יישומה של הציונות המדינית: בנציון נתניהו בארה"ב

ד"ר עדו נתניהו הוא רופא, סופר ומחזאי. מאמרו המבוסס על הרצאה שנשא בכנס "מנהיגות יהודי ארה"ב והשואה" במרכז בגין ב- 10 בנובמבר 2019, ראה אור בגליון 217 (פברואר 2020) של כתב העת 'האומה'. אנו מודים למערכת ולמחבר על הרשות לפרסמו.

***

ב-1939, בהיותו בן 29, התלבט בנציון נתניהו באשר למצבה הקשה של התנועה הציונית. באותם הימים חתרה בריטניה לפרק מן היסוד את המפעל הציוני, בהגבילה בצורה דרסטית את העליה היהודית ובנקטה צעדים אחרים כדי להבטיח שמדינה יהודית לא תקום. נתניהו חשב שהפעולות של מחתרת האצ"ל, שבהן תמך, לא היה בהן כשלעצמן כדי לשנות מסלול עניינים זה. הוא העריך, שעל מנת שהשינוי יתרחש, צריך שמהלכי האצ"ל יגובו בתמיכה פוליטית בעלת עוצמה בזירה הבינלאומית. אין טעם, סבר נתניהו, שזאב ז'בוטינסקי ימשיך לפעול באנגליה, שהיתה מקובעת בעמדתה האנטי-ציונית, ובאירופה שהיתה טרודה באיום הגובר מצד גרמניה הנאצית, וסבר שעליו להעתיק את מרכז פעילותו הפוליטית לאמריקה. בעיניו, לאמריקה – לא מעט הודות לאוכלוסייתה היהודית הגדולה והתוססת – היה הפוטנציאל להפוך לבסיס תמיכה גדול וחיוני לקו הציוני האקטיביסטי.

באפריל של אותה שנה נסע נתניהו ללונדון, כדי לשכנע את ז'בוטינסקי לנקוט את המהלך הזה. ז'בוטינסקי, שידע על פועלו של נתניהו במפלגה הרוויזיוניסטית, כינס את נשיאות המפלגה כדי שהכל יאזינו לדבריו. לאחר שנתניהו סיים את הפרזנטציה שלו, דיבר ז'בוטינסקי. הוא ציין את הקשיים הגדולים ביישום התכנית, שהבולט בהם היה, על פי התרשמותו, התנגדות כמעט אורגאנית בקרב יהודי אמריקה לרעיונות הציונות המדינית. למרות זה, הסכים להצעתו של נתניהו, בעיקר מכיוון שכמו אבי, הוא לא ראה כל אלטרנטיבה אחרת. נתניהו התחייב לגייס את הכספים הנחוצים לתחילת הפעולה. בשובו ארצה, הוא פנה לאישים אחדים בעלי ממון, הן בארץ והן במצרים, כשהוא מצוייד במכתב מז'בוטינסקי אל כל אחד מהם. היו אלה מכתבים שנתניהו ניסח בעוד מועד בלונדון ושז'בוטינסקי חתם עליהם. רובם של האנשים אמנם לא היו ידועים כרוויזיוניסטים, אבל נתניהו סבר, שניתן יהיה לשכנעם בחשיבות המשלחת לעתידו של העם היהודי. וכך אכן היה. לאחר מאמץ רב, הוא גייס את הסכום שעליו התחייב, וחיכה לאות מלונדון.

