פרק מספר: תולדות היהודים בין עפר לשמים

ספרו החדש של ד”ר עשהאל אבלמן כורך יחדיו אלפי שנות היסטוריה של עם ישראל בסיפור עשיר בטרגדיות והישגים, חלום ויצירה, וקשר מתמיד בין העבר להווה

בן גוריון מכריז על הקמת המדינה והעתק משער טיטוס | אוסף התצלומים הלאומי, בית השלום

מערכת ‘מידה’ שמחה להביא לקוראים פרק מתור ספרו החדש של ד”ר עשהאל אבלמן, ‘תולדות היהודים’, בהוצאת כנרת זמורה, ואנו מודים למחבר ולהוצאה על הרשות לפרסמו. לחצו כאן לפרטים נוספים על הספר.

***

לעם ישראל יש היסטוריה בת אלפי שנים, שנמשכת מימי קדם ועד ימינו. בימי המקרא עוצבה דמותו הלאומית והדתית של העם בארץ ישראל, ולאחר מכן הוא החל להתפזר — תחילה במזרח הקרוב, אחר כך בארצות הנצרות והאסלאם ולבסוף על פני התבל כולה. במקומות שבהם חיו, באו יהודים במגע עמוק עם השפעות לשוניות ותרבותיות מגוונות, ובהיעדר ריבונות מדינית היו נתונים ללחצים ולרדיפות. ובכל זאת, למרות הפיזור וההשפעות החיצוניות הרבות והלחצים, התמיד עם ישראל להתקיים מהבחינה הלאומית והדתית.

קיומו הלאומי של העם בא לידי ביטוי בהכרתם המתמדת של היהודים במוצאם הקדום ובגורלם ההיסטורי המשותף. גם התמדת קיומם של הלשון העברית, של זיכרון ארץ ישראל ושל תקוות הגאולה המשיחית, היו אבני יסוד של רציפות החוויה הלאומית. השיתוף הלאומי הוא שאפשר את קיומם של מגעים, היכרות הדדית והשפעה הדדית בין קהילות ישראל לאורך הדורות למרות שוני במבנים החברתיים, בתרבות ובמנהג.

כך היה בקשרים בין תפוצות ישראל בימי בית שני, וכך היה במגעים בין ארץ ישראל לבין בבל ואירופה סביב שנת 1000, בתקשורת בין ״בעלי התוספות״ ומרכזי התורה של אשכנז וספרד במאות ה־12 וה־13 ובקשרי המסחר הענפים שהתקיימו בין כלל קהילות ישראל הפרושות בין טורקיה ואנגליה במאות ה־16 וה־17. תחושת הקשר הלאומי היתה גם המקור לעזרה ההדדית בין היהודים: העזרה שהגישו יהודי רומא ליהודי ארץ ישראל בשעות מצוקתם, מערכות הצדקה המסועפות שהתקיימו בחברה היהודית הים תיכונית באמצע ימי הביניים, קליטת מגורשי ספרד באימפריה העות’מאנית, פעולותיה של דונה גרציה נשיא למען יהודים שנקלעו למצוקה, מחויבותן של קהילות לפדיון שבויי ישראל אחרי גזירות ת”ח ות”ט (מחויבות זו שייכת להיסטוריה ארוכה של פדיית שבויים יהודים לאורך דורות רבים), נכונותם של יהודי חצר לפעול כשתדלנים למען אחיהם, ובעידן המודרני — ההתגייסות הבינלאומית למען יהודי דמשק בזמן העלילה שם, ייסודם של ארגונים בינלאומיים לסיוע לכלל ישראל, ולבסוף תמיכת יהדות ארצות הברית במדינת ישראל בראשית דרכה ומאבקה הנרגש למען יהודי ברית המועצות שמעבר לחומת הברזל. תמיד היו מחיצות ומתיחויות בין קהילות ישראל, אך אלה מעולם לא ערערו את תחושת השותפות הלאומית הבסיסית.

