא אם כן יש בזה כדי לגרום לשאר הקהילה איזה נזק ברור בהחלט. גם הדמוקרטיה הקפיטליסטית וגם הסוציאליזם המערבי לגווניו קיבלו עד לזמן האחרון העיקרון זה כמובן מאליו. ממשלתנו, כמו שכבר ציינתי קודם, עדיין מתיימרת לכבד אותו. האיש ברחוב – אולי קצת משום שאינו מתעניין ברעיונות די הצורך להיות חסרי סובלנות לגביהם – עדיין סבור במעומעם: "אני מתאר לי שכל אחד יש לו זכות לדעה משלו". רק האינטליגנציה הספרותית והמדעית, אותם האנשים שחייבים היו להיות שומרי החופש, רק הם, או בעיקר הם, מתחילים לזלזל בו, הן להלכה והן למעשה.

אחת התופעות המוזרות של ימינו הוא "הליברל המומר". מעבר לטענה המרקסיסטית המוכרת ש"הבורגני הוא אשליה", יש עכשיו מגמה נפוצה לטעון שעל הדמוקרטיה אפשר להגן רק בשיטות טוטליטריות. אם אתה אוהב את הדמוקרטיה, כך טוענים, עליך למחוץ את אויביה, וכל האמצעים לכך כשרים. ומי הם אויביה? מתברר תמיד שהם לא רק מי שמתקיפים אותה בגלוי וביודעין, אלא מי שמסכנים אותה "אובייקטיבית" על ידי הפצת דוקטרינות כוזבות. ובלשון אחר, ההגנה על הדמוקרטיה כרוכה בחיסול כל חשיבה עצמאית. הנימוק הזה שימש למשל להצדקת הטיהורים הרוסיים. גם הנלהב שבכל אוהבי רוסיה התקשה להאמין שכל הקורבנות היו אשמים בכל הדברים שהואשמו בהם; אבל בהחזיקם בדעות כפרניות הזיקו "אובייקטיבית" למשטר, ולכן נכון היה לא רק לטבוח אותם אלא גם לבזות אותם בהאשמות שווא. אותה טענה שימשה גם להצדקת השקרים שהפיצה ביודעין העיתונות השמאלנית על הטרוצקיסטים ומיעוטים רפובליקנים אחרים במלחמת האזרחים בספרד, והיא שימשה גם עילה ליללות נגד נגד הַבֵּאָס קוֹרְפּוּס כששוחרר מוזלי בשנת 1943.

האנשים האלה אינם מבינים שאם אתה מעודד שיטות טוטליטריות, יבוא זמן וישתמשו בהן נגדך ולא בעדך. עשה לך מנהג לאסור פשיסטים ללא משפט, והתהליך אולי לא ייעצר בפשיסטים. זמן־מה לאחר שחודשה הופעתו של דיילי וורקר שנסגר, הרציתי במכללה של פועלים בדרומה של לונדון. השומעים היו אינטלקטואלים מאנשי מעמד הפועלים והמעמד הבינוני הנמוך – אותו סוג של קהל שהייתו פוגש בסניפי "מועדון הספר השמאלי". ההרצאה עסקה בחופש העיתונות, ובסופה, למרבה תימהוני, קמו כמה שואלים ושאלו אותי האם אינני סבור שהסרת החרם מעל דיילי וורקר לא הייתה טעות גדולה? כששאלתי מדוע, אמרו שזה עיתון שנאמנותו מפוקפקת ולא היו צריכים להתירו בזמן מלחמה. ואני מצאתי את עצמי מגן על דיילי וורקר, שלא פעם טרח להשמיץ אותי. אבל היכן למדו האנשים האלה השקפה טוטליטרית מעיקרה זו? כמעט אין ספק שלמדו אותה מן הקומוניסטים עצמם! הסובלנות וההגינות מושרשות עמוק באנגליה, אך אפשר להמיתן, ויש להחזיקן בחיים גם על ידי מאמצים מכוונים. תוצאות הטפתן של התורות הטוטליטריות היא החלשת החוש שבעזרתו יודעים עמים בני חורין להבחין מה מסוכן ומה לא מסוכן. דוגמה לכך יכול לשמש מקרהו של מוזלי. בשנת 1940 היה נכון בהחלט לכלוא את מוזלי, בין שעבר ובין שלא עבר עבירה טכנית. נלחמנו אז על חיינו ולא יכולנו להניח לקוויזלינג שבכוח להלך חופשי. להחזיקו במאסר ללא משפט בשנת 1943 זו הייתה שערורייה, והעובדה שהציבור בכללו לא הבין זאת הייתה סימפטום רע, אף כי נכון שההסתה נגד מוזלי הייתה קצתה מעושה וקצתה רציונליזציה של התמרמרויות אחרות. אבל כמה מעקבות התזוזה העכשווית לעבר דרכי מחשבה פשיסטיות אפשר למצוא באנטי־פשיזם של עשר השנים הקודמות ובאי־היושר שהיה כרוך בו?

