כך הפכה פוליטיקת הזהויות לנשק לפירוק חברתי

בתוך סחרחרת העולם הפוסט-מודרני לפיו אין לכאורה אמת אחת, נוצר אקלים פוליטי בו זהות משמשת קרדום מוסרי לחפור איתו

מדכא ומדוכא מתערבבים ללא הכר בקרנבל אינסופי | עיצוב: אפרת מדר

הסנאטורית אליזבת וורן עשתה השבוע אולי את טעות חייה. בעבר נהגה וורן לספר על מוצאה האינדיאני (“אמריקני ילידי”). כאשר קיבלה מינוי אקדמי בהרווארד, התגאתה האוניברסיטה בקידומה של “אישה צבעונית”. הנשיא טראמפ לעג לטענותיה של וורן, כינה אותה “פוקהונטס”, והבטיח לתרום מיליון דולר אם תוכיח שהיא אכן ממוצא אינדיאני.

כתגובה ערכה וורן בדיקה גנטית, והשבוע פרסמה בקול רעש גדול את התוצאות: אחד מאבותיה הקדמונים היה כנראה אינדיאני, כך שהיא עצמה בין 1/64 ל-1/1024 אינדיאנית. טראמפ קפץ על המציאה, והעצים את לעגו לסנטורית האלפּית-אינדיאנית. שבטי האינדיאנים עצמם, שיש להם מעמד חוקתי מיוחד באמריקה, הודיעו שאינם רואים בה חברה בשבטיהם.

המהלך הזה שאליו נדחקה וורן מגלה נקודת חולשה עמוקה של “פוליטיקת הזהויות“. ראשית נאמר שהכינוי הזה, “פוליטיקה של זהויות”, מטעה ומבלבל. משתמע ממנו כאילו האקלים הפוליטי הנוכחי מעודד זהויות בריאות וחזקות. למעשה, הכוונה היא לשימוש בזהויות של מיעוטים מדוכאים ככלי נשק לפירוק “זהויות הגמוניות” של הרוב הלאומי המדכא. פוליטיקת הזהויות היא למעשה הפוליטיקה של פירוק הזהויות.

הטרנד הפוליטי הזה הוא תוצר טבעי של הפילוסופיה הפוסט-מודרנית, הדוגלת ברלטיביזם ערכי, ובמילים פשוטות: שאין אמת, רק נרטיבים. היחסיות המוסרית הזו אינה תופעה חדשה; כבר אפלטון התמודד עם הסופיסטים, שגישתם הייתה דומה למדי, וקרע אותם לגזרים. ההבדל הוא אחד, ועמד עליו סטיבן היקס: בעוד הסופיסט תרסימכוס אמר לאפלטון שהצדק הוא תועלתו של החזק, הפוסט-מודרניים טוענים שהצדק הוא תועלתו של החלש.

עובדה מפתיעה היא שאותם הוגים שטוענים שאין אמת אחת, אוחזים כולם בעמדות מוסריות מוצקות מאוד ברוח השמאל המרקסיסטי. היקס טוען שהפילוסופיה הפוסט-מודרנית היא תוצר של מבוי סתום, שאליו הגיעו הוגים אנשי השמאל הקיצוני עם קריסתו של הקומוניזם. העובדות הראו שהשקפת העולם שלהם שגויה לחלוטין; הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניהם, אם רצו להמשיך לאחוז באותן עמדות, הייתה לומר שאין דבר כזה אמת.

עידן הטשטוש

אפשר לתאר את התהליך הזה גם מן הכיוון ההפוך: הוגים פוסט-מודרניים לא רצו או לא יכלו להשלים עם העולם שנגזר מהגותם, עולם בלי אמת או משמעות. לכן הם אימצו מערכת מוסרית שיכולה בדוחק להתיישב גם עם השקפת העולם שלהם. הגישה המרקסיסטית אינה נוטה לשיפוטים מוסריים בנוגע להתנהגות אישית, וכך היא פוטרת אותנו מעוּלן של אמיתות מוסריות, שיביכו אנשים הסוברים שאין אמת. את המוסריות האישית החליף המרקסיזם במוסר חברתי, שמתגלם במלחמת המעמדות. השאלה כבר אינה האם אתה צדיק או רשע, אלא האם אתה שייך למעמד הצדיקים או למעמד הרשעים.

בעולם המרקסיסטי המקורי, היה פשוט למדי להבחין בין אלו לאלו. בגלגול העכשווי שלו, הרבה יותר מסובך להבדיל בין בני האור לבני החושך. ראשית, ההבחנה כבר אינה כלכלית. אין “מעמד פועלים” מוגדר, והמדוכאים הם אחרים: בני עמים, דתות, מגדרים וזהויות מיניות שאינם שייכים לרוב ההגמוני. וכאן זה מסתבך עוד יותר: בעידן הטשטוש והערבוב, בעידן שבו הכול יחסי, הרי אין באמת עמים, דתות, מגדרים ובכלל – זהויות מובחנות. עמים הם מניפולציה מודרנית שנועדה לדכא את החלשים, מגדר זה רצף, וכן הלאה. אז איך בדיוק מתנהל הדיכוי, כאשר קשה מאוד להבחין בין המדכא למדוכא?

