הודו בחרה בהידוק היחסים עם ארה”ב על פני הקשר עם איראן

ביקורו המוצלח של הנשיא טראמפ בהודו חיזק את תהליך הפנייה למערב בהובלת מודי, והגביר את הבידוד המדיני והכלכלי בו נמצאת איראן

רה"מ מודי והנשיא טראמפ הבית הלבן

עם שובו של הנשיא טראמפ לארה”ב מהביקור הרשמי בהודו, הוא הודיע לקהל בעצרת בדרום קרוליינה שאחרי אותו ביקור אין סיכוי שאי-פעם ישוב ויתרגש להופיע בפומבי. יתכן כי טראמפ כהרגלו נהנה להפריז, אך מצד שני גם אין ספק שקבלת הפנים לה זכה שם הייתה בסדר גודל שונה לחלוטין, ההודים דאגו להפוך את היומיים בהם ביקרה משפחת טראמפ בהודו למפגן של אהבה שחרג מכל פרוטוקול דיפלומטי מוכר. אירוע דומה התקיים בטקסס בספטמבר האחרון, כאשר ראש הממשלה מודי התארח אצל טראמפ ומלבד אלפים שהריעו לו, הוא גם קיבל הבטחה שהודו נהנית מתמיכה חסרת תקדים בבית הלבן. באותו ביקור טראמפ גם העניק למודי את הכינוי שהיה שמור עד אותו רגע רק למהטמה גנדי, והעביר לו את  תואר “אבי האומה ההודית”.

למרות מחלוקות הסחר הקשות בין הודו לארה”ב, ולמרות שטראמפ הקשיח את הקריטריונים לקבלת ויזת עבודה עבור אנשי ההיי-טק ההודים, הביקור היה מוקדש כמעט כולו להפגנת הידידות בין שתי המדינות, ולא הופרע גם בשל מהומות ענק שפרצו בשל מתחים דתיים בדלהי ובשל סערה סביב התיקון לחוק האזרחות, שלראשונה בתולדות החוקה ההודית יוצר שני מסלולי התאזרחות שונים עבור פליטים: מסלול מפרך וחסר סיכוי למוסלמים, ומסלול פשוט וקצר יותר לבני הדתות האחרות; במילים אחרות, פליטים הינדואים שנמלטו להודו משכנותיה המוסלמיות יוכלו להישאר בה, ואילו המוסלמים שבאו מאותן מדינות ממש צפויים לתהליך גירוש.

ביקור טראמפ והמהומות חשפו גם את השבר העמוק ביחסים בין דלהי לטהרן. בעבר הלא רחוק, ההודים ראו באיראן בת ברית טבעית נגד הטאליבן וגשר כלכלי חשוב בדרך למרכז אסיה, וגם הקשרים התרבותיים בין הודו לפרס היפרו את שתי הציוויליזציות העתיקות. יחסי איראן והודו ידעו עליות ומורדות, כנהוג ביחסים הבינלאומיים, אבל הן נחשבו כבנות ברית גם בתקופות קרירות יותר, והודו העדיפה בעבר להתעלם למשל מהתבטאויות איראניות שלא נעמו לה, בעיקר בחזית הקשמירית. כיום, האיראנים כבר מאשימים את ההודים באופן גלוי בגרירת רגליים בפרויקט המשותף הגדול ביותר לשתי המדינות, הקמת נמל שיחבר את הודו למרכז אסיה  ואפגניסטן.

גם התקווה האיראנית שהודו לא תציית לחרם האמריקני על נפט נכזבה לחלוטין. יתרה מכך, ארה”ב החליפה את איראן כספקית האנרגיה של הודו, ובחודש שעבר הפכה לשותפת הסחר הגדולה ביותר שלה. שר החוץ האיראני ג’וואד זריף הביע את תסכולו בנובמבר על כך שהודו נכנעה ללא קרב לסנקציות האמריקניות, אבל הודו לא ממש נכנעה, היא בחרה. המאזן המסחרי בין הודו וארה”ב נוטה בבירור לטובת ההודים, וכאשר טראמפ יושב בבית הלבן כדאי היה להם לקנות את האנרגיה מהאמריקנים, לצמצם את העודף המסחרי ולהנמיך את הלהבות במלחמת הסחר בין המדינות. בספטמבר האחרון האשים טראמפ את ההודים בכך שמכסי המגן שלהם הם הגבוהים בעולם, והרכש הביטחוני בסך שלושה מיליארד דולר מלוקהיד מרטין וחברות אמריקניות נוספות הוא צעד הודי מחושב כדי להימנע מעימות.

