כתר במשבר: הארי ומייגן טועים בוויתור על החובה המלכותית

בית המלוכה הבריטי של וינדזור נמצא תמיד "במשבר". זה לא בגלל שבאמת יש משבר, אלא מכיוון שזו השפה שכותבי הכותרות מעדיפים. עבור דוגמאות של מונרכיות שהיו במשבר אמיתי אנו יכולים לפנות למשפחות המלכותיות של רוסיה, גרמניה, איטליה ויוון, בין השאר. בהשוואה לא רק לאלו אלא כמעט לכל מוסד אחר על פני האדמה, המשפחה המלכותית הבריטית היא הצלחה חסרת תקדים. היא נמצאת במקומה זמן ארוך יותר מאשר הרפובליקה האמריקנית, יותר ממדינת אוסטרליה, ויותר זמן – גם אם זה לא מרגיש ככה – מאשר אם הייתם מחברים יחדיו את כל המונולוגים של ג'ו ביידן.

במשך מאות שנים, הכתר הבריטי נכח באופן קבוע בחיינו, וכמו כל אותם קבועים, הוא שימש כמודל לשינוי איטי ומסתגל. יציבות כזו דורשת כמובן גישור על סתירות רבות, ובעידן הנוכחי ישנן כאלה יותר מתמיד. סתירה אחת אליה הכל מתמצה היא העובדה שהציבור רוצה שהמשפחה המלכותית תהיה כמונו, אבל גם לא כמונו; אנחנו רוצים שבני המלוכה יהיו מעלינו, ויחד עם זאת שלא יראו לנו שהם הרבה מעלינו; שייהנו מהפריבילגיות כאילו הרוויחו אותן באמת, איך יחד עם זאת שלא יתרברבו על כך.

בעוד מי שנולד בתוך המשפחה מבין את העסק, חלק מהמצטרפים החדשים הבאים מבחוץ עשויים להיתקל בקשיים. אך לא כולם. קייט מידלטון, שנישאה לנסיך וויליאם לפני תשע שנים, הבינה את העניין כמעט מיד. הזכרו בזוג המלכותי מנופף לקהל מן המרכבה המלכותית ביום חתונתם. נסיך ונסיכה מחייכים ומנופפים במרץ, כאילו הם מודאגים מכך שיפספסו אדם אחד בתוך הקהל הגדול. לעתים נדירות זוג טרי נראה כמי שמבקש לברוח מן הכלוב. אך הקרבה בהחלט נדרשת. זהו חלק מהעסקה. בתמורה לחיים יציבים חומרית, שופעי הטבות ומלאי כבוד מן הציבור, חברי המשפחה המלכותית חייבים למכור את עצמם עבור האומה. שירות חלקי פשוט לא מספיק, ותלונות על כך או חיפוש אחר סימפתיה הן הדרכים המהירות ביותר לאבד את הציבור.

וכך היה עם הסיפור המאושר עד לאחרונה (וכעת ממש לא מאושר) של נישואי מייגן מרקל והנסיך הארי, דוכס סאסקס. מבלי להתייעץ כלל עם המלכה או עם המשפחה המורחבת, החליט הזוג לשחרר לפני מספר שבועות הצהרה ברשת האינסטגרם לפיה הם מוותרים על חובותיהם המלכותיות. פגישת חירום עם המלכה ובני משפחה אחרים כונסה במהרה, והתוצאה הייתה שבני הזוג קיבלו את כל העצמאות שביקשו. מעתה והלאה, הם יוצאים לדרך משלהם בעולם, ינסו להשיג עצמאות כלכלית, יוותרו על תארי המלוכה ויגורו – באופן מוזר משהו – דווקא בקנדה.

כותרות "המשבר" צצו מיד, מכיוון שנראה שהצרות פוקדות את הארמון בצרורות. רק לפני כמה שבועות חזינו בפרישתו של בנה השני של המלכה, הנסיך אנדרו. במשך יותר מעשור, בארמון ניסו להתחמק מסיפורים על יחסי החברות שלו עם עבריין המין המורשע ג'פרי אפשטיין, והלחץ רק הלך וגבר. לקראת סוף השנה שעברה, מישהו בארמון (לא ברור בדיוק מי) החליט שהגיעה העת שהנסיך יתייחס לכך בפומבי כדי ליישר את ההדורים. אפשטיין כבר לא בין החיים, אך השאלה מדוע אנדרו שמר על קשרי חברות עמו ואף ביקר בביתו לאחר שהורשע, נותרה בעינה.