בינתיים, בספטמבר פרצה המלחמה, והתכנית לפעילות פוליטית באמריקה נעשתה חשובה ודחופה מתמיד, שכן ארצות-הברית נותרה עכשיו הזירה הבינלאומית הבלעדית לפעילות הציונות, והמעצמה היחידה שעשויה היתה לעזור במאבקה. במארס 1940 הגיע ז'בוטינסקי לניו-יורק עם חברי המשלחת. עד בואו של נתניהו באפריל, הספיק ז'בוטניסקי לנאום בשתי אסיפות פומביות. תוצאות האסיפות, לפחות על פי דעתו של ז'בוטינסקי, היו מאכזבות, והוא החליט שלא לנאום יותר בכינוסים. אבל נתניהו ערך עמו פגישה פרטית במלון שבו התאכסן ז'בוטינסקי, והצליח לשכנעו שיופיע באסיפה אחת נוספת ב"מנהטן סנטר", אולם כנסים רב-מימדים בניו-יורק. נתניהו קיבל על עצמו לארגן את האירוע ולגייס לשם כך את הכספים הדרושים.

מה היה הנושא העיקרי שהציע נתניהו לאסיפה? היתה זו קריאה להקמתו של צבא יהודי שיקח חלק במלחמה נגד גרמניה, דבר שז'בוטינסקי כבר הטיף לו כמעט מרגע שפרצה המלחמה. באותו זמן גרמניה היתה בשלביה הסופיים של מתקפתה בחזית המערבית, וביום שבו כונסה האסיפה, 19 ביוני, ניהלה צרפת מו"מ על תנאי כניעתה לגרמניה. המצב של אנגליה ושל העולם – שלא לדבר על מצבם של היהודים – היה בכי רע.

הדרישה להקמת צבא יהודי

באותם ימים, הספר הלבן של אנגליה משנת 1939 כבר היה למדיניות מוגמרת. המיסמך דחה מפורשות את הרעיון של מדינה יהודית, אפילו לא בגבולות המגוחכים שהציעו האנגלים ב-1937. הוא גם הגביל במידה רבה, אף יותר מקודם, רכישת קרקעות על-ידי יהודים, ואיפשר הגירה מינמלית בלבד של יהודים ארצה – וזה באותו זמן ממש שבו יהודי אירופה היו זקוקים נואשות למקום מיפלט.

מטרתה המוצהרת של אנגליה היתה, שיהודי ארץ-ישראל יישארו בה מיעוט קבוע, שעם הזמן יילך ויקטן. למרות עמדתה האנטי-ציונית הנוקשה של בריטניה, העריך ז'בוטינסקי שנוכח מצבה הצבאי הקשה, ולאור העובדה שזה עתה ידיד הציונות צ'רצ'יל התמנה לראש הממשלה, היה קיים סיכוי לא מבוטל שבריטניה תסכים לרעיון הצבא היהודי, בייחוד אם לדרישה זו יהיה הד גדול בארצות-הברית, שבתמיכתה הכספית והלוגיסטית היתה אנגליה תלויה לחלוטין. מלבד קידום הרעיון הציוני לכשעצמו, הקריאה להקמת צבא יהודי נחשבה על-ידי אבי ועל-ידי המשלחת ככלי, שיעזור לקידום דיון ציבורי על הציונות וישמש מנוף לדירבון יהדות אמריקה לתמוך בציונות וברעיונות הרוויזיוניסטים – ביניהם הפעלת לחץ כבד על אנגליה כדי שזו תיסוג ממדיניותה האנטי-יהודית ותתיר לכל יהודי שירצה בכך לצאת מאירופה ולהגיע ארצה (משהו שגרמניה באותו זמן לא בהכרח התנגדה לו).

