קמפיין ההכפשות נגד עזיז מרקה שהוזמן להופיע בכפר יאסיף מראה שוב כי הקוראים לחרם פשוט חוששים מכך שהעולם יגלה את האמת על ישראל
אם חשבתם שכבר ראיתם הכל בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, הנה דבר חדש: זמר ערבי מופיע בפני קהל ערבי, וגדודי שנאת ישראל יוצאים מדעתם. אז מה כל כך הרגיז אותם הפעם? הזמר הוא עזיז מרקה, מלחין ומבצע ירדני, והקהל הם אזרחים ישראלים-ערבים מהכפר יאסיף שבצפון. לאחר שהוזמן להופיע בכפר בפסטיבל לכבוד חג המולד, מרקה החל לספוג ביקורת נרחבת והשמצות ברשתות החברתיות, בשל הסכמתו להופיע על אדמת ישראל. אך כל זה לא משנה לארגונים האנטי-ישראליים שתוקפים כעת את מרקה ומאשימים אותו בבגידה ובקידום נורמליות עם ישראל. קמפיין השנאה נגד הזמר הירדני מראה שוב כי אלה הקוראים לחרם על ישראל לא באמת דואגים לטובתם של הערבים, כולל שני מיליון האזרחים הערביים בישראל.
אלו המגנים כעת את הזמר אומרים כי הם מתנגדים לכל סוג של נורמליזציה עם ישראל, אך הם בוחרים להתעלם מהעובדה שמי שהזמין את מרקה להופיע היו ערבים גם הם. גם העובדה שישראל הייתה נדיבה מספיק כדי לאשר את בקשתו להיכנס למדינה זוכה להתעלמות. כדי להצדיק את ההתקפה, 'הוועד הפלסטיני לחרם על ישראל' טוען שהפסטיבל בכפר יאסיף אורגן תחת חסות של מוסדות ישראליים רשמיים, כולל משרד התרבות וחברות מסחריות שונות. אך הוועד גם שכחה להזכיר שאותן חברות מעסיקות ערבים ישראלים רבים, ושהם עצמם אינן מחרימים מוסדות ציבוריים אחרים בישראל. חרם כזה יהיה מנוגד לאינטרסים של מרבית האוכלוסייה הערבית בישראל, השואפת לשילוב ולא להפרדה.
אותו ועד, בדומה לארגונים אנטי-ישראליים אחרים וארגונים הקשורים לתנועת החרם, מתנגד לביקור בישראל מכיוון שהם לא רוצים שהעולם יכיר את האמת. כל הרעיון של החרמת ישראל מטרתו היא למנוע מהעולם להכיר את הצדדים החיוביים בישראל. הם לא רוצים שאמנים כמו עזיז מרקה יבקרו בישראל מכיוון שהוא עלול לחזור לארצו ולספר לבני משפחתו על הביקור הנחמד והבטוח, ועל קבלת הפנים החמה לה זכה מצד ערבים ויהודים כאחד.
זו לא התמונה של ישראל שאנשי החרם רוצים לצייר. במקום זאת, הם היו מעדיפים שבעולם יחשבו שאזרחיה הערביים של ישראל חסרי זכויות וסובלים מדיכוי. זהו כמובן שקר מכיוון שמצב הערבים, כמו כל מיעוט בישראל, טוב הרבה מהמצב במרבית מדינות ערב. למעשה, הוועד האנטי-ישראלית הודה בכך בעצמו כאשר הצהיר כי "השתתפות של כל אמן ערבי בנורמליזציה תומכת בטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית וחופשית". במילים אחרות, אנשי הוועד מודאגים מכך שאמנים כמו מרקה המבקרים בישראל עלולים לגלות שהיא אכן דמוקרטיה המכבדת את חירות אזרחיה. תגלית כזו תפריך כמובן את השקרים ששונאי ישראל מפיצים ואת מאמציהם לצייר אותה כמדינת אפרטהייד דכאנית.
אג'נדה של שנאה
אותו חשש הוזכר גם בקרב שונאי ישראל בירדן, שהאשימו את מרקה בקידום נורמליזציה מעצם ביקורו "בשטחים הכבושים". בהקשר הזה חשוב לציין כי כפר יאסיף נמצא בצפונה של ישראל ולא ביהודה ושומרון או ברצועת עזה, אך עובדה זו לא משנה לאותם פעילים, הרואים בכל שטחה של ישראל אדמה מוסלמית שיש לשחררה מידי הכופרים.
בהצהרה שפרסמו פעילים בירדן, הם הזהירו כי ביקורי אמנים בישראל עשויים לסייע לניסיונה לשפר את תדמיתה בעולם. לדבריהם, "האויב הציוני הוא היחיד שמרוויח מביקורים כמו של מרקה". מנגד, הערבים בישראל לא מתרשמים במיוחד מהמאמץ של ארגוני השנאה, ומהקמפיין המתמיד שהם מנהלים נגד ישראל. כפי שמתברר, רבים מהם מתנגדים לרעיון של חרם על המדינה בה הם חיים, ומבקשים להשתלב במוסדותיה הכלכליים, החינוכיים והפוליטיים.
