פיט בוטיג’ג’ הוא הקדוש החדש של כנסיית השמאל האמריקני

למרות עבר כושל, הצהרות חסרות משמעות ותכניות שנשמעות טוב על הנייר בלבד, המועמד המפתיע מצליח להקסים את הקהל הפרוגרסיבי שצמא לאובמה חדש

מדבר הרבה אבל לא אומר כלום. פיט בוטיג'ג' | Gage Skidmore

אל תזלזלו בכוח המשיכה של אמרות שטוחות, התחסדות והבטחה מעורפלת לחידוש הרוח האמריקנית. זה עבד ב-2008. אבל לברק אובמה היו אז משבר פיננסי עולמי ועייפות ממלחמה להתמודד איתן. הייתה לו גם דרך משלו לתקשר עם קהל. האם לפיט בוטיג’ג’ יש את זה? הסיסמה הראשונית שבחר כדי לשווק את עצמו למצביעים האמריקנים הייתה למעשה “אובמה, אבל גיי”. כמה סקרים העלו שהוא מוביל גם באיווה וגם בניו-המפשייר. נדמה כי נקודת החוזק העיקרית שלו היא בעיקר היותו מנוגד לחולשות הברורות של שלושת המועמדים הקשישים האחרים המובילים במפלגה, אך יחד עם זאת בסיס המצביעים שלו מורכב מלבנים משכילים, אותה קבוצה בדיוק שהייתה הראשונה להתלהב מאובמה.

אז מה מושך אנשים אל בוטיג’ג’? הדרך בה הוא מדבר ומצליח להזרים את האידיאליזם בעורקי השמאל. הוא מדבר בשפה שהם לא רק מכבדים, אלא מעריצים – השפה שמשתיקה אותם לפתע וגורמת להם להרים גבה בסימפטיה. זו דרך הדיבור של הרווארד ומצגות פאוור-פוינט שמרגשת את אנשי אסכולת קנדי הישנה והטובה במפלגה הדמוקרטית. עבור אצולת השמאל, אלה הם כתבי הקודש החדשים. בוטיג’ג’ מתקשר עם קהל המשכילים העשירים שלו כמו שכומר כריזמטי מטיף לקהל מאמיניו. עבור הקהל הזה, השאלה “ומה בדיוק פיט בוטיג’ג’ השיג אי פעם?” אינה רלוונטית כלל. אתה שואל את הכומר המקומי שלך מה הוא השיג? לא, אתה פשוט נהנה מהדרשות שלו. למעשה, בוטיג’ג’ הוא לא “ראש העיר פיט” כפי שנהגו לכנותו, אלא פיט הקדוש.

אף אחד לא עבר הישר מתפקיד ראש עיר לתפקיד הנשיא, בטח לא ראש עיר שמגיע מעיר קטנה. בנוסף, בוטיג’ג’ עומד בפני בעיה ייחודית אחרת – קל יותר לבטא את שמו מאשר להיזכר במשהו משמעותי שעשה. הוא הרבה רוח וצלצולים. הוא הבטחה יח”צנית למוצר שמעולם לא יוצר באמת. הוא איש של תעודות ומכתבי המלצה. רק הביטו בכל המותגים אותם אסף בדרך: הרווארד, מלגת רודס, הצי, מקינזי ושות’.

בוטיג’ג’ שופע כל כך הרבה יהירות מילניאלית שפשוט מזמינה זלזול מהסוג שג’ו ביידן הראה כאשר אמד את המתחרה הצעיר ופלט בסרקזם: “אדוני הנשיא”. ראש העיר פיט הוא חולצה מהלכת של “OK, Boomer”. לאחרונה הוא טען בראיון טלוויזיוני שהמרוץ במפלגה הדמוקרטית הוא דו-ראשי, בינו לבין אליזבת וורן, למרות שכל הסקרים הראו במשך חודשים ארוכים כי המוביל הוא ביידן. בוטיג’ג’ מעולם לא עקף את ביידן בשום סקר לאומי. במקומות כמו דרום קרוליינה ונבדה, ביידן הכה אותו שוק על ירך בסקרים. גם מצבו אצל מצביעים שחורים נראה בכי רע. בשלב מסוים היה נראה כי הסיכוי שלו לכבוש את דרום קרוליינה זהה לזה של דונלד טראמפ להנחות את טקס האוסקר.