בדברו בכינוס ב"מנהטן סנטר", תבע ז'בוטינסקי את הקמתו של צבא יהודי, אבל לא ככוח שיהיה חלק מן הצבא האנגלי כפי שהיה במלחמת העולם הראשונה, אלא ככוח עצמאי וגדול מימדים. מובן שמשרד המושבות ומשרד החוץ האנגליים התנגדו לדרישה, כיוון שהבינו שצבא כזה ישמש את הציונים בבוא היום לתבוע מאנגליה תמיכה מחודשת בציונות ולגייס לצידם מדינות רבות. הכינוס, שכל הכרטיסים אליו נמכרו, עבר בהצלחה מלאה. הן בימים שקדמו לו והן לאחריו, התנהל בעיתונות ויכוח ער על האירוע והנושאים שעלו בו. כתוצאה מכך, תוכננו כינוסים בערים נוספות שבהן התגוררה אוכלוסיה יהודית גדולה. אולם ב-4 באוגוסט, 1940, בהיותו בן 60, נפטר ז'בוטינסקי בפתאומיות. במהלך השבעה, התלבט אבי מה יעשה. נוכח התרשמותו בארבעת חודשי עבודתו עם המשלחת, הוא הגיע למסקנה שלאחר הסתלקותו של ז'בוטינסקי מן הזירה, המשלחת תשיג מעט מאוד, לפחות בהרכבה הנוכחי. על כן החליט להתפטר ממנה ולשוב ארצה. ברם, שיבה כזו לא נתאפשרה באותם הימים.

חילוקי דעות עם הלל קוק וחבריו

בנציון נתניהו פעל במשך זמן-מה עם משלחת האצ"ל בארה"ב, שבראשה עמד הלל קוק, ובמסגרת זו היה חבר בוועד להקמת צבא עברי, שבו ריכזה משלחת האצ"ל באותו זמן את מאמציה. לאחר זמן עזב נתניהו את הוועד, כיוון שקווי התעמולה שנקטו אנשי הוועד היו מנוגדים לאותם קווי תעמולה, שבעיניו של נתניהו היו חיוניים להצלחת הציונות. כמעט מיד אחר-כך, באביב 1942, פנו אל נתניהו אנשים מהמשלחת הרווזיוניסטית המקורית (שפעלה כ"הסתדרות הציונית החדשה של אמריקה", NZOA).

הללו ידעו על חילוקי הדעות של נתניהו עם משלחת האירגון, ומן הסתם גם שמעו על הצלחתו בגיוס כספים בשביל הוועד למען צבא עברי. הם ביקשו ממנו שיצטרף אליהם מחדש – הפעם כראש המשלחת. אף-על-פי שההסתדרות הציונית החדשה היתה קיימת באותו זמן כמעט רק על הנייר, ללא משרד או מזכירה, כשחבריה המקוריים היו פזורים במקומות שונים ועסקו בעבודות שונות, הסכים נתניהו להצעתם. הוא קיבל על עצמו את תפקיד המנהל האקזקוטיבי (כלומר, המנהל בפועל), בהשאירו את תואר היושב-ראש בידי משה מנדלסון ("קולונל מנדלסון"), יהודי אמריקני שזמן מה לפני כן מונה לתפקיד זה. מרגע שנתניהו קיבל את ניהול העניינים, התחילה המשלחת בפעולה ציבורית רבת היקף, שהצליחה תוך זמן קצר למדי לחדור באורח משמעותי אל תוך מרקם החיים הפוליטיים והציבוריים באמריקה, ולהביא לשינוי של ממש ביחסם לציונות.

פעולות המשלחת נעו בשני צירים מרכזיים: 1) מערכה על דעת הקהל, כולל השגת תמיכה מצד פוליטיקאים חשובים; 2) בשנים מאוחרות יותר, שיחות ודיונים עם אישים מובילים בממשל ובצבא האמריקני, בניסיון להביא את המימשל לשנות את יחסו רב-השנים, השלילי בעיקרו, לציונות. המערכה על דעת הקהל היתה רבת פנים וכללה מודעות על פני עמודים שלמים ב"ניו-יורק טיימס" ובעיתונים חשובים אחרים; פירסום עלון דו-שבועי שדן באירועי היום, שבין השאר השמיע ביקורת על העמדה המבישה שנקטו יהודי ארה"ב באותו זמן, שלוש שנים תמימות לאחר תחילת המלחמה, ביחס למצבם האומלל של אחיהם באירופה.