אך למרות התקוות ליישור ההדורים, הריאיון הפך את כל מה שקשור לנסיך לרדיואקטיבי. הוא נראה מתנשא ומתחמק, ולא הצליח לספק תשובה סבירה בסוגיה העיקרית – מדוע נותר חברו של אפשטיין. זמן קצר לאחר מכן פורסם שהנסיך מוותר על כל תפקידיו הציבוריים ולא ימלא עוד תפקיד כחבר בכיר במשפחה המלכותית. אך הייתה זו הפרישה של נסיך אחר שהנחיתה את המכה הכואבת ביותר על המלכה בת ה-93.

הפרס הגדול

מלבד המלכה אליזבת עצמה, הנסיכים וויליאם והארי היו במובן מסוים הנכס היקר ביותר של המשפחה המלכותית בעשורים האחרונים. הם נודעו בשל אישיותם הצנועה והמושכת, וכמובן בשל היותם בניה של הנסיכה דיאנה, אשר האומה כולה עדיין חשה אשמה נסתרת לגבי מותה הטראגי. הבריטים היו אובססיביים לגבי הנסיכה דיאנה וכפי שהדגימה התגובה המופרזת למותה, אותה אובססיה (יחד עם נהג שיכור וסירוב לחגור חגורת בטיחות) תרמו במידה מסוימת לתאונת הדרכים בפריז באוגוסט 1997. לכן היה חשוב מאוד לבריטניה כולה שבניה, הנסיכים, יגדלו לא רק שמחים אלא נורמליים ככל האפשר והם זכו לכל הסימפטיה האפשרית.

הנסיך וויליאם, מצדו, נראה כמי שהסתדר היטב. בחירת רעייתו הייתה נבונה – מידלטון היא אהובת נעוריו ויש לה את המראה, תחושת החובה ואפרוריות מסוימת שהיא קריטית עבור כל מי שמצטרף למשפחה המלכותית. מכיוון שהאמת היא שבעלי אישיות פרועה ומוחצנת נוטים להישרף מהר מאוד מעצם נוכחותם במשפחה, ויש לכך כנראה סיבה. למרות שנראה כי מדובר בתפקיד זוהר, המציאות היא שחיים כבן מלוכה (ומי כמו המלכה יודעת זאת) הם לרוב שרשרת אינסופית של אירועי צדקה: חיתוך הסרט באגף חדש בבית חולים, נטיעת עץ סמלי או חשיפה של לוח זיכרון נשכח.

מה שמביא אותנו למייגן מרקל. האם היא הייתה מודעת לכל זה? האם הבינה במלואה את המשמעות של נישואים לנסיך הארי? כנראה שלא, למרות שהיא בהחלט חיפשה אחר נסיך. כפי שכתבת הרכילות הלונדונית קייטי הינד חשפה, כבר בשנת 2013 מרקל הסתובבה בעיר וחיפשה בגלוי חתן אנגלי ראוי. כמה שחקני כדורגל היו יעדים פוטנציאליים, אך נראה כי מרקל הבינה כל העת מהו הפרס הגדול והייתה ממוקדת במטרה. כאשר מרקל החלה במערכת היחסים עם הנסיך הארי, היה נראה כי מדובר בהצלחה עבור כל הצדדים. הכוכבת ההוליוודית מצאה את הנסיך שלה, והמשפחה המלכותית מצאה תוספת של חשיבות. כעת, כאשר ההאשמות מתעופפות לכל עבר, חשוב לזכור מה לא הייתה הבעיה. שחקניות קולנוע וטלוויזיה התחתנו עם בני המשפחה המלכותית בעבר: הלורד פרדריק וינדזור, בן דודו של הארי, נשא לאישה את השחקנית סופי וינקלמן. כוכבות בפני עצמה אינה בעיה, וגם לא נוכחות נשית עצמאית. בבית וינדזור יש לא מעט משני אלה.