איראן הייתה חסרת אונים מול ההחלטה ההודית לפנות מערבה, שרמז מקדים אליה הגיע בחודש ינואר עם תגובתה לחיסול קאסם סולימאני בה לא היה שמץ ביקורת על האמריקנים. חשוב לזכור כי סולימאני היה מהגורמים הפרו-הודיים בטהרן, ואף נזקף לזכותו שיקום היחסים לפני עשור וחצי, כאשר הודו הצביעה נגד איראן בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. ייתכן והתסכול האיראני הוביל להתבטאות של שר החוץ זריף שהקפיצה את ההודים, כאשר גינה בטוויטר ביום שני האחרון את האלימות המאורגנת בדלהי נגד המוסלמים. המסר היה ברור: איראן לא מאמינה שהמון סוער ומוסת ביצע את האלימות באופן ספונטאני, אלא שטביעת האצבע של שלטון הימין בהודו ניכרת באחרון הפורעים. משרד החוץ ההודי לא בזבז זמן וזימן את השגריר האיראני לשיחת נזיפה. הימים בהם ההודים בולעים התבטאויות איראניות מקוממות – חלפו.

התקשורת ההודית הייתה חסרת סלחנות לא פחות. הגנרל סייד עטא חסניין הצביע על הסכנה שנשקפת להודו באזור הגבול הפקיסטני, שם השיעים מהווים רוב, כמו גם על הקשרים המסוכנים בין איראן לבין הקהילה השיעית במדינה, הגדולה בעולם מחוץ איראן. הקול של חסניין, מוסלמי בעצמו, הוא חדש בשיח ההודי. השיעים נתפסו כקהילה נאמנה יותר מאשר הסונים, והרדיפה והטרור שעברו אחיהם בפקיסטן חיזקו את נאמנותם להודו. הוואקף השיעי במדינה הגדולה ביותר בפדרציה ההודית לא הסתיר את הברית הפוליטית שלו עם הימין נגד הסונים, והשיעים גם ביטאו בגלוי תמיכה במדיניות של מודי, אפילו כזו שנתפסת במערב כאנטי-מוסלמית. לכן המתיחות בין איראן להודו מעמידה את השיעים ההודים במבחן. כעת נדמה ששתי המדינות התעייפו מהעמדת פנים שהכל כשורה. מנהיג איראן עלי ח’אמנאי אף הזהיר ביום חמישי האחרון את הודו שהעולם המוסלמי יבודד אותה אם ימשיך שם טבח המוסלמים.

האינטרס ההודי הבסיסי ביחסים טובים עם איראן לא השתנה, כמו גם המשותפים להן בפקיסטן ואפגניסטן. אך הכתף ההודית הקרה לאיראן היא פרי של הברירות הקשוחות שהותירו האמריקנים למודי. הודו אולי הייתה מעדיפה יחסים טובים יותר בין ארה”ב לאיראן כדי להמשיך לדלג במיומנות בין הטיפות, אך לעת עתה בחרה בברית אסטרטגית עם המערב, שמשמעותה היא התקרבות לארה”ב, ישראל, סעודיה ומדינות המפרץ, וקורבנה הראשי הם היחסים עם איראן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. להודו יש בעיה קשה
    והיא המיעוט המוסלמי הענק
    מדובר במאה מליון ויותר
    זה לא מיעוט שניתן לשלוט בו
    לכן אם המיעוט הזה יפתח בסבלנות וטרור
    ויעזר במדינות מבחוץ שיתמכו בו
    הודו לא תצליח להשתלט עליו
    ותאלץ לתת לו עצמאות
    כל מדינה בעולם סובלת מיעוט שמתי שהוא או
    כבר בהווה הוא מבקש עצמאות או שזה על אש קטנה
    אפילו אם מדובר במיעוט קטן לא ניתן להכריעו כליל
    וקל וחומר במיעוט ענק ולכן החרב מונחת על ראש כל מדינה אשר יש בה מיעוטים כי זה מחכה לה בפינה
    ולצערי אין מדינה כזאת הנקיה ממיעוטים

    1. להודו לא תהיה בעיה לגרש 50-60 מליון מוסלמים לבנגלדש ולפאקיסטן במקרה של עימות פנימי חמור כפי שתארת. הודו זו מדינת ענק.מעצמה. אם סוריה הצליחה, גם הודו תוכל.
      ולא נראה לי שבמקרה כזה העולם המערבי יגנה כ”כ.

    1. קצת סדר. בהודו יש 200 מיליון מוסלמים ולא 100 מיליון. ההיסטוריה מוכיחה שכאשר השילטון כושל בהתנהלות מול התוקפנות של המיעוט המוסלמי, פורצת תגובה עממית של הינדואים שתוצאותיה רעות למוסלמים. כל הצדדים בהודו מודעים למסלול הזה. לגבי עצמאות למוסלמים – זה לא יקרה. הם מיעוט בעל מקום פרט לקשמיר ושם המסלול הוא הפוך – חיסול האוטונומיה שהייתה להם 70 שנה. לגבי אוטונומיה תרבותית, גם כאן המסלול הוא בכיוון ביטול זכויות היתר של המוסלמים.