הם קיימו לכל היותר מדי פעם "מחאות ציבוריות" (נגד מי – החיה הרצחנית? לאיזו תועלת?), במקום לדרוש בקול רם שהמימשל האמריקני ילחץ על אנגליה לפתוח את שערי הארץ ליהודי אירופה, או לכל הפחות לתבוע ממנו שיפתח את שערי אמריקה עצמה ליהודים; פגישות ודיונים רבים עם כתבים ועורכי עיתונים (ביניהם, העורך הראשי של רשת העיתונים הענפה "הרסט", שעימו נוצר קשר הדוק), כדי לשכנעם בנכונותן וחשיבותן של עמדות המשלחת; פירסום מאמרים בעיתונים החשובים; מיפגשים אין-ספור עם אנשי קונגרס כדי לשכנעם לתמוך בציונות; ולבסוף, אסיפות ציבוריות וכן מיפגשים מצומצמים יותר, שבהם נאמו אישי ציבור ידועים, ביניהם סנטורים וחברי בית הנבחרים.

לאורך השנים כתב נתניהו כמעט את כל הנוסחים הראשונים של המודעות והנאומים שבהם השתמשה המשלחת. כתוצאה מכל אלה, תמיכה בהגירה יהודית חופשית לארץ-ישראל והתיישבות בה, וכן תמיכה בהקמתה של מדינה יהודית – בצירוף ביקורת הולכת וגוברת נגד אנגליה והכרה בכך שזו פועלת כדי להפוך על פיה את הצהרת בלפור – נעשו שכיחות בקרב יהודי אמריקה כמו גם בציבוריות האמריקנית הכללית.

קשרים במפלגה הרפובליקנית

פן מיוחד למערכה היה יצירת קשר עם אישים בכירים במפלגה הרפובליקנית. למה "מיוחד"? כיוון שיהודֵי אמריקה, שהיו רובם ככולם תומכי המפלגה הדמוקרטית, כמעט שלא באו במגע עם הרפובליקנים. נתניהו חשב שזו טעות חמורה. מדוע לא להפעיל לחץ על המימשל משני צידי המיתרס הפוליטי? אחרי ככלות הכל, לחץ ציבורי – כפי שז'בוטינסקי ניסה פעם אחר פעם להסביר לעם היהודי – הוא חיוני להשגת יעדים בחיים הפוליטיים של אומות, לא כל שכן כשמדובר באומות דמוקרטיות. והרי דווקא הרפובליקנים הם אלה שלא יירתעו מלבקר את היריב הפוליטי הראשי שלהם, הנשיא רוזוולט, על מדיניותו ביחס לאנגליה, ארץ-ישראל ומצב היהודים באירופה. אם רוזוולט ירגיש מאויים על-ידי חבירתם של יהודים ליריביו הפוליטיים ושיכנועם שעל הנשיא לשנות את מדיניותו – מה בכך? אדרבא! אחרי ככלות הכל, כמו כל פוליטיקאי, גם הנשיא אינו חסין בפני לחץ ועשוי להיכנע לו, או לפחות להיות מושפע ממנו, בתנאי שלחץ כזה יהא חזק דיו כדי לסכן במשהו את מעמדו וכוחו. דבר זה היה נכון לא רק לגבי רוזוולט, אלא בהמשך גם לגבי טרומן, שלאורך זמן רב, בהיותו נשיא, אימץ את הגישה העויינת של מחלקת המדינה בכל מה שנוגע לארץ-ישראל והציונות.