קיומו הדתי של העם בא לידי ביטוי בנאמנותו לתורת ישראל, שהיתה מקור לאמונה ובסיס לאורח חיים בעל מסגרת זמן פנימית (מעגל השנה היהודי) ומסגרת התנהגותית שכללה מצוות, מנהגים, מסורות ושלל תשמישי קדושה. כמקור אמונה, היתה תורת ישראל מצע ליצירה תרבותית עשירה ומורכבת להפליא: לאורך הדורות התקיימו בישראל נביאים, כוהנים, צדוקים, פרושים, קנאים, מתבודדים, סגפנים, יהודים שבאו במגע עם התרבות ההלנית, יהודים שחיו על הגבולות שבין הנצרות החדשה ואמונת ישראל, מורי הלכה ומדרש, פייטנים, גאונים, פילוסופים, מקובלים, אנוסים, רבנים, חסידים, מתנגדים, משכילים, הוגים, סופרים ומשוררים מודרניים. כל אלה ביטאו את פניה הרבות של תרבות היהודים, שהתקיימו בה לא פעם סתירות פנימיות, מחלוקות וקרעים וכמובן — פער הקיים תמיד בין השאיפות האידיאליות של הדת לבין המציאות האנושית. ועם כל ריבוי הפנים הזה, היו בחיי הדת של היהודים רכיבים שיצרו מסגרת בעלת רצף והתמדה. רכיבים אלה כללו את ראיית המקרא כנקודת המוצא של אמונת ישראל וחיי ישראל, את הזיקה העמוקה לעולם ההלכה שעיצב את הליכות החיים היהודיים עבור היחיד, המשפחה, הקהילה והעם, את קיומם של מוסדות דתיים יציבים כבית הכנסת ובית המדרש ואת התמדת המחויבות ללימוד התורה.

שני ההיבטים האלה, הלאומי והדתי, התקיימו במשותף ובמשולב ללא הפרד, שהרי הממדים הלאומיים של חיי העם (תחושת האחווה הבסיסית של כלל ישראל, השפה, היחס לארץ ותקוות הגאולה) באו לידי ביטוי באמצעות הדת, ואילו הדת היתה חייבת את האומה המסוימת הזאת כדי להמשיך להתקיים. השילוב הזה עיצב את חיי ישראל כעם אחד, בעל חיים ויצירה משלו, שהתקיימו ברצף היסטורי שלא נותק.

בעידן המודרני הועמד השיתוף הזה בספק, ואף נעשה נושא לוויכוח מר בקרב יהודים. מכיוון שלא נוכל לסקור כאן את השקפותיהם של כל הזרמים שהופיעו בעידן המודרני ביחס למערכת היחסים שבין הלאומי והדתי בישראל, נסתפק באזכור גישותיהם של שלושת הזרמים שהחלו את דרכם במאה ה־19 ועדיין מרכיבים את רוב רובו של העם היהודי כיום (להבדיל למשל מהאוטונומיסטים ומתנועות השמאל היהודיות הגדולות):

יהודים ששאפו להתערות במדינות המודרניות, הלאומיות והליברליות שבהן חיו, טענו כבר במאה ה־19 שהיהדות היא דת בלבד, ואולי רק תרבות או צורה של פולקלור. בזהותם הלאומית ביקשו להיעשות שותפים לעמים שבקרבם חיו.

מנגד טענו כמה ממנהיגיה החילוניים של התנועה הציונית — בראשם תיאודור הרצל, יהודי שהיה רחוק מהתרבות היהודית המסורתית ומהשפה העברית — שזהותם היהודית היא זהות לאומית ולא דתית. היו מהם שהאמינו שהדרך היחידה של היהודים לשרוד את העידן המודרני היא באמצעות הקמתה של מדינת לאום חופשית.

היהדות החרדית לא הכחישה את הממד הלאומי של הקיום היהודי, אך חלקים גדולים ממנה שללו את הקמתה של מדינת לאום עבור היהודים. שני נימוקים היו להם לשלילה הזאת: המדינה תהיה חילונית ומחלנת, ועם ישראל אינו רשאי לפעול מעשית למען גאולתו.

לכאורה היתה כאן התנגשות קיצונית בין השקפות, אבל נראה שכבר מראשית המאה ה־20, וביתר שאת לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, נולדה בקרב יהודים הבנה שהפירוד בין הלאומי והדתי אינו רצוי וייתכן שאף אינו אפשרי.

בקרב יהודי התפוצות הליברליות וקהילות הרפורמים היו מי שהודו בקיומו של המרכיב הלאומי בחיי היהודים כבר במאה ה־19, וכבר ראינו שלאחר הקמתה של מדינת ישראל היו ביהדות הרפורמית מי שהתקרבו לציונות ולמדינת ישראל (עם זאת ראוי לציין שבדור האחרון ישנם סימנים להתרחקות של חלקים מהעולם הרפורמי בארצות הברית מישראל. אולי זו תוצאה של הפלגה לעמדות פוליטיות שמביעות ביקורת מדינית נוקבת ומתמדת על מדינת ישראל, ואולי זו תוצאה של היחלשות משמעותית בתחושת הזהות היהודית בקרב המתרחקים הללו. כמובן ששני ההסברים הללו אינם מוכרחים לסתור זה את זה).