כאשר התגלה שהמנהיגה השחורה רייצ’ל דולזל היא למעשה לבנה, אמרו תומכיה שאם אדם יכול להיות transexual ולא להתחייב לזהות מינית מוגדרת ומוּלדת, הוא יכול להיות גם trans-racial ולבחור בעצמו את הקבוצה האתנית שלו. לאחר שהשבוע זכה באליפות העולם לרכיבת אופניים לנשים גבר שמגדיר עצמו כאישה, באמת קשה לראות למה אישה לבנה לא יכולה להגדיר עצמה כשחורה. כשהתעוררה המחלוקת סביב וורן, היה מי שהמשיך את כיוון החשיבה הזה וטען שגם זהות אינדיאנית היא בסך הכול עניין של בחירה.

בתמונה: “שחורה” ו”אינדיאנית”. רייצ’ל דולזל (מימין) ואליזבת וורן | ויקיפדיה

וורן הייתה יכולה לצעוד בנתיב הזה, אך לנוכח הצקותיו של טראמפ כנראה החליטה שבכל זאת רוב אזרחי אמריקה לא ישתכנעו שאדם לבן יכול לבחור להיות אינדיאני, ולקבל על כך הטבות. היא פנתה לנתיב ההפוך, לדרך הקשיחה ביותר להוכיח זהות: בדיקה גנטית. כמובן, כשם שזהות אינה עניין של בחירה, היא גם לא עניין של גנטיקה. וורן לא יכלה לבחור להיות אינדיאנית, אך היא יכלה לבחור איך להתמודד עם הטענות כנגד זהותה, וכנראה בחירתה לא הייתה מוצלחת במיוחד.

קרנבל אינסופי

פוליטיקת הזהויות נגועה בסתירה פנימית עמוקה. איך ייתכן שרק זהותו של הרוב היא חמקמקה ומעורפלת, גמישה ונזילה, בעוד זהויות המיעוט המדוכא הן מוצקות כסלע? חוקר אחד במדעי המדינה אמר לי שמסִפרו של שלמה זנד, ‘מתי ואיך הומצא העם היהודי’, משתמע שכל העמים הם המצאה מניפולטיבית חוץ מעם אחד שזהותו הלאומית מוצקה ונושנה: העם הפלשתיני.

אך אם נרצה להיות הגונים וליישם את מושגי הזהות הפוסט-מודרנית לכל מרחב הזהויות, נתמה איך בכלל אפשר לקיים מערכת מתמשכת של דיכוי חברתי גלוי וסמוי, כאשר לא ברור בכלל מיהו המדכא ומיהו המדוכא, המתערבבים ללא הכר בקרנבל אינסופי. איך בתוך הסחרחרה הצבעונית של העולם הפוסט-מודרני, דווקא השיפוט המוסרי מתואר כמאבק נוקשה וחד של שחור ולבן?

לא צריך בדיקת מעבדה כדי לגלות את הכשל הזה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. העובדה שאנשים ב”ימין” כמו שולי מועלם ממשיכים להצליף בגברים בשם פוליטיקת הזהויות (גברים חזקים נשים קרבנות) והיא מזוהה כימין, זה רק מוכיח את המצב העגום (מאוד) של הימין בישראל..

    1. שולי מועלם היא לא ימין. כמו עליזה לביא היא פועלת בשליחות ארגון “קולך” – מארגוני הקרן החדשה לישראל, ומי שקידם אותה ב”בית היהודי” ודחף אותה לקדמת הבמה הוא לא אחר מנפתלי בנט. מועלם היא היא שליחה מסורה של אג’נדת הקרן בכנסת, וגם איילת שקד פעלה לקידומה ופינתה את מקומה בכנסת למועלם – כשמונתה לשרת המשפטים.

      https://twitter.com/Shuli_MR/status/920668287712858114

      https://www.inn.co.il/News/News.aspx/297988

      http://rotter.net/forum/scoops1/204478.shtml

    2. מצחיק.שולי מועלם מייצגת הימין?! דרך אגב.דוקא פועלת בעיניין הזנות עם מרב מיכאלי.
      כל זה לא לעיניין. כמובן.
      לעזור למי שרוצה לצאת מזנות,בהחלט. סחר בנשים.לא ולא.
      כל השאר עיניין פרטי בין בוגרים,בהסכמה.
      מעניין מדוע ציינת את שולי מועלם כמייצגת הימין?!

