לקראת שמרנות מוסדית

מהי המשמעות של חיים בעידן פופוליסטי? מעל הכל, המשמעות היא שחלקים נרחבים בציבור ובכל שכבות החברה חשים ספקנות עמוקה לגבי הערך והלגיטימיות של האנשים בשלטון. ללא ספק, ארה"ב ומרבית העולם המערבי נמצאים כעת בעיצומו של משבר לגיטימיות.

במבט ראשון, נראה כי חברות דמוקרטיות כשלנו אמורות להיות פחות מוטרדות מן הדרישות ללגיטימיות מן הסיבה הפשוטה שסמכות המוסדות וכוחם באותן חברות נובעים בראש ובראשונה מהסכמת הנשלטים. גם כוחות כלכליים, תרבותיים וחברתיים חייבים בסופו של דבר בדין וחשבון לאזרח ולהעדפות הצרכן, לפחות באופן כללי. אף אחד לא דורש בכוח הזרוע את זכותו לשלוט, ואף אחד לא טוען שהיא שלו בלעדית מתוך זכות מוּלֶדֶת.

אך למעשה, דווקא בגלל העובדה שחברות דמוקרטיות מבוססות על הנחות של שוויון הן מוטרדות תמידית בחששות לגיטימציה. האידיאל הדמוקרטי גורס כי בחברה חופשית ושוויונית לא יהיה מעמד פריבילגי שולט, אך בפועל בכל חברה קיימות אליטות בדרך כזו או אחרת. המונח "אליטה" הפך להיות סוג של עלבון בימינו, אך הוא בעצם מתאר סוג של טאוטולוגיה: לא משנה מהם החוקים עבור עלייה לשלטון, היבחרות לתפקיד או הצלחה כלכלית, המצב הנתון הוא כי חלק מן האנשים יצליחו להשיג אותם וחלקם יכשלו. אלה שכן הצליחו הם האליטות בחברה, בדיוק משום שהצליחו. השאלה אם כן היא כיצד נקבע הרכב האליטה וכיצד הוא מתחדש; מי זכאי לקבל את הפריבילגיות של כוח ומעמד, ומאילו טעמים?

אליטות בחברות דמוקרטיות נמצאות תחת לחץ תמידי להוכיח כי התשובות לשאלות האלו מספקות, ושהן ראויות לסמכות ולמעמדן המיוחד. הלך רוח כללי לפיו הכוח והעושר בחברה מחולקים על פי אמות מידה לא-שוויוניות יכול להיות רעיל לסולידריות ולאחדות האזרחית. כפי שאירווינג קריסטול ציין ב-1970, כאשר אליטות מחזיקות בכוח וזכויות יתר מסיבות שמרבית האזרחים לא חשים כראויות, החברה כולה תאבד את הכבוד לחוקים לפיהם היא פועלת. חיים בחברה כזו ירגישו לא רק חסרי שוויון, אלא גם חסרי חירות. על פי קריסטול, "אנשים מרגישים חופשיים כאשר הם תומכים בפילוסופיה החברתית הרווחת; הם חשים לא-חופשיים כאשר הפילוסופיה החברתית הרווחת אינה משכנעת, והנוכחות של חוקות וחוקים משפיעה מעט מאוד על הרגשות הבסיסיים האלה". לכן, גם העקרונות לפיהם נקבע ומתחדש הרכב האליטות צריכים להיות – כפי שמגדיר זאת קריסטול – משכנעים.

כאשר צידוק משכנע כזה עבור זכויות היתר של אליטה אינו בנמצא, הנטייה של ציבור דמוקרטי הוא למרוד באותה אליטה, לדחות את טענותיה לסמכות ולצאת נגד השימוש שהיא עושה בכוחה, ולדרוש להפיל את הממסד כולו. אך פופוליסטים אינם אנרכיסטים. הם דורשים שחרור מרשות מדכאת מכיוון שהם עצמם מבקשים סמכות לגיטימית.

כל אלו יוצרים בעיה מוזרה בדמוקרטיה. הפוליטיקאים שלנו מנסים לתת לעם את מבוקשו, אך כאשר מה שאנשים מבקשים שונה בהכרח ממה שהם רוצים, הפוליטיקה כולה הופכת להיות מתסכלת מאוד. כך למשל, כיום אנחנו מבקשים פוליטיקה של שבירת סמכויות, כאשר למעשה מה שאנחנו רוצים היא פשוט סמכות שניתן לכבד. כאשר הפוליטיקה שלנו מאתגרת את הממסד, היא רק מחדדת עבורנו עוד יותר את מה שאנחנו מפסידים.