עד כה, התכנית שלו לגייס את תמיכת השחורים הייתה פשוט להעמיד פנים כאילו כבר גייס אותה. כדי לקדם את מה שהגדיר כהצעה ל”השקעה נרחבת בהעצמת אמריקה השחורה”, בוטיג’ג’ כינס רשימה של 400 תומכים שחורים, רבים מהם לא היו שחורים או לא היו תומכיו. הוא קידם את הרשימה עם תמונה של אדם שהוא אפילו לא אמריקני – תושבת קניה שהייתה מופתעת לגלות שהיא נמצאת בתמונת הארכיון שנער הפלא השתמש בה כדי להראות כאילו הוא שם דבר בקרב שחורים. בוטיג’ג’, בנם של שני פרופסורים החל לרמוז בזהירות שלהיות גיי זה כמו להיות שחור. האם גם שחורים מרגישים כך?

מסלול דאיה

כאשר בוטיג’ג’ מדבר, תוכן הדברים דומה בדרך כלל למערכון של מונטי פייתון על איך לנגן בחליל: “ובכן, אתה נושף פנימה בצד אחד ומזיז את האצבעות למעלה ולמטה מבחוץ”. מעטים זוכרים את השורה הבאה במערכון הזה: “בשבוע הבא נראה לכם כיצד שחורים ולבנים יכולים לחיות ביחד בשלום והרמוניה”. הנה האסטרטגיה הגדולה של בוטיג’ג’ לזכייה בהצבעת השחורים: “אז מה שעובד הכי טוב עבורנו כרגע ביצירת קשר עם הקהילה השחורה הם שני דברים: ראשית, תוכן. והשני, יצירת קשר”. אז יצירת קשר עם הקהילה השחורה נעשית על ידי יצירת קשר. פשוט מאוד!

איך לאחד את האומה? פשוט מאוד, בחרו מאחד כמו בוטיג’ג’! הוא מבין כמה זה חשוב, נכון? “מטרת הנשיאות אינה האדרת הנשיא, אלא איחוד העם האמריקני”. עזבו שזה נשמע טיפשי, עבור הדמוקרטים זה נשמע טוב כי הם שומעים כך: “אני אאחד אותנו תוך שימוש בכוחות הקסם שלי שיגרמו לרפובליקנים להפסיק להיות משוגעים ולהתנגד לכל דבר שאנחנו עושים”. הוא אומר דברים כמו:

“לא אירתע מהמחויבות שלי לערכים ולא איסוג מהתעוזה של הרעיונות שלנו. אך גם לא אתעייף מן המאמץ לכלול את כולם בעתיד הזה שאנחנו מנסים לבנות – פרוגרסיבים, מתונים ורפובליקנים בעלי מצפון המוכנים לשינוי”

אם כן: התכוננו לתעוזה, אך כולם חייבים ליישר קו איתה. בתכניתה של רייצ’ל מאדו, בוטיג’ג’ אמר כי שירות לאומי יהיה רעיון נהדר, אבל רמז שהוא צריך להיות “נורמה” חברתית יותר מאשר חובה. מה? תמיכה נועזת בסטטוס-קוו.

כאשר הוא כן נכנס לפרטים, התכניות של בוטיג’ג’ נשמעות מתונות רק בהשוואה לרטוריקה הקיצונית של מועמדים כמו קמאלה האריס, בטו אורורק, אליזבת וורן וברני סנדרס. כפי שבוטיג’ג’ מציין, תכנית “ביטוח רפואי לכל” תגזול למעשה את הביטוח הפרטי מ-200 מיליון אמריקנים; אך התכנית שהציע במקום תעשה בדיוק את אותו הדבר ותחנוק את הביטוח הפרטי בדרך עדינה יותר. היא תעשה את מה שבוטיג’ג’ (וכמעט כל אדם אחר) היה רואה כצעד קיצוני, רק באופן איטי יותר ולאורך כמה שנים. הוא מודה בכך בעצמו כאשר הוא אומר שמדובר ב”מסלול דאיה” לעבר ביטוח ציבורי, בדיוק כמו שזריקת רעל היא מסלול דאיה לעולם הבא.