חשוב להבין שהרוסומניה הרווחת עכשיו היא רק סימפטום של ההיחלשות הכללית של המסורת הליברלית המערבית. אילו התערב משרד ההסברה והטיל וטו ברור על הוצאתו של הספר הזה, לא הייתה רואה בזה מרבית האינטליגנציה האנגלית שום דבר מדאיג. נאמנות ללא סייג לברית המועצות היא עכשיו במקרה ההלכה המקובלת, ובנוגע לכל מה שכרוכים בו לכאורה האינטרסים של ברית המועצות, הם מוכנים לקבל לא רק צנזורה אלא אף סילוף מכוון של ההיסטוריה. הנה דוגמה אחת: עם מותו של ג´ון ריד, מחבר עשרת הימים שזעזעו את העולם – דוח מכלי ראשון על ימיה הראשונים של המהפכה הרוסית – עברו זכויות היוצרים על הספר לידי המפלגה הקומוניסטית הבריטית, אשר לה, דומני, הוריש אותן ריד. כעבור כמה שנים הוציאו לאור הקומוניסטים הבריטים, לאחר שהשמידו ככל שיכלו את המהדורה המקורית של הספר, נוסח מסורס, שהוציאו מתוכו כל אזכור של טרוצקי ואף השמיטו את ההקדמה שכתב לו לנין. אילו עדיין הייתה אז בבריטניה אינטליגנציה רדיקלית, היה מעשה הזיוף הזה מוקע ומגונה בכל עיתון ספרותי במדינה. במציאות כמעט לא נשמעה שום מחאה. בעיני אינטלקטואלים אנגלים היה הדבר מעשה טבעי בהחלט. והסובלנות הזאת לגבי אי־יושר כפשוטו פירושה לא רק שההערצה לרוסיה היא במקרה אופנתית עכשיו, אלא הרבה יותר מזה. בהחלט ייתכן שהאופנה המסוימת הזו לא תאריך ימים. מה אני יודע – כשיראה הספר הזה אור, אולי תהיה דעתי על המשטר הסובייטי הדעה המקובלת על הכלל. אבל מה יועיל הדבר כשלעצמו? המרתה של הלכה אחת באחרת אינה בהכרח התקדמות. האויב הוא רוחו של הפטפון, בין שאתה מסכים ובין שאינך מסכים עם התקליט המנוגן כרגע.

מוכרים לי היטב כל הנימוקים נגד חופש המחשבה והדיבור – הנימוקים שלפיהם אין הוא יכול להיות קיים, והנימוקים שלפיהם אינו צריך להיות. על כך אני עונה פשוט שהם אינם משכנעים אותי, ושהציוויליזציה שלנו הייתה מבוססת על התפיסה המנוגדת לזאת במשך ארבע מאות שנים. עשר שנים תמימות אני מאמין שהמשטר הקיים ברוסיה הוא בעיקרו משטר רע, ואני עומד על זכותי לומר זאת, למרות העובדה שאנחנו בעלי בריתה של ברית המועצות במלחמה, שהייתי רוצה שננצח בה בקרוב. אילו היה עליי למצוא איזה טקסט כדי להצדיק את עצמי, הייתי בוחר את הטור הזה של מילטון:

"על פי כלליה הידועים של ההיסטוריה העתיקה"