ניתן לראות זאת במשיכה המוזרה לטענות השונות והבוטחות לסמכות שכה זרות לפוליטיקה שלנו כיום – כמו למשל המשיכה של צעירים אמריקנים לזרמים של דת אורתודוקסית הדוחה אידיאלים פוליטיים ליברליים, או לתורות מוסרנות חילוניות בסגנון ג'ורדן פיטרסון הדורשות ללא בושה משמעת עצמית. ניתן לראות את גם במשיכה לפוליטיקה של זהויות שבין כל מגרעותיה הרבות מסמנת הפרדה ברורה בין המדכא והמדוכא. כוח המשיכה של רעיונות כאלה צריך לומר לנו משהו לגבי מה שאנחנו באמת רוצים מהפוליטיקה שלנו, שזה דבר שונה מאוד מן האנטינומיזם שהיא מציעה לנו.

המצב הזה הולך ומחמיר בימינו בשל אליטה פוליטית שמגיבה לדרישה הפופוליסטית לפירוק הסמכות, פשוט על ידי הגנה על הסטטוס קוו. וכך נוצר במהרה מעגל מגונה: מצביעים מתוסכלים רוצים יותר רשויות לגיטימיות ויחד עם זאת דורשים את חיסול אותה רשות, דרישה אשר נענית במאמץ מוגבר נגד מה שהם תופסים כרשות לא-לגיטימית. מתוך כך נוצר מצב בו כולם יכולים להרשות לעצמם להיות זחוחים, טועים ומתוסכלים בעת ובעונה אחת, וההשפעות ניכרות הרבה מעבר לפוליטיקה. תסכול מטענת האליטות לסמכות מוביל לאובדן אמון במקצועיות ומומחיות, במיוחד כאשר מומחים מתעקשים להשתמש בסמכות שלהם ככלי של הבעת בוז מתנשאת.

כל ניסיון להתייחס לתסכול הגובר הזה צריך לכוון אותנו לעבר הפחת רוח חיים מחודשת במוסדות הליבה החברתיים שלנו. כיוון שבין אם אנו רואים זאת בתוך רוגז היום-יום ובין אם לאו, סמכות האליטה מנותבת באופן בלתי-נמנע דרך מוסדות אליטיסטיים. מסיבה זו, התסכול הפופוליסטי מסמכות האליטה מתבטא לעיתים קרובות כל כך באובדן אמון במוסדות.

***

על פניו, מוסדות אליטיסטיים בחברה שלנו צריכים להיות מסוגלים להציע קריטריונים משכנעים לשימוש שלהם בכוח. אחרי הכל, מרביתם הם מוסדות מקצועיים מסוגים שונים: חברות שחייבות דין וחשבון לכוחות השוק, מוסדות פוליטיים הקשובים ללחצי המצביעים, ומוסדות חינוכיים, תרבותיים וחברתיים המתיימרים לפעול על פי סטנדרטים של התנהלות הוגנת אותה אנו מצפים מהם. כל אלו אמורים להיות מסוגלים לרסן את האליטות, ולדחוק בהן לשירות לטובת הציבור.

אך לרוב זה אינו קורה, מכיוון שאותם מוסדות לא תופסים כך את עצמם. במקום שיראו בעצמם כמעצבים של אתוס שיכול לרסן את האנשים החברים בהם, מספר הולך וגובר מאותם מוסדות מבינים את תפקידם כמבטאים של האתוס המשותף לאנשים החברים בהם. ככל שהאתוס של האליטות באמריקה רוחש בוז גדול יותר כלפי הציבור הרחב הסקפטי, כך מוסדות האליטה הופכים לכלי של ניכור. וכאשר עולה הדרישה מן המוסדות להוכיח את הלגיטימיות שלהם, האליטות נוטות לפרש שלא כהלכה את חששות הציבור.

באופן כללי, אליטות יכולות לבסס לגיטימיות בשתי דרכים שונות, אשר צריכות להיות משולבות: על ידי הבטחה של הזדמנויות להצלחה זמינות עבור אנשים אחרים, ועל ידי שימוש בכוחן ובפריבילגיות שלהן באופן מתון ולטובת הכלל. לאורך מרבית ההיסטוריה האמריקנית, הראשונה מבין הדרכים האלו הייתה חסרה באופן ברור. אך בימינו אנו, הדרך השנייה הפכה לחשובה יותר.