בוטיג’ג’ שכלל לדרגת שלמות את אומנות ה”להיות חכם”, ונעזר מאוד בכל הדברים הטיפשיים שהמועמדים הדמוקרטים האחרים אמרו. בין התרברבויות ילד הפלא שלו נמצאת הטענה, שלרוב מושמעת בשמו בידי אחרים, לפיה הוא דובר שבע או שמונה שפות. באחת מהופעותיו בטלוויזיה הוא אמר שאיטלקית היא בין השפות האלה, אך בסרטון ברשת שבו הוא מנסה לדבר בה הוא עושה ארבע טעויות תך 12 שניות, ומסיים ב”מצטער, נגמרה לי האיטלקית”. גם יכולתו המפורסמת בשפה הנורבגית הולכת באותה דרך: הוא מגמגם כמה מילים ושוב מתנצל אחרי שהן “נגמרות לו”.

העיקר הכוונה

בוטיג’ג’ אולי קצת ירוק מכדי לרוץ לנשיאות, אבל עבור דמוקרט ליברל שאפתני מאינדיאנה נראה כי לא אמורים להיות עוד צעדים בדרך. בעבר הוא התמודד על תפקיד גזבר המדינה ב-2010, והפסיד גם בניסיון בהתמודדות על ראשות ועידת המפלגה ב-2017. כל מה שנותר לו להתפאר בו היא ראשות העיר סאות’ בנד, שעם מאלה אלף תושביה קטנה יותר מרובע ניו-יורקי טיפוסי. כפי שמושל מונטנה סטיב בולוק תיאר זאת, “הוא קיבל כמה אלפי קולות בעיירת סטודנטים שהפעם האחרונה בה בחרה רפובליקני הייתה ב-1964”. בתגובה להתקפות כאלה, בוטיג’ג’ משתמש בדוגמה מופתית של התייחסות לשאלה מבלי לענות עליה, כאשר אמר למשל ל’ניו-יורק טיימס’ כי הוא “לא מגיב על הרגשות של המתחרים שלי”. אוקיי, בומר.

בוטיג’ג’ טוען, ובצדק, כי שיעור האבטלה בסאות’ בנד ירד ביותר מחצי בזמן כהונתו, אך ירידה זו הייתה בצמוד לירידה בכל המדינה באותה העת. היוזמות הספציפיות שלו לא נראות טוב. ב-2016, החוש האסטרטגי שלו הובילו אותו לרעיון יפהפה: שימוש במענקי מדינה כדי לבנות 32 דירות עבור מכורים לסמים ולוקים בנפשם. זה כנראה נשמע טוב מאוד במצגת סביב שולחן הישיבות אך במציאות המצב היה שונה. אחד הדיירים סיפר ל-ABC על התוצאה הכאוטית: “אנשים מוכים מידי לילה. אני אוסף שיכורים מהרצפה. הם שותים ומפזרים צואה במסדרון. כל סוגי הסמים עוברים כאן. הייתה מקטרת לעישון קראק במייבש הכביסה. הוצאתי אותה משם”.

כאשר בוטיג’ג’ אמר על בימת העימות הדמוקרטי ב-20 בנובמבר כי הוא “בעל ניסיון בשטח בפתרון בעיות, בעבודה לצד שכנים בכמה מהנושאים החשובים ביותר של ממשל” ורמז כי הוא ניהל את “אחת הקהילות המנוהלות היטב במדינה”, האם הוא הזכיר את התכנית הגאונית להציב בתים מודולריים שנתרמו בידי האוניברסיטה עבור חסרי בית? ראש העיר פיט הציב את הבתים בשטח ריק מול תחנת מכבי האש וחשב לעצמו: “הנה אני, פותר בעיות!”. אך יחידות הדיור הפכו במהרה לכוורת של פעילות עבריינית, השכנים התלוננו, ובוטיג’ג’ נאלץ להוציא 41 אלף דולר כדי לנקות את הבלאגן. מסתבר כי (מי ידע שלא לומדים את זה במקינזי?) פתרון לבעיית חסרי הבית דורש הרבה יותר מחשבה מאשר יצירת בתים והזמנת מכורים לסמים לגור בהם. חברת הייעוץ מקינזי בה בוטיג’ג’ עבד פועלת על פי העקרון שכל בעל עסק שואף לשפר את החברה שלו. אך שם בחוץ, בקור של עיר מדכאת, לא כולם כל כך נחמדים, ומועצת העבודות הציבוריות העבירה החלטה שלאותם בניינים יש אפס ערך.