נראה אם כן כי הבעיה קשורה למייגן. במוסד בו לא מצפים מאנשים למרמור, היא נראתה מופתעת מכך שאנשים לא רצו לשמוע את קיטוריה; במוסד בו לא מצפים להטפות מוסר, נראה היה שהיא שמחה מאוד להטיף; ועבור מישהי שרצתה להצטרף למשפחה המלכותית, היא סלדה באופן מוזר מתשומת-לב תקשורתית. למרות שמרקל כן השתמשה בתקשורת כרצונה, כעת היא מוצאת עצמה בעמדה חסרת התקדים של מי שתובעת עיתון בריטי שפרסם מכתב שכתבה לאביה לאחר החתונה. זה לא סיפור נחמד, אך זו רק טעימה קטנה ממה שבני מלוכה אחרים נאלצו להתמודד עמו, ואנחנו מדברים כאן על חברה חדשה מאוד במשפחה. יתכן כי התפקיד לא היה מה שציפתה לו. יתכן כי הלחץ והביקורת התקשורתית היו מעל ומעבר למה שהזהירו אותה, אך ישנה האשמה אחת שהרגיזה יותר מכל את הציבור הבריטי. זו הטענה שיש דבר מה גזעני בביקורת על בני הזוג, או שגזענות היא הסיבה לכך שהם עוזבים לקנדה ומוותרים על מעמדם ועל ההטבות הנלווית אליו.

גאווה ושמחה

טענה זו נשמעת מכמה זוויות שונות. אחד המקורות העיקריים לטענת הגזענות הוא כמובן ה'ניו-יורק טיימס', אך היא נשמעה גם בעיתונים ובטלוויזיה בבריטניה. באחת מתוכניות הבוקר, פרשן שחור טען שמרקל היא קורבן לגזענות ואמר כי עזיבתה מוכיחה את עומק הגזענות במדינה. כאשר המגיש שאל איזו הוכחה יש לכך, האורח טען כי עצם השאלה ו"החיפוש אחר דוגמאות" מהווה את הבעיה. מסתבר כי בהעדר ראיות, הטענה לפיה חיפוש אחר כאלה הוא סוג של הבניה גזענית הפכה להיות נפוצה.

עבור רבים כאן בבריטניה, ויכוחים כאלה מרגישים כמו ייבוא מאמריקה, שם הם תפסו היטב כי הם מתאימים לנרטיב מסוים של ימינו בו הברקזיט, דונלד טראמפ וגזענות כרוכים יחדיו בחבילה אחת. אך במציאות, סקרים מראים שהציבור הבריטי אינו מוטרד במיוחד מנישואים בין-גזעיים ומהסוגיות החברתיות שעולות מהם, ולמעשה רובו תומך בהם. וכמובן שאף לא דמות ציבורית משמעותית אחת בבריטניה השמיעה ביקורת כלשהיא על הזוג המלכותי מטעמים גזעניים.

אך עבור אלו המאמינים שעובדות הן סוג של הבניה חברתית, אתן זווית ראיה אישית מחיי: מעולם לא נתקלתי בבריטניה בדוגמה משמעותית של גזענות נגד מייגן מרקל, וההפך הוא הנכון – הציבור הבריטי שהופיע בהמוניו לחתונתה עם הארי ביטא דווקא שמחה וגאווה על הצטרפותה למשפחה. בעשורים האחרונים הפכה בריטניה למגוונת מאוד מבחינה אתנית, ואם ממלכה רוצה לשרוד במצב כזה הרי שבשלב מסוים, גם אם רק בשוליים, המשפחה המלכותית צריכה לפחות להראות כמו המדינה שהיא מבקשת להמשיך לשלוט בה.

לכן המראה של הנסיך צ'ארלס מוביל את מייגן מרקל לחופה וקבלת הפנים החמה שהעניק בהמשך לאימה השחורה גרם לגאווה בקרב רבים מאיתנו. בתמונות המשפחתיות הרשמיות שפורסמו בשנה שעברה, נראית אימה האמריקנית של מרקל עומדת לצד המלכה המאושרת, והנסיך פיליפ לצד נכדו הטרי. כל אלו הצביעו על שינוי שהתרחש בדרך הבריטית האופיינית: לא דרך מאבקים גדולים ומהפכות, אלא בקבלה רגועה ושמחה של שינוי המגיע מלמעלה.

בתחילה היה נראה שהשינוי עובד היטב, אך מייגן והארי החליטו כעת לפרוש ממנו. יתכן כי הם סבורים כי יתרמו יותר לעולם מחוץ למוסד המשפחה המלכותית, ויתכן כי אכן יעשו זאת. אך תרומתם הכללית הייתה גדולה הרבה יותר אם היו בוחרים להישאר במשפחה ולהתאמץ לקדם את ערכי היציבות והחובה בעולם שחסר אותם, כפי שסבתו של הארי עשתה כל חייה.

המאמר ראה אור לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.