עד למחצית המאה ה-20, מוקד הכוח הפוליטי, התרבותי והחברתי באמריקה נשמר בעיקר בקרב שכבה מצומצמת למדי של לבנים פרוטסטנטים ממוצא אנגלו-סקסי בצפון-מזרח המדינה. אותן אליטות נודעו בראשי התיבות ואס"פ, למרות שכמובן רק שבריר מן הפרוטסטנטים האנגלו-סקסים באמריקה היו חברים בהן. טענתם לכוח, כמו זו של מרבית האריסטוקרטיה המודרנית, הייתה שילוב של מסורת וטיפוח. הם רכשו פריבילגיות מעצם לידתם, אך הם גודלו וחונכו בדרכים שנועדו להכין אותם לקבלת אחריות וסמכות. היה מצופה מהם (לפחות בעקרון אך לרוב גם למעשה) להתנהל על פי קוד התנהגות, מחויבות לשירות הציבור, מידה של איפוק, דאגה לחוק ולמשחק הוגן, ותחושת אחריות הנטועה בהכרה המרומזת בכך שכוחם היה זכות מוּרֶשֶׁת ולא הישג נרכש.

מן הסתם, חלקם הגדול לא עמד באותם אידיאלים. הוואס"פים, כמו מרבית חברי האליטות, היו לרוב אנשים יהירים, בעלי תחושת זכאות ואשמים בשימוש לרעה בכוח. יחד עם זאת, הם בדרך כלל הפנימו ומיסדו את קוד ההתנהגות שלהם כך שסטיות כאלו היו סוג של צביעות, ובכך מיתנו, עיצבו וכיוונו במידה מסוימת את התנהגות האליטות באמריקה. היו להם מגרעות רבות, אך גם הישגים רבים, לאורך כל העידן בו נבנו המוסדות האמריקניים של המאה ה-20.

אך כאשר הגיעו שנות החמישים והשישים, הלכה וגברה ההבנה כי אותן טענות לכוח כבר לא משכנעות כאשר התרבות הפכה לליברלית ודמוקרטית יותר. הוואס"פים נפלו בדיוק בשל הטבע האקסקלוסיבי של התנאים לכניסה לאליטה שלהם, תנאים שהדירו כמעט כל מי שלא נולד למשפחות האצולה בצפון-מזרח, והדירו לחלוטין קתולים, יהודים, נשים ומיעוטים גזעיים. אפליה כזו הייתה דבר בלתי מקובל בחברה מכילה ומגוונת יותר, אך גם הפכה לבלתי-נסבלת עבור אליטת הוואס"פ עצמה, שאיבדה בהדרגה את תחושת הלגיטימיות ושוכנעה כי מוסדותיה צריכים להיפתח לזרים ולאמץ אמות מידה חדשות להצלחה בחיים האמריקניים.

בהתאמה לרוח הדמוקרטיזציה של התקופה, אותם קריטריונים היו צריכים איכשהו להימנע מטובות הנאה ופריבילגיות. המשמעות של כך הובילה, כמעט ללא מנוס, לעליית אליטה שחברות בה נקבעה בין השאר על ידי יכולת והשכלה. לא היה מדובר רעיון מקורי במיוחד. למעשה, זה היה העקרון המארגן של שירות ציבורי מקצועי שהחל להתעצב ברחבי המערב במאה ה-19, ובמובנים מסוימים הגיע גם עד סין של קונפוציוס ואף מוקדם מכך: מערך כלשהוא של מבחנים, עליו ניתן לסמוך שיציע מדידה ליכולות רלבנטיות וישמש כמסנן לחברי אליטה פוטנציאליים. אלו שזכו לציונים גבוהים מספיק, היו עולים על הנתיב לעבר הכוח והפריבילגיה. סינון כזה לא התחשב בגורמים כמו רקע משפחתי, מין, גזע, דת או מוצא אתני. הדבר היחיד שהיה חשוב הוא מדידת הערך והכישרון, וכך נולדה המריטוקרטיה.