המילה "עתיקה" מדגישה את העובדה שהחופש האינטלקטואלי הוא מסורת עמוקת שורשים, שבלעדיה ספק אם הייתה התרבות המערבית האופיינית שלנו יכולה להתקיים. מן המסורת הזאת רבים מהאינטלקטואלים שלנו מתרחקים בגלוי. הם קיבלו את העיקרון שיש להוציא ספר או לגונזו, לשבחו או לגנותו, לא בזכות עצמו, אלא על פי התאמתו הפוליטית. ואחרים, שאינם מחזיקים למעשה בהשקפה הזאת, משלימים עימה רק מתוך פחדנות. דוגמה לכך היא הימנעותם של הפציפיסטים האנגלים הרבים והקולניים להרים את קולם נגד הסגידה הרווחת למיליטריזם הרוסי. לדעת הפציפיסטים האלה כל אלימות היא רעה, ובכל שלב משלבי המלחמה דחקו בנו להיכנע, או לפחות לעשות שלום של פשרה. אבל כמה מהם רמזו אי־פעם שהמלחמה רעה גם כשמנהל אותה הצבא האדום? נראה שלרוסים זכות להגן על עצמם, אבל לנו המעשה הזה הוא חטא לא יכופר. סתירה זו אפשר להסביר רק בצורה אחת – דהיינו, ברצון פחדני לשמור על היחסים הטובים עם מרבית האינטליגנציה, שהפטריוטיות שלה מכוונת יותר אל ברית המועצות מלבריטניה. אני יודע שיש לה לאינטליגנציה האנגלית סיבות רבות למורך הלב ולאי־היושר שלה, ואף יודע אני בעל פה את הנימוקים שהם מצדיקים בהם את עצמם, אבל נחדל נא לפחות לקשקש על הגנת החירות מפני הפשיזם. אם יש בכלל איזו משמעות לחירות, משמעותה הזכות לומר לאנשים את מה שאינם רוצים לשמוע. פשוטי העם עדיין תומכים במעורפל בתורה הזאת ופועלים לפיה. בארצנו שלנו – אין הדבר כך בכל הארצות: לא כך היה בצרפת הרפובליקנית, ואין זה כך בארצות הברית עכשיו – הליברלים הם המפחדים מפני החירות והאינטלקטואלים הם המבקשים לפגוע באינטלקט. וכדי להסב את תשומת הלב לכך כתבתי את ההקדמה הזאת.

***

מבצע מיוחד לקוראי ‘מידה’: הנחה של 50% ברכישת הספר ‘חוות החיות’ מאת ג'ורג' אורוול 

למימוש ההטבה הכנסו עכשיו לאתר עם עובד, ובמסך התשלום הקלידו את קוד הקופון 22075

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. פלאי פלאים:
    ג'ורג' אורוול הלך לעולמו לפני 70 שנה, ואת ההקדמה לספר הוא כתב לפני כמעט 80 שנה, והתחושה היא כאילו הכל נכתב כאן ועכשיו.
    התיאור שלו הולם לגמרי את הלכי הרוח של האינטיליגנציה כיום בארץ, ולמעשה בכל המערב.
    אותה פחדנות אינלקטואלית, אותו עוורון להבחין בין טוב לרע, אותה רדידות ואותה כניעה ללא תנאי לכל מיני אופנות אינטלקטואליות חולפות.
    מצד אחד זה מדכא. מצד שני זה גם קצת מעודד. אם תרבות המערב מסוגלת לעמוד בכל כך הרבה שנים של בגידה מצד הרוב המכריע של האינטלקטואלים שגדלים בה, אולי מידת ההשפעה שלהם לא כל כך גדולה אחרי הכל. אם אכן כך הדבר, הרי שכל דברי הבלע שלהם נשארים בבחינת רסיס בישבן. מציק אבל לא קטלני.
    יש מקום לאופטימיות.

  2. ההקדמה הזאת נכתבה אודות ה0מול בישראל!! חד וחלק לא יכול להיות אחרת. היא נכתבה גם על השקורת בישראל במיוחד על חוסר נתינת אפשרות לדבר להתבטא לומר אפילו דבר מה קטן. הרי כל הזמן צריך להוכיח שנמצאים בצד הנכון לכן אין לאפשר לבעלי דעות/עמדות שונות להגיד דבריהם. מי שמתלונן שרק ה0מול נשמע הריהו סותם פיות. אם בעלי דעות לאומיות קצת מתבטאים בתקשורת הרי שיש להפסיק זאת כי התקשורת – גם הפרטית היא משאב ציבורי!!
    ולעצם רצון לקדם את העם ומולדתו זהו כמובן פאשיזם ואילו לרוסיה מותר הכל הכל למען האינטרסים הקולוניאליסטים שלה, הרי רוסיה ענקית וכזו ואף יותר מכך היא צריכה להיות (לשיטת ה0מול).

    1. הסמולנים הפשיסטים שלנו עשו בדיוק את אותו דבר נגד עיתון ״ישראל היום״.
      גם השמיצו אותו, קראו לו חינמון, קראו לו ביביתון וכיו״ב
      וגם ניסו להביא לסגירתו באמצעים בולשביקים להפליא.
      מילא נגד העיתון, את אותו דבר הם עושים נגד כל סופר או אמן או פובליציסט מהימין.
      מדהים איך הסמולנים הולכים אחרי ההכתבות האלה כמו עדר.