יחד עם זה, היה פן חיובי לכך שהפעילים הציוניים של הזרם המרכזי לא פנו עד אז אל הרפובליקנים, והוא שהרפובליקנים לא נחשפו לגישה הפייסנית – אפשר אפילו לומר, המפוחדת – של אותה ציונות, וכך היו פתוחים לשמוע את הרעיונות של הרוויזיוניסטיים ולהיות מושפעים מהם. לכל היותר, הם ואחרים היו רגילים לשמוע מן היהודים משהו בנוסח : "תראו איך אנו היהודים סובלים, ובבקשה מכם, מכיוון שאנו סובלים כך, עליכם לעזור לנו". "אין בכם רחמים?" – נשתמעה מאליה התחינה בפניות שכאלה. אבל כפי שאנו יודעים, כשהדברים נוגעים למדינות וממשלות, ובמיוחד כשמדובר ביהודים, התשובה היא: לא. כשבנציון נתניהו דיבר עם חברי קונגרס – בין אם רפובליקנים או דמוקרטים – הוא כמובן הדגיש והבהיר את צדקת הציונות. אבל עם רבים מהם הוא דיבר על נושא נוסף: על התועלת שתצמח לאמריקה מהקמתה של מדינה יהודית – כלומר, הוא דיבר עימהם על אינטרסים אמריקניים. הוא נקט אותה גישה, אפילו ביתר שאת, בשיחותיו המאוחרות יותר עם פקידי מימשל בכירים ואנשי צבא. לאנשים אלה, בין אם ברשות המבצעת או המחוקקת, היתה זו בוודאי הפעם הראשונה שהם שמעו טיעונים מעין אלה הבאים מפי יהודי.

המערכה הציבורית הלכה וצברה הצלחות. אביא רק שתי דוגמאות. הראשונה, אפשר לומר, באה במידה רבה כתוצאה של פעולותיו השיטתיות של נתניהו להפוך את המפלגה הרפובליקנית (שבעיקרה, כפי שציינו, היתה מנותקת עד אז מעניינים יהודיים), לכלי פוליטי פרו-ציוני. כך, לקראת ועידת המפלגה הרפובליקנית ב-1944 – שנתיים בלבד מאז התחיל את פעולתו כראש ההסתדרות הציונית החדשה של אמריקה – אימצו הרפובליקנים מצע שקרא לפתוח את ארץ-ישראל להגירה והתיישבות של יהודים ללא הגבלה, בהדגישו את יכולתה של הארץ לשמש מקום מיפלט למליונים של יהודים נרדפים. המצע כלל גם התקפה מוסרית חריפה על הנשיא, מה שהיה נדיר במצעי מפלגות, בהוקיעו את "הימנעותו של הנשיא מלדרוש שמחזיק המנדט על פלסטינה" – כלומר, בריטניה – "ימלא אחר תנאי המנדט, בעוד שהוא עצמו" – כלומר, הנשיא רוזוולט – "מתיימר לתמוך בהם". אימוצו של מצע פרו-ציוני תקיף על-ידי הרפובליקנים בישר את המצע הפרו-ציוני של הדמוקרטים, שבא בעקבותיו.

אפשר לומר, שהמצעים הללו של שתי המפלגות הגדולות של ארצות-הברית, היו ההישגים הפוליטיים הציוניים הראשונים מאז עשרים השנים שקדמו להם. הם גם אילצו את הנשיא רוזוולט להתעלם מהבטחותיו הקודמות לערבים, ולהצהיר קבל עם ועדה שאם ייבחר מחדש, יתמוך בהקמתה של פלסטינה כ"מדינה יהודית, דמוקרטית וחופשית". אפשר להבין, שמה שהושג באותן השנים על-ידי תלמידיו של ז'בוטינסקי במפלגה הרפובליקנית, נושא פירות ממשיים גם בימינו. הדוגמה השנייה היא מזמן הקמת האו"ם בסן-פרנסיסקו ב-1945. בעת שהיה שם עם נציגים אחרים של משלחת ה-NZO, ביקש נתניהו לקבל את חתימותיהם של 100 חברי קונגרס על הצהרה חשובה מטעמם, שאותה רצה לפרסם במהלך הכינוס. הוא היה יכול להשיג מספר גדול בהרבה של חברי קונגרס אילו זמנו היה פנוי, אבל חשב שהמספר 100 חזק דיו כדי להשיג את האפקט המבוקש.