נהוג לייחס את המושג "מריטוקרטיה" למייקל יאנג, אינטלקטואל בריטי וחבר פרלמנט מטעם הלייבור שטבע אותו בספרו משנת 1958, 'The Rise of the Meritocracy'. הספר היה למעשה ביקורת חברתית נגד התפיסה לפיה הטובים והמבריקים יהיו שליטים ראויים יותר מאשר הציבור הכללי, וכוונת המושג המקורית הייתה מזלזלת. אך עבור הרפורמטורים של מוסדות האליטה האמריקניים, רבים מהם וואס"פ אכולי אשמה, המריטוקרטיה הייתה נדמית להמשך של הדמוקרטיה, כיוון שהיא אפשרה את הרחבת הקריטריונים להצטרפות לשכבות הגבוהות. סינון בקבלה לאליטה על ידי בחינה אובייקטיבית של כישרון הייתה דרך הוגנת יותר עבור בעלי יכולת, ללא קשר לשאלה מהיכן הגיעו. בשנות השבעים, המונח "מריטוקרטיה", ללא המשמעות המקורית המבזה שלו, הפך לחלק בלתי נפרד מן השיח בקרב רפורמטורים באמריקה, בעיקר בתחום ההשכלה הגבוהה.

מכיוון שאוניברסיטאות יוקרה הן דרך המלך לכל מוסד אליטה אחר, תחום ההשכלה הגבוהה היה המוקד המוקדם לרפורמות מריטוקרטיות. תנאי קבלה המבוססים על מבחן סטנדרטי היו דרך לבחור סטודנטים מתוך מגוון רחב יחסית של רקעים. הקסם של אותם מבחנים לא היה בכך שהם מדדו יכולות ומיומנויות הרלוונטיות להצלחה אקדמית, אלא בכך שמדדו את היכולות הרלוונטיות אותן ניתן לכמת מבלי להתייחס לשאר התכונות של המועמד. הם הציעו סטנדרט אחיד ויחיד של השוואה, ובכך שברו את האחיזה של משפחות הוואס"פ הוותיקות בקבלה למוסדות יוקרתיים.

גישה חדשה זו לתנאי הקבלה אפשרה במהרה ליותר סטודנטים קתולים ויהודים להגיע לאוניברסיטאות העילית, ובהמשך גם לסטודנטים רבים ממוצא אסייתי. עם הזמן, ובסיוע החלקי של נוסחאות לאפליה מתקנת, הצטרפו אליהם גם סטודנטים שחורים והיספנים במספרים גדלים, והשתלבות נשים באותם מוסדות (במיוחד בשנות ה-60 וה-70) שמה קץ למנטליות 'מועדון הבנים'. אמנם קבלה באמצעות מורשת משפחתית בהחלט נמשכה ושושלות הוואס"פים עדיין מיוצגות היטב במוסדות עילית, אין ספק שהאליטה האמריקנית של ימינו רחבה הרבה יותר מבחינת גזע, מוצא, דת ומין. בכך נפתחו הזדמנויות עבור אמריקנים ממגוון רקעים, והרכב האליטה הפך להיות מגוון הרבה יותר.

אך גם לאותם חברי אליטה מרקעים שונים יש דבר אחד משותף: כולם נמדדים כעת באמצעות סטנדרטים שאמורים לייצג יכולת. למרות זאת, אותן אמות מידה אינן בהכרח מסוגלות לספק לנו אליטה כשירה ולגיטימית ואינן משכנעות מטבען. גם מערכת מבוססת יכולת אינה יכולה להימנע מן העובדה הפשוטה והקבועה לפיה אליטות הן במהותן צרות ומדירות.

***

למעשה, המריטוקרטיה שלנו לא הצליחה אפילו להימנע מן הנטייה של אליטות להפוך לאריסטוקרטיות המעבירות פריבילגיות מדור לדור. הודות לנישואים בין בני זוג ממעמד דומה ולתמריצים ניכרים לשטות במבחנים שמעניקים כניסה לאליטה האמריקנית, לילדים שהוריהם חברים בשכבות הגבוהות בחברה יש סיכוי גדול (וגדל) מאוד למצוא את עצמם באותן שכבות כמבוגרים.