בעולם החרדי היתה ללא ספק התנגדות לציונות במחצית הראשונה של המאה ה־20, וזו נמשכת בצורות שונות עד ימינו. ואולם כפי שכבר צוין קודם, הכללה גורפת לגבי עמדות החרדים תחטא לאמת. מאז ראשית הציונות, דרך הצהרת בלפור ועד ערב השואה, היו גם היו מנהיגים חסידיים ורבנים שהביעו תמיכה בעלייה לארץ ישראל ובדרכים שונות שיתפו פעולה עם המעשה הציוני. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל לא היה זה נדיר למצוא יהודים חרדים — ראשי ישיבות וסתם “עמך” — שלא ראו סתירה בין חרדיותם לבין ציוניותם הגאה. מכל מקום, העולם החרדי שוקם ונבנה מחדש לאחר השואה במדינת ישראל, ושיתוף פעולה ועתיד משותף בין החרדים לציונים הוא חלק ממציאות החיים הישראלית בימינו.

ולגבי הדתיים שאינם חרדים: כפי שראינו, כבר בראשית דרכו נוצר קשר עמוק בין הרעיון הלאומי המערבי־חילוני לבין יהודים דתיים במזרח אירופה ובאגן הים התיכון. הרצל נערץ על יהודים דתיים רבים (גם אם יחסו אליהם העיד שלא תמיד הבין אותם), וכל דברי ימיה של התנועה הציונית פעלו בה התארגנויות דתיות שחבריהן השתתפו בבניית היישוב ומדינת ישראל.

ובנוסף, בתנועה הציונית פעלו אישים שהיו רחוקים מלהתנער מאוצרות הרוח של מסורת ישראל: אחד העם, חיים נחמן ביאליק, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מרטין בובר, א”ד גורדון, ברל כצנלסון, גרשום שלום, יחזקאל קויפמן ועוד אחרים ניסו, כל אחד בדרכו (ולעיתים תוך קריאת תיגר על חילוניותו של הרצל), לתת פירוש לאומי ומודרני למורשת המקרא ולתרבות ישראל, לגבש “הומניות יהודית” וכן להעניק משמעות דתית מחודשת ללאומיות היהודית־הציונית. מורשתם של כל אלה עדיין חיה במדינת ישראל של ימינו.

***

ההתמודדות של היהודים עם שאלת הקשר בין הלאומי והדתי בעידן המודרני מעוררת שאלה אחרת, והיא מהי הדרך הנכונה לתאר את מערכת היחסים בין הציונות ותוצאתה (מדינת ישראל) לבין ההיסטוריה היהודית ארוכת המשך ותקוות הגאולה של היהודים?

התשובה לשאלה הזאת מורכבת. מצד אחד ברור שהציונות היתה משום תפנית מדהימה בהיסטוריה היהודית הגלותית. היא היתה בבחינת ניגוד ואפילו שלילה של תקוות הגאולה היהודית המסורתית, ואין פלא שמראשית דרכה וכל המאה ה־20 ראו בה חלקים גדולים של היהדות החרדית סתירה של האמונה המשיחית. אין ספק שכדי להתגבר על הגלות, על ההסתפקות בכיסופים לארץ ישראל ועל ההמתנה למשיח, וכדי לחדש את חייו ורוחו של עם ישראל, היתה הציונות חייבת להתנכר לכמה מהמרכיבים הבסיסיים ביותר בחיי הדת של ישראל.

אבל מצד שני, ההתחדשות הזאת נשאה עמה מלוא חופניים מהישן. הארץ שאליה פנו הציונים היתה הארץ הישנה — ארץ ישראל. שאיפתם של הציונים להביא לקיבוץ גלויות ולחירות מדינית היתה חלק בלתי נפרד מהחלום המשיחי. השפה שהם החיו היתה שפתו העתיקה של העם, והספר שעליו הם התבססו היה ספרו הראשון של העם, המקרא.

