עולם האשליות של האייתוללות מתנפץ מול המציאות במזה"ת

הוא מת, כדי שאיראן תוכל לחיות!"

זו הסיסמה המודפסת על כרזות וחולצות המחולקות ברחבי טהרן, בעוד הרפובליקה האסלאמית מתכוננת לציון ארבעים ימים מאז חיסולו של קאסם סולימאני, בהתאם למסורת האבל הדתית. יתכן כי מי שחיבר את הסלוגן הזה לא הכיר את הטכניקה הספרותית הפרסית הנקראת "היאם" – כפל משמעות המאפשר לסופר או למשורר לומר דבר שעשוי להישמע כהיפוכו. בכירי המשטר בטהרן קיוו בוודאי לשכנע את בני עמם שסולימאני איכשהו הקריב את עצמו כדי להבטיח את המשך קיום המדינה. יחד עם זאת, ניתן גם לפרש את הסיסמה כך שכדי שאיראן תוכל להמשיך לחיות, היה זה חיוני שסולימאני ימות. פרשנות כזו למעשה נשמעת הגיונית הרבה יותר, אם כי תהיה זו טעות להגביל אותה לגנרל מת אחד. אחרי הכל, עד כמה שסולימאני היה מוכשר בפוליטיקה וביחסי ציבור, הוא לא היה הממציא או מקבל ההחלטות העיקרי באסטרטגיה שהובילה את איראן אל סף התהום הן בבית והן בחוץ. לכן, כדי שאיראן תוכל להמשיך לחיות ובתקווה גם לשגשג, יש לקוות ולהתפלל כי יושם קץ למדיניות אותה ייצג סולימאני.

אותה מדיניות אסטרטגית נבנתה על שלוש פנטזיות גדולות. הראשונה היא הפנטזיה לפיה האיראנים כאומה ניצבים מאוחדים מאחורי המשטר המשיחי הח'ומיינסטי ומוכנים לסבול עוני, אי-צדק ואף דיכוי כדי לשמור בחיים את "המהפכה". בשנים האחרונות, האשליה הזו נופצה בידי הפגנות מתמשכות, שביתות וסערות פוליטיות וחברתיות בלתי-פוסקות בכל רחבי המדינה. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה שלה, איראן חוותה מחאות קשות ביותר ממאה ערים וישובים, שכללו מפגינים מכל שכבות החברה ומכל הרקעים האידיאולוגיים והחברתיים. כל עוד לא נערכות בחירות באווירה של חופש ופלורליזם, לא ברורה מידת התמיכה לה זוכה התורה הח'ומייניסטית באיראן כיום, אך גם תומכי משטר מובהקים מודים כעת כי היא נמצאת בירידה חדה.

הפנטזיה השנייה עליה בנויה האשליה של האייתוללות קשורה לטענה (אותה  השמיע לעתים קרובות סולימאני) לפיה העולם המוסלמי, והעולם בכלל, צמא למנהיגות ושליטה ורואה את המנהיג העליון עלי ח'אמנאי כמושיע האנושות. במשך שנים, הפנטזיה הזו הוזנה בידי מנהיגים זרים וארגונים אחרים שהחיו את המסורת העתיקה של חנפנות למנהיג. התקשורת הממשלתית באיראן מרבה לפרסם הצהרות של אנשים כמו חסן נסראללה, איסמעיל הניה ומנהיגי הח'ותים בתימן המשבחות את ח'אמנאי, הצהרות שהיו גורמות לח'ליפים הגדולים ביותר של השושלת העבאסית להסמיק מבושה. מחוץ לעולם המוסלמי, התקשורת האיראנית תרה כל העת אחר אנשים שניתן לשכנע ולשחד כדי להזין את פולחן האישיות הבלתי-פוסק של ח'אמנאי. אך נראה שגם פנטזיה זו מתחילה למצות את עצמה. גישה למקורות מידע חופשיים מאפשרת ליותר ויותר איראנים לגבש שיפוט עצמאי בכל נושא ועניין. יתכן כי ח'אמנאי עצמו עדיין משוכנע שמרבית הלבנונים, העיראקים, הסורים והתימנים אוהבים את איראן ומעריצים את מנהיגה, אך איראנים רבים מתחילים להבין שהאייתוללות מכרו להם סיפור שקרי.