המעבר שנעשה בשלהי המאה שעברה מהכמעט-אריסטוקרטיה הוואס"פית למריטוקרטיה, הרחיב באופן ניכר את המאגר של חברי אליטה פוטנציאליים באמריקה. אך זה קרה למעשה רק פעם אחת, או יותר נכון רק בדור אחד. מאז, עם כל דור חדש של מריטוקרטיה, המאגר אינו גדל ובמובנים מסוימים אף מצטמק. תהליך זה התעצם הודות לאי-השוויון הכלכלי הגובר בעשורים האחרונים. כפי שציין הסופר ויליאם דרסיביץ, שיעור הסטודנטים במכללות עילית באמריקה שמגיעים ממשפחות מארבעת העשירונים העליונים עלה מ-45 אחוזים ב-1985 ליותר מ-65 אחוזים כיום. וכך, המריטוקרטיה פשוט מארגנת את עצמה מחדש על פי דפוסים אריסטוקרטיים, מה שמותיר אותנו פחות ופחות משוכנעים בטענתה לסמכות לגיטימית.

בשל סיבות דומות, האליטות האמריקניות הפכו יותר ויותר הומוגניות במובנים שאינם קשורים לגזע, מין, מוצא או קשרי משפחה. עד לא מזמן, אליטות עסקיות, פוליטיות, תרבותיות ואקדמיות היו קבוצות נפרדות למדי בחיים האמריקניים – כל אחת מהן בעלת מאפיינים שונים של רקע חינוכי, זהות תרבותית, זיקה פוליטית וחוויות חיים שהצטלבו בדרכים בונות. כיום, אנו מוצאים יותר ויותר סוג של גוף אחיד של אליטות בצמרת אותם מוסדות שונים, כולם חולקים אותו רקע חינוכי, זיקה תרבותית וסדר עדיפויות פוליטי. מגזרים שונים של החברה האמריקנית כבר לא מחזיקים יותר באליטה משלהם, מכיוון שישנה רק אליטה אחת, והיא הופכת למגזר חברתי בפני עצמה.

גרוע מכך, במובנים מסוימים האריסטוקרטיה החדשה הזו צנועה פחות לגבי הלגיטימיות שלה מזו הישנה. מכיוון שכל אחד מחבריה חייב להתאמץ כדי להוכיח את ערכו, לעבור מבחנים ולצלוח מכשולים, האליטה של היום נוטה יותר להאמין כי הרוויחה את כוחה ביושר ומחזיקה בו בזכות ולא מתוך פריבילגיה. מכיוון שהאליטות שלנו נוטות ככלל לעבר ההשקפה הזו, הן נוטות גם לכפות פחות ופחות ריסונים על השימוש בסמכות ובאופן כללי לא מזדהות עם סוג קוד ההתנהגות שאריסטוקרטיות העבר לפחות טענו לנהוג לפיו. גם כאשר חברי האליטה כיום מקדישים עצמם לשירות הציבור, כפי שרבים מהם עושים, הם לרוב רואים בכך לא כמימוש מחויבות להעניק חזר אלא כדוגמה לאצילות וערך עצמי.

באופן טבעי, מריטוקרטיה מניחה שהסמכות שלה בעלת ערך. אך הרעיון בליבה של המריטוקרטיה שלנו הוא אינדיבידואליסטי באופן רדיקלי וטכנוקרטי באופן מעציב: יכולות מתבטאות על ידי ציונים במבחנים וקורות חיים נוצצים יותר מאשר בשירות לכלל החברה, ואז מיושמות לרוב בדרכים של מנהל וניהול. סוג האליטה שנוצרת מכך מחליפה במרומז תפיסה קרה וסטרילית של אינטלקט בהבנה חמה ונמרצת של אופי כאמת המידה שלה. החברה שלנו לא יכולה יותר להימלט מן התחושה שזו החלפה לא מוצדקת. אך במקום לכפות כמה סטנדרטים של אופי על עצמן, האליטות נוטות להגיב לחששות אלו בתצוגות כוחניות לאידיאל הצדק החברתי שלהן. הן משליכות את כל יהבן על ההיגיון של המריטוקרטיה, מאמצות את שיח הפריבילגיות כביקורת חברתית כללית, ודוחפות לעבר קריטריונים מכילים יותר של קבלה למוסדות עילית.

אך כל המאמצים האלו מפספסים נקודה פשוטה אחת. הטענות ללגיטימיות מצד האליטה בימינו נענות בספקנות, פחות בגלל שקשה מדי להיכנס לשכבה הגבוהה של החיים האמריקניים (וזה עדיין קשה), ויותר בגלל שנראה שאלו החברים באותה שכבה קיבלו רישיון לעשות ככל העולה על רוחם. הבעיה אינה שפחות מדי אמריקנים יכולים להתקבל למכללת יוקרה, אלא שאלו שכן מתקבלים ממשיכים אחר כך להשתמש בכוחם בחברה ללא התחשבות במגבלות או נורמות כלשהן.