על זיקתה של הציונות להיסטוריה הארוכה של עם ישראל כתב ההיסטוריון יעקב טלמון:

אם נבוא […] לעמת את היהדות כתופעה היסטורית־רוחנית עם תורותיהם של הימין והשמאל, יתברר מיד כי זיקתה הטבעית של היהדות נוטה יותר לימין. הייעוד המיוחד שהועיד האל לעם סגולה […] המסורת כערך מוחלט, שמירת הקיום הלאומי, ההתגוננות המתמדת והעקשנית בפני התבוללות וטמיעה, ההנחה המודגשת כל כך כי יהדותו של היהודי היא עובדה שאין מנוס ממנה עולמית והיא קובעת את גורלו של כל יחיד, הנאמנות שחייב כל יחיד מישראל לקיבוץ הדתי לאומי […]

מובן שהיה בציונות יסוד מהפכני — החלטה לעצב את גורלנו במו ידינו, במקום להיות כלי משחק בידי הגורל וכוחות עוינים. ברם מרובה בה לאין ערוך היסוד האחר: החוויה המרטיטה של אחדות קיום עם ישראל לאורך כל הדורות ועל פני כל היבשות, תחושת קשר שאין לנתקו עם כור מחצבתה של האומה, כאילו לא לפני אלפיים שנה, כי אם אתמול הוגלינו ממנה. לא צרת יהודים, ולא האידיאליזם של אנשי הקיבוץ ולא ההישגים שהשגנו בבניין הארץ, ולא כוח הלחימה של צה”ל היו נעשים לכוח דוחף ומקנה זכות בעיני העולם, ללא יסוד היסודות של הרציפות והזהות של הייחוד היהודי.

הציונות היתה מהפכנית בכך שביקשה לעצב את גורלה במו ידיה ולברוא עולם חדש, היא היתה תנועה חילונית ובוודאי אצל חלק מחבריה ומחברותיה של התנועה הזאת היו מגמות חילוניות ואוניברסליות, אך בו בזמן היה בה תמיד דבר־מה שמרני להפליא.

***

הציונות המודרנית שאבה את כוחה מהעבר, ומתוך כך יכלו מנהיגיה הגדולים להביט בתקווה אל העתיד:

הרצל כתב:

קראתי פעם לציונות אידיאל אין־סופי ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית.

דוד בן־גוריון כתב:

העם היהודי — שהגיע אחרי אלפי שנות נדודים ותלאות בכל קצווי תבל לראשית תקומתו הממלכתית בארץ מכורתו — לא יוותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה: לשלב [את] גאולתו הלאומית בגאולה הכללית של כל עמי תבל ולא ירוקן עצמאותו הרוחנית מתכניה האנושיים האוניברסליים […] לאחר מסענו הארוך על במת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה דרך כל ארצות תבל, חזרנו לנקודת מוצאנו וייסדנו בשלישית מלכות ישראל […] לא נסתגר בקליפתנו — אלא נפתח חלונות לכל פינות התרבות בעולם וננחיל לעצמנו כל כיבושי הרוח והדעת של זמננו.

זאב ז’בוטינסקי כתב:

גם מדינת היהודים איננה מטרה סופית: מדינת היהודים אינה אלא צעד ראשון בתהליך ההתגשמות של הציונות הרוממה. אחריו יבוא הצעד השני: שיבת העם לציון, יציאת הגולה, פתרון שאלת היהודים. ומטרתה הסופית האמיתית של הציונות הרוממה לא תופיע אלא בשלב השלישי — הדבר שלמענו, בעצם, קיימות האומות הגדולות: יצירת תרבות לאומית, שתאציל מהודה על כל העולם, ככתוב: “כי מציון תצא תורה.”

כיצד ייראו החיים בישראל העומדים בין הזיקה לעבר, מעשה ההווה וציפיית העתיד? התשובה תלויה בכל מי שנוטל חלק בחיים האלה.

נסיים במילים מתוך שיר שכתב נתן אלתרמן:

לֹא שָׁוְא נִכְתְּבוּ סְפָרִים

בְּטֶרֶם קוּם עִיר עַל חוֹל

לֹא שָׁוְא דִּבְרוּ מוֹרִים נֶאֱדָרִים

דִּבְרֵי אֱמוּנָה וְחֹק

במהותם מהווים הציונות ומדינת ישראל שילוב בין הישן והחדש: כלומר, בין “הספרים”, “המורים”, “האמונה” ו”החוק”, שהם כולם מורשתה הגדולה של ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל, לבין העיר היפה שקמה על החול.