לסיכום הניסוי האסוני, אחד מאנשי המכללה המקומית אמר “הם נכנסו לזה עם הכוונות הכי טובות”. האם יש משפט סיכום טוב יותר לשמאלנות? החל מה’ניו-דיל’ דרך ‘החברה הפתוחה’ ועד לאובמה-קר, מה שחשוב היא הכוונה. הכוונות הטובות הן מה שהופך אותך ל”איש שלו חיכינו”, כפי שאובמה הגדיר את עצמו לחבר מאמיניו. כוונות טובות הופכות אותך לפיט הקדוש. דמיינו לעצמכם חברת ייעוץ ענקית בה אתם מדורגים לא לפי תוצאות אלא לפי הכנות שלכם. השמאל החברתי מושך הרבה מאוד תשומת לב תקשורתית בימינו, אך אל תזלזלו בחשיבות של כוונות טובות עבור מצביעי המפלגה הדמוקרטית.

תכניות גדולות

עבור דמוקרטים, זה חוסר נימוס להזכיר למשל את העובדה שסקר עדכני דירג את סאות’ בנד כאחת מ-40 הערים הגרועות באמריקה. בוטיג’ג’ נבחר כראש העיר ב-2013, אז אמר כי “לא נוכל לסבול עוד קיץ כמו הקיץ שעבר”, והודיע בדרמטיות על הקמת ועדה למאבק באלימות. הו, ועדה? זה מה שמלמדים במקינזי? לשכור עוד כמה יועצים שיחפרו בבעיה, אולי יכתבו עוד כמה דו”חות? במציאות, שיעור הפשע בעיר ב-2018 זינק לשיא של עשרים שנה. ועדת המלחמה בפשע של בוטיג’ג’ הפכה לבעייתית כאשר אחד היועצים דחף את אשתו לרצפה, הכה אותה ואיים לירות בה. שוטר עירוני לשעבר אמר שבוטיג’ג’ החליט להפסיק את השיטור הפעיל. ב-2012 בוטיג’ג’ החליט לפטר את מפקד המשטרה השחור, אך מחליפו הלבן נאשם בגזענות לאחר שלכאורה לא סייע לעמית שחור למנוע קטטה. בוטיג’ג’ כעת עומד על מפקד משטרה שלישי במספר, אדם לבן שגם מעליו עננת חשדות לאחר שבחודש יוני שוטר ירה למוות בשחור כאשר מצלמת הגוף שלו כבויה.

המטה של בוטיג’ג’ נוטה לא לענות לשאלות בנושאים כאלה. הוא מעדיף לדבר על תכניות גדולות לריפוי המחלה לכאורה של מפלגתיות בוושינגטון. יש לו רעיון לנטרל את המתח הפוליטי בבית המשפט העליון שנשמע כמו תיקון אך הוא לא: עשרה שופטים קבועים, וחמישה נוספים ברוטציה שנתונה לווטו מהשופטים הקבועים. זה כנראה רעיון שהיה מוביל להנהוני ראש נלהבים במצגת של מקינזי ושות’. זו הצעה רדיקלית להפליא שלעולם לא תעבור בסנאט הנשלט בידי רפובליקנים, וגם לא אם היה נשלט בידי הדמוקרטים. למעשה, זהו חלום אבסורדי שנועד רק כדי ליצור את הרושם שבוטיג’ג’ הוא אדם חכם ומודאג. הסיכוי שרעיון כזה יהיה מיושם זה לסיכוי של הניו-יורק ניקס להתמודד על אליפות ה-NBA.

ועדיין, הדיבור המרגיע של בוטיג’ג’ כל כך מאומן עד שהוא עובד גם על אויבים מושבעים, לפחות בשמאל. לאחר שהעיתונאי מייקל האריוט החליט להתמקד בהערת אגב שהשמיע בוטיג’ג’ לפני שמונה שנים (אז אמר כי לשחורים אין מספיק מודלים חיוביים לחיקוי) וקרא לראש העיר פיט “שקרן בן ז*נה” במאמר שהפך ויראלי, בוטיג’ג’ הצליח לשכך את זעמו כאשר התקשר אליו והציע הערה אחרת: “מה שאמרתי היה לפני שהייתי ראש עיר וזה לא משקף את הבנתי אז, ובוודאי לא כיום, לגבי המכשולים הניצבים בפני סטודנטים שחורים במערכת שלנו”. טוב, זה סידר את העניין.

