כלכלה בימי קורונה: הרבה שאלות ומעט מאוד תשובות

הדיון הפוליטי והתקשורתי לגבי התגובה הרצויה להתפשטות המגפה מתמקד בעיקר בהווה ומתעלם מחוסר הוודאות של תסריטים עתידיים

הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים בנושא הקורונה | הבית הלבן

ג’ונה גולדברג חיבר לפני כמה שנים ספר בו טען שכולנו חיים תחת “רודנות הקלישאות”. בין הקלישאות השחוקות ביותר אותן הזכיר וכעת חוזרת למרכז השיח הציבורי, הייתה זו הגורסת כי לעתים “התרופה גרועה יתר מהמחלה”. כיום, בשיאה של התפרצות הקורונה ובוויכוח האם יש לסגור את הכלכלה כדי להציל חיים, אותה קלישאה ישנה עשויה להגדיר את המדיניות שתקבע האם מיליוני בני אדם יחיו או ימותו, והאם טריליוני דולרים יתבזבזו או יחסכו. בכל הנוגע למגפת הקורונה ולתגובה הדרושה, השאלה האם “התרופה גרועה יותר מהמחלה?” היא כמעט חסרת ערך, מכיוון שהיא מבקשת מאיתנו לשקול דבר אחד מובחן שאנחנו יודעים מול שלל נתונים קריטיים שאנחנו כרגע לא יודעים.

אנחנו יודעים כיום כי כלכלת ארה”ב (והעולם כולו) קורסת כל עוד הנגיף ממשיך להתפשט. על פי מרבית הפרשנים כרגע, זהו מצב המוגדר כבלתי נסבל או “לא בר-קיימא” בשפה הנקייה של העיתונות האמריקנית. אך האם זהו באמת מצב בלתי נסבל? הוא לפחות נראה כזה עבור האנשים הכואבים אותו מאוד כרגע. בתור יחידים (וחשוב יותר – בתור ישות פוליטית קולקטיבית) אנו סובלים ממה שנקרא “הטיית ההווה”, שמשמעותה מתן משקל משמעותי יותר לחוויות אותן אנו חווים ממש עכשיו. אילו היה ברשותנו כדור בדולח שיכול לספר על העתיד בוודאות מוחלטת, והיינו לומדים ממנו שסטייה ממסלול הפעולה הנוכחי עלולה ליצור השפעות כלכליות ובריאותיות שיהיו הרבה יותר גרועות מהמצב הנוכחי, הרי שהתנאים בהם אנו נמצאים כיום לא היו נראים בלתי נסבלים בכלל. להפך, הם היו נדמים לנו כטובים יחסית ונחשקים, לא ביחס לעבר הקרוב או לתקוות הטובות ביותר שנו לעתיד, אלא ביחס לתוצאה שעלולה להיות גרועה פי כמה.

ישנם מקרים בהם אנחנו הולכים לרופא ואף משלמים לו כסף רב כדי שיעשה לנו דברים שעשויים היו להראות בלתי נסבלים, אלמלא היינו יודעים שחוויות נוראיות כמו כימותרפיה למשל יכולות למנוע מצב רע בהרבה בעתיד. אם היית נאלץ לעבור כימותרפיה קשה ללא שום הקשר, היית חש כנראה שאתה עובר עינויים מרושעים ולא מטופל בידי אנשים שרוצים לעזור לך. אם היית נאלץ לעבור אימונים צבאיים מפרכים ללא שום הסבר, היית יכול לחשוב שמתעללים בך ולא שאותם מתעללים למעשה רוצים להציל את חייך.