בדיוק מכיוון שהאליטות אינן רואות בעצמן אריסטוקרטיה, הן אינן חשות צורך בריסון עצמי. באופן אירוני, כדי לחזק את תביעתן ללגיטימיות, האליטות יצטרכו להבין את עצמן יותר כאריסטוקרטיה. כפי שטענה הסוציולוגית הלן אנדרוז במאמר חכם שכתבה בנושא, "המריטוקרטיה הופכת לאריסטוקרטיה – אז תנו לה להפוך. לכל חברה בהיסטוריה היו אליטות, ומה היא אריסטוקרטיה אם לא אליטה שהשקיעה קצת מאמץ בלהפוך את עצמה ייצוגית יותר?".

מה היא אם כן המשמעות של אליטה המנסה להפוך ייצוגית או משכנעת יותר? היא תהיה בוודאי זקוקה להבנה כלשהיא של מה שהפך אותה ללא-ייצוגית או לא משכנעת מלכתחילה, אך המריטוקרטיה כיום חסרה את ההבנה הזו. רעיון הערך נועד להרחיב את קריטריון הכניסה למוסדות, אך בטעות ראינו בו רעיון של ערך שמצדיק ומעניק לגיטימיות לסמכות חברתית. אך סמכות אינה זוכה ללגיטימיות רק בשל הדרך בה הושגה, ולעתים קרובות הדרך בה היא מיושמת חשובה הרבה יותר.

הוואס"פים שגו בכך שסגרו את דלתות המוסדות החזקים שלהם בפני נשים ומיעוטים, אך הם לא שגו בכפייתם קוד התנהגות תובעני וריסון על החברים בתוך המוסדות. לאליטות בימינו, ולא משנה באיזו דרך נוצרו, נדרשים אותם איזונים ומחויבויות. אך כיצד יראו איזונים כאלה בימינו, וכיצד כל קוד התנהגות יכול להיות מיושם? קוד כזה יהיה באופן בלתי נמנע מיושם דרך המוסדות של סמכות האליטה עצמם, אותם מוסדות הניצבים בלב משבר הלגיטימציה ואותם מוסדות בהם הציבור מאבד אמון במשך עשורים.

***

אז איך ניתן להגביר את האמון שאנו נותנים במוסדות שלנו ובמי שעומד בראשם? אנחנו בוטחים במוסדות כאשר אנו מאמינים שהם יוצרים אנשים הראויים לביטחון, ומספקים לכל השאר אמות מידה לפיהן ניתן לשפוט את אותם אנשים. אך בעשורים האחרונים, אנו חוזים במוסדות שלנו מאבדים בהדרגה את תפיסת החשיבות של התפקיד הזה, ובמקום זאת משמשים כלא יותר מפלטפורמה עליה אינדיבידואלים מבצעים את עבודתם. כדי לזכות מחדש באמון שלנו, האנשים המאכלסים את המוסדות יהיו צריכים לתפוס את עצמם דרך המוסד עצמו, לראות את תפקידם ואופיים כמעוצב בידי המוסד, ולהפגין את יושרם על ידי קבלה של הגבלות המגיעות יחד עם אחריות מקצועית ומערכתית.

כיצד קבלה כזו תיראה בפועל? לכל הפחות, משמעותה תהיה ביצוע העבודה שלך בהגינות. משמעותה היא שעורכי דין יראו בעצמם כסוכנים של הלקוחות, מרצים כמורים לתלמידים, מחוקקים כנציגים שנבחרו להתמקח בשם המצביעים, ועיתונאים כמי שמחויבים למערכת של סטנדרטים מקצועיים. המשמעות היא שלא משנה מה הוא תפקידך המוסדי, אתה רואה בעצמך לא מי שאמור "לבנות מותג אישי", אלא כמי שמתעצב בידי המערכת הגדולה שסמכה עליך וקיבלה אותך להיות חלק ממנה.