אם יש כאן תוכן כלשהו מעבר ל”אני דואג”, אני לא רואה אותו. אך עדיין, הפרשנית קארן טומולטי קראה לזה ב’וושינגטון פוסט’ “רגע של חסד”. בדיוק כמו עם אובמה, כאשר בוטיג’ג’ משמיע הצהרה חסרת משמעות מפסגת הר השטחיות, סוג מסוים של דמוקרטים מתעלף מאושר. אך אובמה היה יציר הנדסה מדויקת, המועמד הדמוקרטי המושלם. הן שחורים ממעמד הפועלים והן בוגרי הרווארד ראו בו את עצמם, בדיוק כפי שביל קלינטון הצליח להיות גם איש הדרום וגם איש הצפון בהתאם להקשר.

עד כה, בוטיג’ג’ נראה חד-מימדי. מה היא בדיוק התכנית שלו להתחבר לבוחרים שחורים בדרום קרוליינה או לקהילה הלטינית בנבדה? עבור מצביעים אלה, אפילו ג’ו ביידן נראה מיושב ואמיתי, והם מקשרים אותו עם ממשל אובמה. הפרטים של הצעות מדיניות לא משנים במיוחד; זו יותר שאלה של “מי ידאג לי? מי גורם לי להרגיש טוב?”. יכול להיות שבוטיג’ג’ פשוט מתכנן להכין מצגת פאוור-פוינט של 43 עמודים שתסביר “למה אתם צריכים לאהוב אותי”.


המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. “משמיע הצהרה חסרת משמעות מפסגת הר השטחיות” – אהבתי.
    פיט הזה די מזכיר לי את יאיר לפיד אצלנו…

    1. איך כתב ארז תדמור על בני גנץ?
      “הדבר היחיד שאפשר לומר לזכות בני גנץ הוא שמתוקף היותו עלבון לאינטליגנציה אין לו מושג על מה הוא מדבר”

  2. מנהיגים כמו אובמה ובוטיג’ג’ הם אנשים שסך התכונות החיוביות שלהם מסתכם ביכולת רטורית טובה וכישרון משחק מעולה. הם כמובן לא אנשים טיפשים, אבל למעשה נטולי יכולת מנהיגותית אמיתית ולכן הם תמיד יהיו חזקים בדמגוגיה וחלשים מאוד מול מנהיגים אמיתיים וחזקים ומול סיטואציות מורכבות שדורשות נסיון ואיטואיציה בריאה. אלה פוליטיקאים שהשגים לטווח הקצר ותיקשורת חיובית חיונים להשרדות שלהם ולכן אסור להאמין למילה שיוצאת מפיהם.

    1. זה לא מקרה שגם אצלנו השמאל מגייס לשורות ההנהגה שלו אנשי תקשורת שיודעים בעיקר לעמוד מול קהל, להצטלם היטב ולדבר בתקשורת אבל לא מבינים שום דבר בניהול ובהנהגה, כי עיקר מטרתו של השמאל היא להשיג את קולות הבוחרים ולהגיע לשלטון, למשל שלי יחימוביץ’, יאיר לפיד, ניצן הורוביץ, מיקי חיימוביץ’, מיקי רוזנטל, מירב מיכאלי

    2. מה שהשמאל עשה זה לטפח את תרבות הכוכבים והטאלנטים ולהפוך אותם לגיבורים תרבותיים. בעולם נטול תקשורת ויועצי תדמית האנשים הללו היו עובדים כבדרנים, מורים, שחקנים או כל מקצוע אחר שדורש דיקציה טובה, רטוריקה, מימיקה, ורהיטות. במטריקס שהשמאל יצר, האנשים הללו חיים את התדמית שנבנתה להם וכשהם עוברים לפוליטיקה הם פשוט עוברים לצד השני של השולחן באותו show.

  3. קודם מריצים מועמד שחור, אחר-כך מועמדת אשה, עכשיו מועמד גאה…
    אני מזהה פה דפוס.
    מתברר שבמפלגה הדמוקרטית בארה”ב ישנם מצביעים רבים שחשוב להם יותר לקדם מועמד מאוכלוסיה שנחשבת חלשה מאשר מועמד שיש לו כישרון, אידיאלוגיה או יכולת.
    מישהו צריך להסביר לביידן וסנדרס שהם מבזבזים את זמנם ועדיף להם לפרוש.

    נ.ב. איזה מזל שבארץ לא ירדו לרמת חוסר הבגרות הזו ואין מפלגת שמאל שמונהגת ע”י מזרחי מהפריפריה, אישה או אדם גאה שקשה להאמין שהיו מצליחים להגיע מקום כזה בלי לרכב על הקלפים הללו.
    בעצם…