  2. ההתרכזות בהבדלי הגזע ומתן אור זרוקרים קבוע לנושא
    מבלי להתרכז בבעיות האמיתיות הכלכליות והביטחוניות בחברה לאומית בעלת זהות,
    היא נסיון לפרק את אותה חברה רק בכדי לבנות חברה מרקססטית מוחלשת
    שבה יש שלטון של כמה משפחות על צבא.
    הנסיון הוא למחוק ע’י כאוס את האלוקים של כל אינדבדואל
    ולשלו בפרגמנטים

  3. ההתרכזות בהבדלי הגזע ומתן אור זרוקרים קבוע לנושא
    מבלי להתרכז בבעיות האמיתיות הכלכליות והביטחוניות בחברה לאומית בעלת זהות,
    היא נסיון לפרק את אותה חברה רק בכדי לבנות חברה מרקססטית מוחלשת
    שבה יש שלטון של כמה משפחות על צבא.
    הנסיון הוא למחוק ע’י כאוס את האלוקים של כל אינדבדואל
    ולשלוט בפרגמנטים

  4. הקישור החד חד ערכי בין פוסטמודרניזם למרקסיזם – שגוי.
    הבחירה של פוסטמודרניסטים ברלטיביזם תרבותי ערכי ואפיסטמולוגי בכלל – היא כשלעצמה בסיס לפוליטיקה של זהויות ולשיח זכויות – כאמצעים לפירוק של מוסר (חברתי ואישי) וגם של לכידות חברתית ולאומית. הרציונליזציות לכך הן התאוריה של האוטונומיה של היחיד, התאוריה בדבר זכויות הפרט, התאוריה בדבר הרב תרבותיות והפרספקטיבה הפרשנית האנטי מהותנית של המציאות. בחירה במרקסיזם (מודרני) לצורך תכליות הפירוק היא דוקא האסטרטגיה המיושנת והפחות טובה, שהוכחה כדכאנית בעליל.

  5. דווקא המרקסיזם הקורא לפתרון קומוניסטי מתגלה בתור המערכת הימנית ביותר:
    הקומוניזם – דהיינו חברה שאינה אינדבידואליסטית ליברליות הדוניסטית אלא המורכבת מקהילות
    בעלות סולידריות מגשים את הרעיון השמרני ימני – וזה לא משנה אם אם מדובר בחמולות בדואיות שבטים אינדיאנים קיבוצים או חסידויות או התנחלויות.

  6. הפוסט-מודרניזם צמח לפחות כעשור לפני התמוטטות ברה”מ, מועד התמוטטות הקומוניזם, והקשר הרלאטיביסטי לכך דחוק. הינך יכול למצוא אחד מאבותיו בספרו של KUHN ,THE STRUCTURE OF SCIENTIFIC REVOLUTION שהופיע ב-1962. מבקריו האשימוהו בגישה רלאטיביסטית בניגוד לגישה הפופריאנית כיוון שלפי קון תאוריה מדעית מועדפת על תאוריה אחרת בסופו של דבר לא בשל קירבתה האונטולוגית למציאות האובייקטיבית אלא בשל שהשיגה הסכמה רחבה בתוך הקהילה המדעית של תחומה והפכה לפאראדיגמה שלפיה הקהילה עובדת. ההסכמה (ההעדפה) יכולה לנבוע מסיבות חברתיות, פוליטיות, שכנוע יעיל, אך לא עקב הכרעה לוגית, בשיטות המדעיות הקלאסיות כיוון שישנו פגם יסודי, אפיסטמולוגי, המונע מהן להכריע לבדן איזו תאוריה עדיפה. קון במענה למבקריו במהדורה מאוחרת של ספרו ניסה לטעון שאינו רילאטיביסט אך לא באופן משכנע. מכל מקום, “נסיגתו” של קון לא עניינה את אנשי המדעים הרכים שקפצו על המציאה. אם במדעי הטבע לא ניתן להגיע להכרעה לוגית-אקספרימנטאלית אלא הכרעה נופלת בסופו של דבר על ידי “הסכמת ההמונים”, הרי בוודאי אמיתות יצוקות בתחומים כהיסטוריה למשל, אלא נאראטיבים. זה פשט בתחומי מחקר הספרות (פוקו, דרידה), פמיניזם, סעיד עם “אוריינטאליזם”, פמיניזם. כל זה זמן משמעותי לפני נפילת הקומוניזם. פוליטיקת הזהויות היא המשך טבעי לטיעון מרכזי שעלה כבר בשנות השמונים לפחות, שלתרבות המערב אין עליונות על תרבויות אחרות ואין להכריע בין טיבן.

    כדאי ללמוד את הסוגייה יותר לעומק טרם פרסום מאמר אף שאינו מדעי.

    1. למגיב מספר 7.
      הקשר של הפוסטמודרניזם למרקסיזם הוא הנחה מקובלת על רבים.
      הקשר האישי לקומוניזם של רבים מראשי המדברים בפוסטמודרניזם גם הוא ידוע.
      לא ברור הקשר שאתה קושר בין הפוסטמודרניזם לבין נפילת ברית המועצות.
      חוסר ההתאמה של התיאוריה הקומוניסטית למה שקרה בברית המועצות ובסין
      היה ברור לרבים כבר בשנות החמישים והשישים.