אבל כיצד ישיג את חתימתם של 20 סנטורים ו-80 חברי בית הנבחרים כשהוא נמצא בסן-פרנסיסקו, כלומר בצד השני של היבשת? פשוט, הוא דיבר עימהם בטלפון, וכל מי שפנה אליו, עד האחרון שבהם, הסכים לצרף את חתימתו. כאלה היו היחסים הקרובים שנוצרו עם הזמן בין נתניהו ואנשים אחרים במשלחת ובין הקונגרס. במהלך חציו השני של אותו עשור, לאחר המלחמה, הן הודות לפעולות ה-NZO ואירגונים אחרים, והן בגלל המאורעות עצמם באירופה, דעת הקהל היהודית והכללית וכן דעת הקונגרס עברו במידה רבה לצידה של הציונות. אך למרות זה, המימשל האמריקני לא מש מעמדתו הבסיסית האנטי-ציונית והפרו-בריטית.

בדרכו של הרצל

בשלהי 1946 או תחילת 1947, בישיבה של ועד החירום הציוני, שבו אירגון ה-NZO היה חבר (מזמן שהרב אבא הלל סילבר החליף את הרב סטפן וייס כראש הוועד, הותר ל–NZO להצטרף), אמר הרב סילבר שאינו מצליח בשום אופן לחדור אל מחלקת המדינה. הם אינם רוצים כל מגע עימו, כך אמר, ואין לו דרך לשנות את עמדתם העויינת. נתניהו החליט, שהגיע הזמן לפעול בתוך המימשל ללא קשר לסילבר. לאחר שקיבל לכך אישור מהנהלת ה-NZO, עשה כן, אבל בחשאי, מכיוון שוועד החירום לא התיר לחבריו לנהל שיחות עצמאיות עם גורמי מימשל – אם כי, כשנודע לסילבר לאחר זמן על השיחות, הוא נתן לנתניהו את הסכמתו שימשיך לקיימן, שכן סבר: מי יודע מה יועיל?

בנציון נתניהו נפגש – היה זה תמיד עם עוד איש מן המשלחת – עם רבים ממנהיגי הממשלה של אותם זמנים. עליהם נימנו: לוֹי הנדרסון, ראש דסק המזה"ת במחלקת המדינה; דין אצ'יסון, מזכיר המדינה בפועל; הגנרל אייזנהאור, שבאותו זמן עמד בראש הצבא, ולימים נשיא ארה"ב; הגנרל נורסטד, ראש אגף המבצעים של הכוחות המזויינים; המטכ"ל כולו של צבא ארה"ב; תת שר החוץ רוברט לאווט; צ'ארלס בוהלן, שהיה יועץ בכיר לנשיא טרומן; ג'ורג' קינן, האדריכל הראשי של תכנית ההכלה האמריקנית כלפי ברית-המועצות, ואחרים. בהתחשב בשינוי הגיאופוליטי שעבר העולם ובעימות שעמד בפתח בין ברית-המועצות ואמריקה, ניתח נתניהו בפניהם את המצב החדש במזרח-התיכון, ואת חיוניותו של האיזור לאינטרסים האמריקניים.