    2. זהבה גלאון, שלי יחימוביץ', אריה דרעי ומיקי רוזנטל – כולם אנשי שמאל, או לכל הפחות אינם ליברטריאנים מובהקים – נמנעו או נעדרו מההצבעה בקריאה הטרומית לגביית תשלום עבור העיתון (גביית תשלום. לא סגירה). גם בעידן של עובדות חליפיות, לעובדות יש איזה ערך. ** וודאי שהעיתון צריך להתפרסם ולהיות מחולק חינם, אבל אפשר להודות שבניכוי מוספי סוף השבוע שלו, העיתון עוסק בעיקר בקוניוקטורות פוליטיות, ולא מבליט מאמרי דעה. זה לא עיתון שיכול לשנות הלכי רוח אצל הקהל הרחב, אלא אם גם בימין מאמינים שהעם רק צריך לשלשל פתק בקלפי עבור איזו פרסונה כריזמטית ולתת לבעלי דעה להוביל…

  3. מאמר מדהים. לא רק בגלל הרלוונטיות שלו, ולא רק בגלל התהפוכות ההסטוריות שהוכיחו את צדקתו של "חוות החיות", אלא בגלל המסר: חופש ביטוי. תמצא את הדעות שהכי מרגיזות אותך – אלו הדעות שראויות להישמע. חופש ביטוי כערך, לא כטקטיקה.

  4. יש כאן פספוס מסוים וחבל.
    המאמר נכתב ב 1943
    מלחמת העולם השנייה בשיאה –
    והבריטים נואשים לעזרתה של ברית המועצות
    ולכן הצנזורה.
    לא קשור לשמאל וימין
    אורוול בעצמו מתייחס לכך ש 3 מתוך 4
    הוצאות הספרים לא קשורות לשמאל.
    זאת עדיין צנזורה – אבל העולם נלחם על חייו
    כנגד היטלר- אפשר לוותר.

    1. תגובה ל"סתם נודניק הגיב."
      אתה מנסה לייפות את המציאות. אולי לא קראת מספיק לעומק מה נכתב. אך לבטח אתה מוכיח שוב כי השמאל זו מחלה נוראה, מחלה חשוכת מרפא. השמאל הביא לעולם את כל האדאולוגיות החולניות והמרושעות ביותר עלי-אדמה: הסוציאליזם, הקומוניזם, הנאציזם -בסיוע האקדמיה ובתמיכת "האינטליגנציה." זכור למשל את תמיכת אנשי אוקספורד וקיימברידג' בהיטלר ובסייען שלו, צ'מברליין. זכור מה הם והתקשורת עשו לצ'רצ'יל לפני ואפילו אחרי מאי 1940. זה היה נכון גם לגבי האקדמיה בארה"ב.
      ועוד דבר, האקדמיה היום ואתמול היא יצרנית האדאולוגיות המופרעות והחולניות החדשות שמגמתן כאוס, אנרכיה, והרס הסדר העולמי – בסיוע צמוד של התקשורת. זה מתחיל עם "תקינות פוליטית," שהיא דיקטטורה מדכאת של סתימת פיות עם חיוך, ומסתיים ב-intersectionality, שמטשטשת את החלוקה בין גברים לנשים, ומעלה על נס את כל הערכים נגד מוסדות המשפחה והנישואין, ועוד בישין מרעין מעין אלה.
      החירויות הבסיסיות וזכויות האדם שלנו עמדות בסכנה נוראה עקב השתוללות השמאל. כל מי שיקרא את המאמר יבין מיד את המציאות המחרידה הקיימת כיום בישראל – הסימביוזה המרושעת בין השמאל לאקדמיה ולתקשורת. ובאשר להוצאות ספרים: לי אישית יש ניסיון מר בהוצאה מכובדת בחו"ל שעקב פחד הדיקטטורה של השמאל סירבה להוציא לאור את אחד מספריי – לאחר שהוציאה כספים רבים על עיבודו והכנתו לדפוס!. אכן, על שכמוך נאמר: טול קורה מבין עיניך," ו"של נעליך מעל רגליך."

    2. כנראה לא קראת את הכתבה. ארוול טוען, בצדק, שזה רק תירוץ – כי בזמן שאסור לבקר את סטאלין מ״מניעים אסטרטגיים״, מותר בהחלט היה באותה תקופה לבקר את צ׳רצ׳יל, את רוזוולט, וכללית כל מי שאיננו קומוניסט – ללא קשר להיותם בני ברית או אף בני אותו העם. רק בני ברית *קומוניסטים* היה אסור לבקר. כי הקומוניזם, כידוע, הוא יופי.