אנחנו יודעים כעת שישנו כאב כלכלי בהווה, ושהוא מקושר למה שהיא במקרה הטוב אסטרטגיה לא מושלמת להתמודדות עם וירוס הקורונה במטרה להציל חיים. אך הרשימה של הדברים שאיננו יודעים ארוכה הרבה יותר:

1. אנחנו לא יודעים עד כמה הצעדים שננקטים היום יהיו יעילים בעתיד כדי למתן את השפעות המגפה. יתכן אפילו שהם יותירו אותנו במצב רע יותר מאשר צעדים אחרים שהיו ננקטים. זו אפשרות הגיונית בהחלט, אם כי ההיגיון שבה לא הופך אותה לסבירה יותר, ובוודאי לא צריך לגרום לנו להתעלם מעצות המומחים הרלוונטיים. אילו היינו יכולים לדעת בוודאות מוחלטת (או אפילו להאמין בביטחון כמעט מלא) שמסלול הפעולה הנוכחי הוא הטוב ביותר הקיים, הרי שלא היה כלל ויכוח לגבי שינוי המסלול. יתכן שיש לנו רמת ביטחון גבוהה שאנחנו עושים את הדבר הנכון, אך גם ביטחון זה מוגבל למדי כרגע.

2. אנחנו לא יודעים כרגע עד כמה עמוק או מתמשך יהיה הנזק הכלכלי. יתכן שהכלכלה תוכל להתאושש במהירות ברגע שמשבר הבריאות יהיה תחת שליטה, הצמיחה תחזור שוב ואמריקנים רבים ישובו לעבוד ולהשתכר ברמה טובה. מנגד, יתכן כי השיבושים במשק יפגעו בצמיחה לאורך זמן רב יותר, ואמריקנים רבים לא יצליחו למצוא עבודה סבירה.

3. יחד עם חוסר הידיעה בשאלה האם המסלול הנוכחי יצליח, איננו יודעים האם מסלולים אחרים ינחלו הצלחה כלשהיא. ואם אכן נבחר במסלול פעולה אחר, נהיה אז שוב בעמדה של חוסר ידיעה לגבי מה שהיה קורה אם היינו נשארים במסלול הקודם.

4. נכון להיום, איננו יודעים מה יהיו ההשלכות הכלכליות מהתפשטות נוספת של המגפה. הצעדים שננקטים כעת מטילים עלויות כלכליות נוראיות, אך אסון בריאותי נרחב הרבה יותר ממה שמתרחש כרגע עשוי להטיל עלויות נוראיות אף יותר, בנוסף למספרי מתים וחולים בלתי נתפסים.

שאלות מורכבות

אלו בעיות הנמצאות בליבם של מרבית תהליכי קבלת ההחלטות הפוליטיים, אם כי בדרך כלל הסיכון העומד על הפרק נמוך יותר. לרוב אנחנו גם שוגים בהבנת השאלה הרלוונטית, ובמקרים רבים אחרים פשוט מפרשים אותה באופן שגוי.

כך למשל, תומכים בשכר מינימום גבוה יותר נוהגים להצביע על נקודה בזמן בה יושמה העלאת שכר המינימום ושיעורי האבטלה לא עלו אלא אף ירדו, וזאת כדי לטעון שהעלאת שכר המינימום לא מגדילה את האבטלה אלא מקטינה אותה. אך ההשוואה הרלוונטית אינה בין שוק העבודה לפני העלאת השכר ושוק העבודה שאחריו, אלא מול שוק עבודה עתידי שקיים ללא ההעלאה. יתכן כי ישנו שוק עם ארבעה אחוזי אבטלה לפני העלאת שכר המינימום, והוא נותר יציב גם לאחריה; עוד יתכן כי ללא ההעלאה שיעור האבטלה היה יורד לשניים או שלושה אחוזים. זו היא השאלה הנכונה, אך זו שאלה ללא ערך פוליטי, מכיוון שלא ניתן לענות עליה בביטחון מלא.

פוליטיקאים הם אנשים שתפקידם להעמיד פנים שיש להם תשובות פשוטות לשאלות מורכבות. רובם לא יודו לעולם כי אינם יודעים מה יהיו התוצאות האמיתיות למדיניות שלהם, ושאין להם למעשה שום דרך לדעת. לכן עלינו לגשת גם לקלישאה הנוכחית לגבי התרופה והמחלה עם מידה מסוימת של ענווה, ובזהירות רבה לגבי התמריצים שמעצבים את ההחלטות של שחקנים פוליטיים.

