יומן קורונה #1: השנה, אנחנו לא נעבור לשעון קיץ

השגרה החדשה שלנו, זו שמכתיבה הקורונה, היא נסבלת, אבל היא לא פשוטה. אנחנו מבלים הרבה יותר מול מסך, הרבה פחות מול בני אדם. הילדים מתרוצצים כאריות פרא בסוגר (לא האריות העצובים בספארי שרק ישנים כל היום, אבל אני חוששת שנגיע בסוף גם לזה). מוצאים דרכים יצירתיות להעסיק ולעייף אותם, אבל זה לא אותו הדבר כמו לטפס על מתקנים ולרוץ במגרש כדורגל. זה לא דומה אפילו.

מנגד, להכל פתאום יש זמן. איזו תחושת דחיפות וחוסר אוויר התפוגגה מחיינו כי פתאום, אין לנו לאן לאחר. אנחנו לא ממהרים להגיע לפקק בדרך לעבודה וגם לא חוששים שהצלצול של בית הספר יתפוס אותנו בצד הלא נכון של השער. זה ממש לא פשוט להתרגל לכל כך הרבה אויר לנשימה. זה מפחיד כמעט, כל הזמן הזה לעשות דברים שתמיד דחיתי ל"כשירווח".

אנחנו נזהרים שלא להישאב לחוסר מעש, שבסופו של דבר מייצר עייפות, שעמום וייאוש. יש לכולם מטלות – ויש לנו הפניות הנדרשת לחנך לביצוען. כשיש זמן, אנחנו לא חייבים לעשות בעצמנו כי זה יעיל ומהיר יותר, ואין בעיה להתעקש שהילדים יעשו בעצמם, גם עשר פעמים – עד שנעשה בסוף כמו שצריך. אנחנו מקווים שהקורונה תעזור לנו להנחיל להם הרגלים טובים יותר – כי לראשונה יש לנו יכולת להקנות אותם.

יש זמנים קבועים של "ריענון" לכל מחנך וילד בנפרד. ויש אפס סובלנות חריף מאד לאלימות, ליללות ולנדנודים. ברור לנו לגמרי שהפתיל של כולם קצר וחשוב מאד לשמור שלא להצית אותו. הבהרנו את זה גם לילדים. קורונה זה לא תירוץ לשום דבר. שום קושי איננו תירוץ לאנוכיות או להימנעות.

בעולם הבועה המוזר הזה, אנחנו מדברים עם משפחה יותר, דווקא בגלל שהיכולת לפגוש אותה נעלמה. אנחנו מקפידים יותר למצוא הזדמנויות לתת ולעזור – לחברים, לשכנים, לזרים אפילו, ולו כיוון שזה מחזק את ההרגשה שאנחנו לא לבד. בעולם הזה, שמאוזן בזהירות רבה כדי לשמר יציבות ושפיות – שעון הקיץ רק יפריע.

לפני כמה שנים וילדים, עשינו ניסוי בוויתור על שעון קיץ. כשכולם זזו, אנחנו נשארנו בשעון הישן. התעוררנו שעה לפני כולם, הלכנו לישון שעה לפני כולם, נסענו לעבודה וחזרנו ממנה בלי פקקים. היה זמן לעבוד בשקט, עשינו קניות לפני הלחץ. זו הייתה שנה שבה ישנו יותר טוב בלילה ולא איחרנו לשום מקום אף פעם.

הצורך במסגרות לילדים הפך את המשך הניסוי לבלתי אפשרי. בבועה שלנו היום, השמש היא ממילא השעון הרלוונטי היחיד. הימים ההולכים ומתארכים גם ככה ומאתגרים את השגרה השברירית שלנו. אז מחשבי הממשלה יכולים לעבור לאיזו שעה שהם רוצים. אנחנו נשארים בחורף. הילדים ילכו לישון לפני שהסבלנות אליהם נגמרה (לפחות ברוב הימים). אנחנו נתעורר לפני שהם יחריבו את הבית (או לפחות לפני שזה בלתי הפיך).

אנחנו זורמים עם מציאות שהשוליים שלה פרומים בלי מצפן ומפה ואפילו בלי "אמרתי לכם" של זקני השבט. לא כי מדברים איתם פחות, אלא כי גם הם לא מותאמים לשינוי כל כך עמוק של מוסכמות החיים בעולם המערבי. כולנו צריכים למצוא דרך לזרום עם המציאות הזו קצת יותר. היה כדאי שגם המערכת הממשלתית תמצא דרך ללכת עם ולהרגיש בלי. (המחשב יכול לעבור לשעה אחרת בלי שהמדינה תרדוף אחריו ואפשר לתקן את השעה שם גם בחודש הבא). בינתיים זה נראה כאילו כולנו תקועים עמוק בדפוסי החשיבה הישנים ובמריבות שבמקרה הטוב הן לא רלוונטיות – ובגרוע, הן פשוט מסוכנות למציאות של מגיפה שמקפיאה את הכלכלה עוד לפני שהגיעה להחלות את האוכלוסייה.

אומרים שהשינוי מתחיל בתוכנו. אז אנחנו מתחילים בקטן ובפנים. אנחנו לא עוברים לשעון קיץ. לא נשאר כמעט כלום מהעולם שהכרנו. אז מבחינתנו, זה השעון בחו"ל. במציאות החדשה עד לשד העצמות שבה הוקמה מדינת הבית שלנו, השעון נשאר בחורף.

נגה ארבל היא אמא לשני ילדים בחופשת קורונה, הראשונה לשמה. לפני המגיפה היא ניתחה מודיעין פוליטי. בימים אלו היא מתמחה בגישור בין שוד (8.5) ושבר (6.5). זו אמנם משרה מלאה אבל יש לה אישור לעבודה פרטית שהיא מנצלת כדי לנסות להבין את היחסים הבינ"ל המתפתחים בין מדינת ארבל העצמאית לבין אלפי המדינות העצמאיות החדשות שהוירוס כונן בלי הצבעה באו"ם.