  5. הצנזורה העצמית נגרמת על ידי הכח הצבאי והטרור הפוטנציאלי של בריהמ שהיא מקרינה על אירופה.
    המכבש שמתגלגל לכיוון מערב באופן בלתי נמנע.

    מזכיר לי את הכתיבה מחדש היום של ההיסטוריה של הסכמי ריבנטרופ מולוטוב. והשתיקה הישראלית בנושא כי הדוב הרוסי בא לבקר בגבול הצפוני שלנו.

    וגם מזכיר לי את מה שהיה להאבל הצ'כי להגיד על אותו ירקן ששם שלט "פועלי כל העולם התאחדו" בחנות שלו. השלט לא נמצא שם כי הירקן מאמין בו אלא כאקט של כניעה והרכנת ראש שהופך כל אזרח לחלק מהמכונה.

    1. הצנזורה העצמית נגרמת על ידי כל כוח שהאדם הבינוני מוכן להיכנע לו: הטרור הלהט"בי, הג'יהאד הפמיניסטי, קמפיין ה"הדתה" ושאר ירקו. רק אדם עם חשיבה עצמית ועם דבקות באמת הפנימית שלו יעמוד בסופות של הנדסת התודעה שמחוללים גופים וארגונים גדולים פי כמה ממנו, תוך חלוקת הטבות מפליגות לאלה שמוכנים להרכין את הראש בסופות האלה.
      הכל מעיד על כך שיש בינינו אנשים רודפי בצע שגופים זרים משלמים להם כסף כדי שיפוררו את החברה הישראלית מבפנים, באמצעות אנרכיזם לסוגיו. המטרה שלהם היא ניפוץ של מסגרות החיים השונות – הלאומית, הציונית, היהודית והמשפחתית, כדי לפגוע במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, ולהקים "ישראל חדשה". שיסוע, פילוג, הסתה, גזענות, הדרה. שיסוע, פילוג, הסתה, גזענות, הדרה. שיסוע, פילוג, הסתה, גזענות, הדרה – המנטרות החוזרות ונשנות של שתולי הקרנות להשמדת ישראל כדי לייצר ביקורת, פילוג, מתח, סכסוך, התפוררות חברתית – על כל דבר ועל שום דבר. המנטרות שנועדו ליצור שיתוק ופחד בקרב השלטון מפני נקיטת פעולות שפותרות בעיות. "אוכלוסיות פגיעות" – פגיעות למה, למי וממי? המטרה: ליצור רושם כאילו מישהו מחפש לפגוע בהן, כולל הרמז שהשלטון מחפש לפגוע בהן. "אוכלוסיות מוחלשות" – מי מחליש אותן? לא משנה, העיקר שהמנטליות של מי שמתארים אותם כאוכלוסייה מוחלשת תהפוך ללוחמנית, הם כבר ימצאו את מי להאשים במצבם.

      http://www.patrioti.co.il/Article.aspx?guid=e99f5a1c-869c-4ad1-863c-687d07056982&app=1

    2. "יש בינינו אנשים רודפי בצע שגופים זרים משלמים להם כסף". העיתון של משפחת אדלסון ממומן באמצעות כסף שמקורו זר. זכותו המלאה לתת פתחון פה לתומכי ראש הממשלה, אבל ראוי שיתקיים בטיעון שלך "קשוט עצמך תחילה". בנוגע ל"רדיפת הבצע", הרי שהיא הכוח המניע את הכלכלה החופשית, ומעולם לא היה לה שם טוב יותר מאשר בתקופתנו.

  6. החתרנות במובן הרוסי מסביר בזמנוב היא "פעילות הרסנית שנועדה להביס את האויב בטריטוריה שלו. אם רק תתבונן סביבך נראה כי כל כולה של פעילות זו חוקית וגלויה לגמרי, כמובן בהתאם לחוקים שקיימים בתרבות המערבית שבגלל תפיסה שגויה – חתרנות שכזאת אינה נחשבת לבלתי חוקית ולעבירה נגד המדינה כי היא תואמת לערכים וזכויות שהחוק המערבי מקדש. "חתרן" הוא לא מישהו שמפוצץ גשרים אלא סטודנט "תמים" שמגיע אלינו במסגרת משלחת של חילופי סטודנטים, שחקן, דיפלומט, עיתונאי וכדומה".

    אם אתה רואה שכל השחקנים בקבוצה משחקים פתאום גרוע תבין שהמשחק מכור ויותר משתלם לכיס שלהם להפסיד מאשר לנצח והאוהדים בכלל לא מעניינים אותם כמו שאמרו ( וגם עשו ) הגששים