באופן כללי, הוא טען שתהיה חשיבות גדולה לכך שארצות-הברית תתמוך בקיומה של מדינה יהודית באיזור, שכן זו תהיה בעלת הברית היחידה שניתן יהיה לסמוך עליה, שהיא צפויה להיות חזקה מבחינה צבאית, ושנוכחותה תמנע מברית-המועצות להשתלט על המזרח התיכון. בגישתו זו, הוא הלך בעקבות הרצל אפילו יותר מאשר בעקבות ז'בוטינסקי. כאשר הרצל, שהיה בעל הבנה חדה בדרכי הפוליטיקה הפנים-מדינתית והבין-מדינתית, נפגש עם מדינאים ומנהיגי עמים, הוא דיבר עימם על הדבר האחד שעניין אותם מעל הכל, והוא האינטרסים של ארצותיהם. לא על סבלם של היהודים. במידה שהרצל הזכיר בפניהם את סבל היהודים, היה זה רק כדי להתריע בפניהם שהמשך קיומה של הבעייה היהודית, בלי שיימצא לה פתרון, עלול להביא במוקדם או במאוחר להרס ארצותיהם. ודאי, סבל היהודים היה בראש מעייניו של הרצל, אך הוא לא הזכיר אותו בפניהם בשום הקשר אחר. וכך נהג גם נתניהו.

אין אפשרות במסגרת זו להיכנס לפרטי הצגת-הדברים על ידי נתניהו, אבל ללא ספק הם השאירו רושם רב על שומעיו. אנו יודעים זאת מכיוון שפגישה אחת פתחה דלת לבאה אחריה, וראש מחלקה אחד היה מארגן ישיבה עם ראש מחלקה אחר, כדי שגם הלה ישמע את האנליזה. באופן דומה, הגנרל נורסטד אירגן לו מיוזמתו פגישה עם חברי המטכ"ל של צבא ארצות-הברית, בסוברו שעליהם לשמוע את מה שיש לנתניהו לומר באשר לתפקיד העולמי החשוב שהציונות יכולה למלא. האם הוא הפך את כולם, או אפילו את רובם – ואין לשלול את האפשרות שהיו ביניהם אנטישמים – לציונים? לא. זו לא היתה מטרתו. מה שהוא ביקש להשיג היה, שיראו את הדברים בפרספקטיבה שונה מזו שהיו רגילים אליה. הוא רצה לפקוח את עיניהם באשר למשמעות שתהיה למדינה יהודית, להקטין את ההתנגדות רבת השנים של מרביתם לציונות, ולהחליש את העמדה הפרו-בריטית והפרו-ערבית הכמעט אוטומטית שלהם – ואם לא להחליש, אזי לפחות לעורר אצלם ספקות כלשהם לגביה. מטרתו היתה לצמצם, גם אם לפעמים במעט, את התנגדותם העיקשת לרעיון המדינה היהודית, כדי שלא יהוו יחדיו קיר בטון כה חזק וגבוה עד שהפוליטיקאים, ובכללם הנשיא, ירגישו שאינם מסוגלים לגבור עליו.

בין בליל ההשפעות המצויות בדמוקרטיה, קשה לדעת מהו התפקיד המדוייק של כל גורם וגורם, ומהו הגורם הספציפי המביא תוצאה מסויימת. בדרך כלל תוצאות מתקבלות משילוב פעולתם של כמה גורמים יחדיו. יחד עם זה, לא תהיה זו טעות לקבוע, שללא העברת דעת הקהל האמריקנית לתמיכה בציונות, ללא ההתקפה המוסרית והפוליטית הבלתי-פוסקת על אנגליה, וללא ערעור התנגדותם של פקידים בעלי השפעה בממשל האמריקני לציונות – וכמובן, ודבר זה אינו זקוק להדגשה, ללא פעילות המחתרת בארץ שהיתה בעלת חשיבות קרדינלית – אנגליה לא היתה מוסרת את המנדט לאו"ם, לפחות לא באותו צומת דרכים קריטי בהיסטוריה. כמו-כן ניתן לומר, שהחלטתו של טרומן – שללא ספק העריך אותה כנחוצה לו פוליטית – לתמוך בהליך הקמתה של מדינה יהודית, ייתכן שלא היתה קורית.

הזדמנות אחרונה להקים מדינה

מה לכל זה ולכנס שאנו נמצאים בו היום, על השואה? – הכל. כי אחרי ככלות הכל, מה היתה השואה אם לא התוצאה הסופית של מה שהרצל אמר שיקרה, בדרך זו או אחרת, אם לא תקום מדינה יהודית?