כל זאת ידרוש הן רפורמות מוסדיות והן שינוי בגישה המכוון כלפי שיקום המטרות המעצבות (ומכך גם המרסנות) של מוסדות מפתח חברתיים. שאלת החובה המוסדית של "בהינתן העמדה שלי כאן, כיצד עלי להתנהג?" היא שאלה שהאליטה תצטרך לשאול את עצמה ולענות עליה באופן משכנע, אם היא רוצה להציג טענה משמעותית לסמכות. אך שאלה זו מציבה אתגר להגיון של המריטוקרטיה במובן שהוא מעבר לפורמלי בלבד. זו שאלה שמניחה במרומז סטנדרט שונה של ערך, ובמובנים מסוימים תפיסה שונה לחלוטין של טבע האדם – אנתרופולוגיה צנועה יותר ושאפתנית פחות, שיכולה ללמוד אותנו רבות.

זה אינו צירוף מקרים שהבנה ביצועית (ולא מעצבת) של מוסדות נסקה בעידן המריטוקרטיה שלנו. ראיית המוסדות כבמה לביצועים בלבד שוללת מהם את תפקידם כמעצבים של אופי וכך גם מתכחשת לצורך שלנו בעיצוב כזה, צורך אשר זוכה לעתים קרובות להתעלמות בתרבות בה אנו חיים. הן האידיאל הליברטראיני והן האידיאל הפרוגרסיבי של חירות מניחים כי אופי האדם כבר מעוצב בשלמותו, וכל שנדרש לנו הוא שחרור מכפייה או דיכוי כדי להיות חופשיים. המריטוקרטיה נטועה ברעיון של הישגיות הנוטה לראות בעובדה שאדם הגיע לעמדה פריבילגית כהוכחה לכך שיש לבטוח בו, או לפחות ראיה לכך ששילם את חובותיו.

החזון של טבע האדם הנמצא בבסיס הנחות אלה עמוס בציפיות גבוהות מאוד מן היחיד, אך לעומת זאת דורש דרישות צנועות מאוד ממוסדות. כאשר הוא נותר לעצמו, היחיד מסוגל למצות את יכולותיו ולשאוף לעשות טוב; המוסדות שלנו רק צריכים לאפשר לו את זה, שלא לדבר על להציג אותו לראווה ולקדם אותו. אך מנגד לחזון הזה תמיד עמדה השקפה מסורתית וספקנית יותר, כזו המניחה שהאדם נולד פגום ולא מעוצב, שלא לומר מופקר. האידיאל האחר הזה מגיע עמוס בציפיות נמוכות מן היחיד, אך יחד עם זאת דורש הרבה יותר מן המוסדות. הוא מניח שכל אחד מאיתנו נולד עם מגרעות, אך גם מסוגל לשיפור מוסרי, ושאותו שיפור נעשה ביחידות ובאופן פנימי ולא על ידי שינוי חברתי או פוליטי. העיצוב הזה של אופי ומעלות טובות הוא המלאכה העיקרית של החברה האנושית לדורותיה – עבודה שהיא גם המטרה המוגדרת והחיונית של מוסדות, שחייבים להיות מעצבים בבסיסם.

שורשי התפיסה הספקנית יותר של טבע האדם ושל תפקיד המוסדות בחברה נטועים עמוק בתרבות המערב אך כיום הם הפכו לשנויים במחלוקת, והמתקפה נגד מוסדות מעצבים בימינו קשורה באופן מובהק לאותה המחלוקת. זו הסיבה בגינה אנו רואים קרבות ניטשים סביב כל אחד מן המוסדות המעצבים בחברה כולל משפחה ואמונה, עבודה וקהילה, חינוך וצורת הממשל הרפובליקנית שלנו, סיבה שעוזרת להבין כיצד התעצבו מלחמות התרבות.

חלק מהסיבה שתפיסה זו כה שנויה במחלוקת היא העובדה שהיא מרמזת שהבעיה הבסיסית בחברה שלנו אינה דיכוי החלשים בידי החזקים, אלא השבריריות של התנאים הדרושים עבור סדר חברתי וחירות. כמובן, שתיהן בעיות אמיתות: כולנו זקוקים לעיצוב, והחלש לעתים קרובות מדוכא בידי החזק. אך איזו בעיה חמורה יותר? איזו סוגיה צריכה להיות מטופלת ראשונה כדי שנוכל לטפל בהמשך בשנייה?