הזמרת אמל מורקוס, תושבת הכפר יאסיף, הגיבה למתקפות על הזמר הירדני בפנייה לארגוני החרם: "מספיק! אנחנו נגעלים מכם! זו היא לא הדרך לשחרר את פלסטין, ואנחנו לא צריכים שתלמדו אותנו מהי פטריוטיות". תגובתה הנסערת של מורקוס זכתה לתמיכה מערבים ישראלים רבים, כולל עורך הדין המוכר ג'וואד בולוס שציין כי אלה הפועלים לחרם נגד ישראל עושים זאת בניגוד לאינטרסים של אזרחיה הערביים. על פי בולוס, "זה בלתי אפשרי להחרים את המדינה בה אתה חי".
הסערה סביב הופעתו של עזיז מרקה מדגימה עד כמה ביזארי הפך להיות עולם האקטיביזם האנטי-ישראלי, וכמה רחוק מוכנים ללכת שונאיה רק כדי לפגוע בה ובדרך לפגוע גם באזרחיה הערבים בשם אותה אג'נדה של שנאה. כאשר ביקור של זמר ערבי בכפר ערבי הופך ל"מעשה בגידה המשרת את האינטרסים של האויב הציוני", אנחנו מבינים שבכל הקשור לשנאת ישראל הכל אפשרי.
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים. גרסה מלאה של הטור פורסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
מיעוט קטן ממומן וצווחני משפיע כמו רעל עכברים. הלאומנות הערבו פחסטינו צמחה בעשור האחרון וגורמת נזק בעיקר לאזרחים הערביים בישראל.
רק שלטון נחוש שיוציא מחוץ לחוק, רק פעילות מכסחת דשא של השב" כ תסייע לגרוף את התועבה ולהחזיר את הסדר .
לא מיעוט קטן וכן לאומנות אם כי לא בדיוק במובן המערבי שכן באסלאם יש נאמנות לאומ'ה המוסלמית המקיפה את כל מאמיני האסלאם. כלומר מדובר ביסודות האסלאם.
יסודות אלה מתייחסים באיבה תהומית ליהודים עפ"י הכתוב בחדית':
"לא יבוא יום הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים, וכאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים יאמרו האבנים והעצים, למעט עץ הע'רקד (שהוא מעצי היהודים ): הוי מוסלמי, הוי עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו".
במילים אחרות, כל זמן שהמוסלמים לא הורגים את היהודים הם מעקבים את בוא יום הדין/ יום הגאולה.
דברים אלה זוכים למקום מרכזי בהטפות אנשי הדת לקהלים שלהם בכל רחבי המזה"ת.
לפני שנים אחדות הפסוק הזה מתוך החדית' צוטט למשל ע"י המופתי הנוכחי של ירושלים (כאשר בקהל יושב לו הח"כ אחמד טיבי בתוך קהל מריע). הוא מופיע גם באמנת החמאס.
כאשר אותו מופתי נשאל בראיון בטלוויזיה הישראלית ע"י המנחה: מה זה צריך להיות? הוא ענה בשלווה גמורה: זה הדת שלנו.
המנחה הישראלית כמובן לא העזה להטריד אותו בשאלות קשות ולא הצביעה על העובדה שמדובר בהסתה לרצח למטרה הזאת יש להם את שותפיו הפוליטיים של בן גביר כביכול ו"הכהניסטים" שמעולם לא הטיפו לרצח המוסלמים באשר הם….
מעניין.חשוב
מעניין לשמוע מה היא כן הדרך "לשחרר את פלסטין" אליבא דאמל מורקוס..
הדרך לשחרר את המדינה לעם המומצא מתחילה בהדחה של המלך הסעודי שהשתלט על השטח שבו יושבים השבטים שקוראים לעצמם פלסטינים
(נאנח) תראו, יש שתי סיבות מדוע אין שלום. הראשונה והעיקרית היא המנהיגות הפלסטינית – אוסף של טרוריסטים זקנים וצעירים, שבברור מטרתה פשוט השמדת ישראל (בבת אחת אם אפשר, בשלבים אם צריך) ולא שום ״שלום״.
השנייה היא הדת – בלי אנשי הדת מזמן היתה פשרה, אבל אנחנו בצרה כי אף צד לא מוכן שה*כופרים* יהיו ב*מקום הקדוש* *שלנו*. אגב, בד״כ, משני הצדדים, במקום הקדוש הוא איזה קיר או בניין בן מאות שנים שהיה מזמן משמש למשהו מועיל יותר אם לא היה *קדוש*. (ובאזור הזה יש, לצערינו, מקומות קדושים כמו זבל. רק חבל – או אולי דווקא מזל – שאלוהים, או אללה, הוא פנטזיה אינפנטילית שלא יותר קיימת במציאות מאשר זאוס או סאורון.)
לגבי האנשים עצמם? אין יהודי שלא מכיר הרבה ערבים – ולהפך – ולמרות הצהרות על אדמתינו (הקדושה) המשוחררת לנצח וכדומה, לא נראה שלאף צד יש יותר מדי חשק למלחמה. אנחנו פשוט קטנים מדי לשמור על היריב בתור מפלצת נוראית לנצח. כשאתה בניו יורק והאויב במוסקווה, או להפך, זה דבר אחד. כשהאויב נמצא במרחק של קו נסיעה עירוני באוטובוס, זה דבר אחר.