השואה, מבחינה מסויימת, לא היתה ייחודית. היא היתה כמובן שונה מאוד במימדיה, אבל לא היתה שונה במהותה ממה שקרה לאורך הקיום היהודי בגולה. אותו סיפור חזר על עצמו בנוסח זה או אחר. ברגע שהגורמים שהגנו על היהודים – המלכים והאצולה – איבדו כוח או נחלשו, או שהיו זקוקים מסיבה כלשהי לתמיכתם של שונאי היהודים בעם – אזי חלקים גדולים מן האוכלוסיה ניצלו את ההזדמנות ונקטו פעולות כדי להשמיד את היהודים באזורם. גם לפני השואה, עלינו להבין, התופעות האלו קרו לא רק בהיקפים קטנים, אלא גם בהיקפים גדולים מאוד. בהרצאה שנשא אבי באנגליה, לרגל ההוצאה לאור של ספרו "מקורות האינקוויזיציה", הוא אמר:

עשרים שנה בלבד לפני שהנאצים התחילו בהשמדת היהודים, התרחשה באירופה השמדה מאסיבית אחרת של יהודים. אני מתכוון לטבח הגדול של היהודים באוקראינה בשנים 1920-1919, שבו נרצחו למעלה ממאה אלף יהודים – גברים, נשים וטף. הטבח קרה בכל עיר, כפר ומחוז שנפל לידי הצבאות של דניקין, ומטרת הצבאות היתה לא להשאיר אף יהודי בחיים"

הוא המשיך וסיפר על מעשי הטבח הנוראים של חמלניצקי במאה ה-17, בזמן מרידות האוקראינים בפולנים, שבהן, על פי הערכות, הושמדו בין מאה למאתיים אלף יהודים; הרציחות ההמוניות של יהודים ברחבי אירופה בזמן המגיפה השחורה במאה ה-14; הרציחות ההמוניות של יהודים על-ידי הקבוצות של יוהאן צימברליין; מעשי הטבח הנוראים של רינדפלייש, כאשר כ-140 קהילות יהודיות חוסלו במאה ה-13; ועוד. ומה התרחש בגרמניה במאה ה-20? כוחות עממיים בהנהגתו של היטלר עלו לשלטון. בפעם הראשונה, תנועה אנטישמית שלטה במדינה לאורך שנים והיה ברשותה הכוח העצום שיש למדינה כדי לבצע את מדיניות ההשמדה שלה הגלומה באידיאולוגיה האנטישמית. בגלל אחיזתה של גרמניה הנאצית במשך זמן ממושך בחלקים גדולים של אירופה, הצליחה פעולת האנטישמים להביא לרציחת שישה מיליונים יהודים.

הדרך היחידה למנוע את זה, כפי שהרצל הבין וכפי שכתב – היחידה, היתה שליהודים תהיה מדינה משלהם, עם כוח צבאי משלהם. בעשור הרביעי של המאה העשרים, אסור היה להפסיד זמן כלשהו כדי להביא להקמתה, שכן היתה זו ההזדמנות האחרונה שאפשר היה להשיג זאת, ולעשות כן לפני שהשעון יורה על השעה ה-12. זו היתה הסיבה לכך שז'בוטינסקי, בנציון נתניהו וכל האחרים שהבינו את חומרת המצב, פעלו במרץ כה רב ובדחיפות כה רבה. הבעיה היתה, שפעולות דומות לא ננקטו על-ידי העם היהודי בכללותו, גם לא על-ידי רוב הגורמים הציוניים. וכך, בשביל מרבית יהדות אירופה, השעה ה-12 אכן הגיעה. זה היה המצב אז. בימינו, כשקיימת מדינה יהודית, בעלת כוח רב ונחישות, אנו מחוייבים לכך ששואה נוספת לא תתרחש.