ניתן כמעט להניח כי התשובה שכל אחד מאיתנו יציע לשאלה הזאת תקבע גם את עמדתנו הפוליטית. לכל הפחות, היא מספרת לנו היכן אנו עומדים על הציר המסורתי של שמאל-ימין שיצר את הפוליטיקה הליברלית במשך מאות שנים. התשובה תהיה תלויה רבות גם בגישתנו כלפי מריטוקרטיה, שאחרי הכל מגלמת סוג של רעיון לפיו הערך שלנו ניתן למדידה ושמתן כוח וזכויות לאלו שמצטיינים, ללא קשר לרקע ממנו הגיעו, היא הדרך להגיע ליחס הוגן לכולם. זו אחת הסיבות העיקריות בגינן האתוס של מרבית המוסדות המריטוקרטיים שלנו נוטה לשמאל.

הפער הזה הוא גם סיבה חשובה לכך שאותם מוסדות מריטוקרטיים עומדים כעת בפני משבר חמור של לגיטימציה: הם דורשים מעט מדי מן האנשים שהם מעצימים, מכיוון שהם מצפים מהם ליותר מדי. מוסדות אלה, כולל אלו החינוכיים בלבד, מפגינים את התפיסה שמטרתם היא לרומם את האנשים החברים בהם ולא לעצב אותם, לתת להם להיות עצמם במקום להפוך אותם למי שהם אמורים להיות. כתוצאה מכך, הם נכשלים מלדרוש, ובהכרח גם לייצר, יושרה ואמינות, וטענותיהם לסמכות אינן משכנעות את החברה ככלל.

טענות אלו היו משכנעות הרבה יותר אם היו נטועות באתיקה מוסדית המבטיחה ריסון, עיצוב ואחריות, ומקדמת מטרות מוסדיות ברורות בדרכים שאמורות להדגים אמינות. משמעות הדבר היא שיש לפעול יותר למען הכללת השאיפות האישיות בתוך השאיפה המוסדית, ולכוון אותן בהתאם. המשמעות תהיה גם לאפשר ולצפות מאנשים במוסדות מפתח בפוליטיקה, בכלכלה ובתרבות לרדוף אחר מעמד וחשיבות, לקדם מטרות ולגלם ערכים על ידי עבודה בתוך המוסדות, במקום לעשות זאת בחלל הפתוח של החברה תוך הפגנות צדק חברתי למיניהן. לבסוף, המשמעות תהיה הבנה של כל מוסד ככזה הנותן למשתתפים בו מקום, תפקיד, ומערך של יחסים המבוססים על הצורך שלהם בעיצוב. במילים אחרות, הדרך הנכונה להתמודד מול משבר הלגיטימיות מולו אנו ניצבים היא לשקם את השמרנות המוסדית. במובן הזה, זהו פרויקט שבו לימין יש הרבה יותר מה להציע. אך בימינו, זהו גם פרויקט הדורש רבות מן הימין במיוחד, מכיוון שהימין הפוליטי כיום מאיים להפוך לשמרנות אנטי-מוסדית, שהיא כוח פוליטי מסוכן ומבולבל.

לא קשה לראות מדוע הימין הפך עוין למוסדות מפתח אמריקנים. האליטות המאכלסות את אותם מוסדות נכשלו להציג טענה משכנעת בעד עצמן, ולעתים קרובות אינן ראויות לכבוד. אך שמרנים צריכים לחפש דרכים להיאבק בעד אותם מוסדות ולא נגדם; לערוך בהם רפורמות, לאכלס ולכוון אותם מחדש, וכאשר הדבר נחוץ להחליף אותם, אך לא לדמיין שהחברה יכולה להסתדר בלעדיהם.

הפופוליזם של ימינו מובן לאור משבר הלגיטימיות, אך יש לראות בו יותר כסימפטום של בעיה ולא כפתרונה; סימן לכך שדרושה פעולה ומחשבה חדשה, אך לא דוגמה למה שאותן פעולות ומחשבות צריכות להיות. גם במקרה הטוב ביותר, פופוליזם הוא מכונת הרס. למכונות כאלו יש לעתים תפקיד חשוב, אך זהו תפקיד של הכנה בלבד. לאחר ההרס צריכים להגיע הבנאים, וזה מה שאנחנו צריכים לשאוף להיות.

מאמר זה הוא חלק מספרו החדש של ד"ר יובל לוין, A Time to Build". גרסה זו של הטקסט התפרסמה לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.