והמשורר חזה את עתיד הקשר בין השניים:

בְּזֶה הַמָּקוֹם הַמְּיֻעָד

יִהְיוּ נִפְתָּלִים הַשְּׁנַיִים

עַד הֱיוֹתָם לְגוּף אֶחָד

חֶצְיוֹ עָפָר, חֶצְיוֹ שָׁמַיִם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. צורת החשיבה במדינת ישראל נורא שכלתנית מפרשת בשכל את ההיסטוריה העיברית ומפספסת בגדול. הכי חשוב זה התנך וסידורו. מהו הסדור הנכון שלנו בשיבתנו לאדמתנו. מעלה הכי מעלה לפי התנך זאת הנבואה מיתחתה כל השאר בשונה מהיום. אני מושרה מנוצרים גויים כדי להבין הכי עצמי שבעולם הכי אני הכי לאומי הכי יקומי קיומי במקום שזה יהיה בארץ. מימיילא השכלתנות כל כך מדורדרת.
    הבנתי שאנחנו נוסעים בזמן במכונת זמן אדירה רדומה. שהנבואה הוא סולם העילית שלנו ושאמונת המאה 21 ששרדה היא הנבואה. בצל הצונמי האדיר הסופתי שאכל הכל גם פה בפנים וגם בחוץ. למרבה הצער גם אצל אהובינו יקירנו האמריקאים. לי ניראה שאבדה הברית העולמית ברית קשת בענן היא ניגמרה לא שרדה בין העולם לאל. גם הברית בינינו לבין אלינו אהובנו היסתיימה לא יכלה למאה 21. הסופה כה ענקית כה אדירה שכאילו מסמנת שהכל מוצה. מה אסוציאטיבי -הספר קץ ההיסטוריה של פוקיאמה.
    אז לאן פונים מיזה. מה נותר מה ניצל מה שרד. ספר הנבואה התנכי ההוליוודי. מסופר בו על מלך הוליווד האחד ויחיד אלוהי צבאות ישראל על כמובן העתיד גן עדן והבריאה- החידה הענקית הזו. ועל הופעת זמן אבוד גן עדני אגדתי לעם תנכי הניקרא בני ישראל .האדם אומנם גורש מגן עדן עם אישתו אבל אהובינו אהוב ליבנו האל בחסדו כי רב החזיר את גן עדן הפנטסטי לעם בני ישראל . שכן איתו הינהיג אותו בספר הנבואה התנכי . ואז כשהנבואה נעלמה ככה זמן אבוד זה . וקיבלנו סליחה בעיטה לאלפיים שנות גלות. עכשיו שבנו והשאלה מזה זה אומר. אני חוזרת לתנך העיברי הלאומי שלנו רואה בו את האורים ותומים שלנו. ברמה הפרטית אני עורגת את הזמן האבוד. מצפה לזמן האבוד הזה שיצוץ מחדש לנסיעות בזמן במכונה האדירה שאני חיה בה. עצוב צר לי על העולם הוא נורא חולה מכאיב אני רואה מלא אנשים טובים שהלכו לאיבוד. המון אנושיות באדם ועם זאת המכניות המכונתית שולטת כה משובשת משבשת. זה לא אנחנו זה לא הנשמה. אני רואה את ניפלאי נוצריי חגורת התנך שחזו ופטפטו ומפטפטים כמו ציפור. אני רואה למשל עכשיו על דבורה הנביאה. היא בשבילי המאה 21 היא ומשה. הם עשו סרטים עליה נורא יפים ובאחת מהם ניראה אישה כה יפה יפהפייה להדהים. שזה למעשה מושג הנשמה והנבואה. זה אלגוריה על הנשמה ולכולנו יש נשמה תישעה מיליארד נשמות. מספר שהנשמה יפה- כמו אישה יפה. בנשמה של כולנו יש נבואה כי נבואה זה נשמה.
    הנבואה בעיני סמל העתיד. היא מעופפת עד בלי די. עפה עפה ודואה. כמו הקליפ היפה בשיר טיטניק עם לאונרדו דה קפריו והבחורה שעמדו על סיפון ופרסו ידיים. הנבואה היא היא הסמל הבילעדי שלנו. הרי כתוב בחוקה של 48 שמדינת ישראל נוסדה ברוח הנבואה. איך זה שהיא לא מטלפנת לא קיימת . מדהים לא יאומן. מעדירים אותה והכל תקוע. היא רלוונטית לכל תחומי החיים זהותנו האמיתית.
    באמת היום אחרי יותר משיבעים שנה צריך חשבון נפש. מהמון בחינות. מי אנחנו מה אנחנו למה שבנו. לאן. מה סיבת העתיד. למה הלאומיות שבנו ככה נעלמה, ועוד לא להאמין על ידי המיתיימרים לייצג אותה. שבוע טוב.