הרשויות בבייג’ינג לא ביקשו ליצור משבר שיפגע בכלכלה, אלא ניסו לטייח את העובדות לגבי נגיף הקורונה בשל אינטרסים פוליטיים צרים; הנשיא טראמפ השמיע תחזיות אופטימיות בימים המוקדמים של התפשטות המגפה בארה”ב ובניגוד לעצת חלק מיועציו בדיוק מאותה הסיבה. חשוב לזכור כי מאמצי הבית הלבן למנוע נפילה בשוק ההון לא צלחו, ושתחזיות הנשיא לא התגשמו. במילים אחרות, המאמץ למנוע כאב כלכלי בהווה מול משבר בריאותי אפשרי בעתיד כשל מלמנוע הן את הכאב הכלכלי והן את המשבר הבריאותי. תהיה זו טעות קשה לחזור שוב על צעד שגוי כזה בתוך פרק זמן כה קצר.

מסלול ההיסטוריה

כאשר אדולף היטלר הכריז מלחמה על בריטניה ועל אירופה כולה, השאלה שמשכה את תשומת הלב האמריקנית הייתה האם אפשר לבטוח בנשיא רוזוולט שיקבל את ההחלטה הנכונה מהסיבות הנכונות. המסקנה של אמריקנים רבים הייתה שלילית. התנועה נגד כניסה למלחמה הייתה כה נרחבת וחזקה עד שהמועמד הרפובליקני וונדל ווילקי (בעצמו תומך בהתערבות) חש צורך לחזר אחרי הבדלנים, בעוד הנשיא רוזוולט עצמו הבטיח ב-1940 כי “הילדים שלכם לא יישלחו למלחמות זרות”. ההתקפה היפנית על פרל-הרבור שינתה את כל ההבטחות האלה, אך ברור שדברים היו יכולים להראות אחרת מאוד במסלולים שונים של ההיסטוריה.

הבעיה כרגע עבור ארה”ב היא שלא נראה כי למגפת הקורונה יהיה רגע דומה לפרל-הרבור – אירוע כה דרמטי עד שהוא מבהיר לכולם את מסלול הפעולה הנכון שיש לנקוט. כיום יש לנו את דונלד טראמפ, ננסי פלוסי ומיץ’ מקונל שדנים שוב ושוב באותה קלישאה, מביטים בעין אחת על חדר המיון ובעין השנייה על לשכת האבטלה, ומנסים לענות על שאלה שאין לה תשובה.


המאמר התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו’.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. הפתרון פשוט ומתבקש:
    לא יודע איך זה בארה”ב אבל בישראל כל הנפטרים הם בקבוצת סיכון(זקנים) בעוד בשביל השאר זה בסה”כ שפעת קשה עם סיכויי החלמה גבוהים במיוחד.
    אז הבריטים צודקים ואין צידוק להחזיק את מי שלא בקבוצת סיכון בבית ולהמשיך ליצור נזק למשק.
    חבל של בתקשורת ולא בממשלה נשמע קול מרגיע לאומי וכולם נתפסים לפאניקה מיותרת ומזיקה.

    1. זה לא רק “זקנים” אלא גם אנשים בקבוצות סיכון שונות שהם עדיין פרודוקטיביים למשק, וגם אלו שלא ימותו יסבלו קשות וגם ימותו אם בתי החולים לא יספקו להם את הטיפול הנדרש – טיפול שלא יוכלו לקבל אם בתי חולים יהיו בתפוסה מלאה. אגב, בשום מקום לא נאמר שהנגיף הישראלי שונה מזה האמריקאי, האיטלקי או האיראני – את הקורונה לא מעניין גיאו-פוליטיקה..
      בקיצור: שטחו את העקומה! (ואיפה אלכסנדר מוקדון כשצריך אותו?!)