לפני כעשור, יותר מחצי מיליון עולי רגל איראנים נסעו לדמשק כדי להתפלל במסגד א-סיידה זיינב המקודש לשיעים. כיום, מי שמבקש לנסוע לסוריה מוזהר מפני הגעה למדינה, אותה סוריה שאנשיה אמורים להתפקע מאהבה לאיראנים. מצב דומה מתרחש בעיראק, שתושביה השיעים הרבים אמורים לאהוב איראנים אך טהרן עצמה הטילה איסור נסיעה לעולי רגל והציבה אבטחה כבדה סביב משרדי חברות איראניות ומוסדות ממשלתיים איראניים בערי עיראק. בתימן, מאות מאנשי הקהילה האיראנית המקומית הועברו מצנעא לעומאן מסיבות ביטחוניות, למרות שהתימנים אמורים להיות מאוהבים בח'אמנאי. המדינות הספורות שעדיין מקבלות איראנים ללא צורך בוויזה מטילות הגבלות חדשות, ובקצרה – מיזם בניית האימפריה שעלה מיליארדים רבים תחת פיקוחו של סולימאני, הביא בחזרה לאיראנים בעיקר חשדות ושנאה במרבית חלקי העולם.

ההצגה הגדולה

הפנטזיה השלישית בסיפור האגדה הזה בו קאסם סולימאני הוא הגיבור שהפך לקורבן היא זו לפיה אסטרטגיית ייצוא המהפכה האיראנית, שבפועל היא טירוף כאוטי מוחלט, למעשה גורמת לעולם לפחד ולכן לא להעז להגיב. פנטזיה זו טופחה בנדיבות על ידי אנשים כמו נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה ושרת החוץ האירופית לשעבר פדריקה מוגריני, שהתייחסו לאיראן כמו נער מתבגר חצוף שיש לשכנע אותו להתנהג יפה דרך תמריצים חיוביים ולא דרך עונשים.

מנגד, התקשורת באיראן מזנקת כמוצאת שלל רב על כל דבר שיוכל לחזק את הטענה לפיה העולם רועד מפחד מפני המהפכה הח'ומייניסטית האימתנית. מוקדם יותר החודש, העיתון ‘קאיהן’ המשקף בדרך כלל את דעותיו של ח'אמנאי פרסם בעמוד הראשי סיפור על גברת אמריקנית בשם ברברה סלווין שהכריזה כי היא מפסיקה לעקוב אחרי הנשיא טראמפ בטוויטר, מתוך מחאה על הריגתו של סולימאני. האירוע המרעיש הזה הוצג כסימן נוסף לכך ש"האליטה האמריקנית מתנגדת למדיניותו של טראמפ כלפי איראן". מי אותה גברת סלווין, האם היא באמת מנהיגה אינטלקטואלית אמריקנית, והאם היא באמת גורמת לנשיא טראמפ לרעוד מפחד – איראנים מעטים מאוד יודעים את התשובות לכך. בכתבות רבות נוספות באותו עיתון ובעיתונים אחרים, מצוטט אותו עיתונאי פלסטיני גולה כ"אינטלקטואל המוביל בעולם הערבי", כזה המשבח את איראן ומתחנף לח'אמנאי כ"מנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה האסלאמית העכשווית".

יום הארבעים למות קאסם סולימאני שיצוין בקרוב צפוי להביא עמו עוד פנזטיות חלולות דומות. על פי דיווחים המגיעים  מאיראן, המשטר מתכנן לגייס את כל משאביו כדי להעלות הצגה גדולה, כולל התמונות המזויפות הרגילות של הלוויות המוניות. במילים אחרות, ח'אמנאי וחבורתו עדיין מסרבים לנטוש את עולם האשליות בו הם חיים. משמעות כל זה היא שהחדשות המגיעות מאיראן אינן גרועות כפי שבכירי המשטר בטהרן היו רוצים להאמין – הן הרבה יותר גרועות מכך.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.