למרות שהגיע מתרבות שונה כחוקר אלמוני יחסית, ספריו של האייק מילאו את החלל שנוצר בימין האמריקני והשפיעו רבות על עיצובו וכיווניו עד ימינו
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' באוקטובר 1992, לציון מותו של הכלכלן והוגה הדעות פרופ' פרידריך האייק.
***
בזמן מותו ב-23 במרץ 1992, פחות מחודשיים לפני יום הולדתו ה-93, פרידריך האייק נחשב באופן כמעט גורף לאינטלקטואל הבולט במאה העשרים בכל מה שנוגע לקידום רעיונות השוק החופשי, ולאחד מהמתנגדים המובילים לרעיונות הסוציאליזם. מותו של האייק הגיע זמן קצר לאחר התמוטטות הקומוניזם במזרח אירופה ונטישה חלקית של המרקסיזם כאידיאל אינטלקטואלי, ומעריציו דיברו אז על כך שהכלכלן המנוח סוף סוף קיבל את אישור ההיסטוריה, לאחר שנים של השמצות מצד מבקרים ויריבים.
למרות שאותו זיכוי היה מוצדק וצפוי הוא לא התרחש בבת אחת, מכיוון שיצירתו של האייק יצרה השפעה מתמשכת (אם כי עקיפה בבסיסה) על התנועה השמרנית ועל התנועה הליברטריאנית שקמו לאחר מלחמת העולם השנייה בארה"ב ובריטניה. עליית שתי התנועות האלו הגיעה לשיא עם עלייתם לשלטון של שני פוליטיקאים – רונלד רייגן בארה"ב ומרגרט תאצ'ר בבריטניה – שניהם ציינו בגאווה את האייק בין רשימת מוריהם הרוחניים. באופן מוזר משהו, הזיכוי הזה נחזה כבר מראש כאשר האייק הוכרז כחתן פרס נובל בשנת 1974, ביחד עם הכלכלן הסוציאליסט השבדי גונאר מירדאל.
ועדיין, האייק בילה את מרבית הקריירה באלמוניות יחסית שהתאימה לאופי של מהגר מרכז-אירופי אלגנטי, למדן ומאופק, ובעל דעות שלא היו בדיוק באופנה. התיאוריות אותן הציע האייק עמדו בצל במשך מרבית המאה העשרים – בתחילה בצל משנתו של ג'ון מיינרד קיינס, ולאחר מכן בצילו של הניתוח הכלכלי המתמטי שעלה לאחר מלחמת העולם השנייה. גם הפילוסופיה הפוליטית של האייק נחשבה במשך שנים ארוכות כסוג של שריד לליברליזם הוויקטוריאני במקרה הטוב, ובמקרה הרע לאפולוגטיקה עבור קפיטליזם נצלני. בטרם זכה בפרס הנובל, האייק מעולם לא שימש כיועץ לדמות פוליטית כלשהיא ולא הגיע לקהלים רחבים, מלבד שני מקרים בהם יצא לרגע מהאלמוניות: הראשון היה בשנות השלושים המוקדמות, אז הגיע כאדם צעיר לבריטניה ונחשב לזמן קצר כיריב האינטלקטואלי העיקרי של קיינס. כעשור לאחר מכן, בשלהי שנות הארבעים, ספרו של האייק 'הדרך לשעבוד' הפך לרב-מכר בינלאומי, להפתעתו הרבה של המחבר.
באותו ספר, ובעוד עשרות ספרים ומאות מאמרים אחרים שכתב, המטרה אותה הציב לעצמו האייק הייתה להבין את התנאים בהם חירות הפרט תהיה מקסימלית. החל מכתביו המוקדמים על כלכלה, מפעל החיים הזה הוביל את האייק לשדות ההגות הפוליטית והמשפטית, הפילוסופיה של המדע, היסטוריה חוקתית וההיסטוריה של הרעיונות, פסיכולוגיה, תיאוריות ממדעי החיים ושלל נושאים אחרים.
למרות שככל הנראה 'הדרך לשעבוד' היה ונותר ספרו הנגיש והידוע ביותר, חשובים לא פחות היו 'חוקת החירות' שראה אור ב-1960 והטרילוגיה שפורסמה כסדרה בין 1973 ל-1979 תחת הכותרת 'חוק, חקיקה וחירות'. בעשור התשיעי לחייו האייק החל לכתוב את יצירתו האחרונה, 'יומרה קטלנית' (The Fatal Conceit), אך לא הספיק להשלים אותה לשביעות רצונו. מאוחר יותר הספר נכלל גם באוסף מקיף של כתביו שראה אור ביוזמת אוניברסיטת שיקגו ובעריכת הביוגרפים וויליאם בארטלי וסטיבן קסרג'.
***
באופן אירוני משהו, מותו של האייק התרחש לא רק לאחר שביקורתו על הסוציאליזם קיבלה חותמת אישור היסטורית מכריעה, אלא גם בזמן בו התנועה השמרנית באמריקה (שאת עקרונותיה הכלכליים הוא עיצב יותר מכל אחד אחר) הייתה בעיצומו של משבר יסודי. כדי להבין את טבעו של המשבר, צריך קודם כל להבין כיצד פרידריך האייק הפך לשחקן מרכזי כל כך בתהליך התפתחות השמרנות.
בטרם מלחמת העולם השנייה, מה שנחשב כ"שמרנות" בארה"ב היה שילוב של דעות ודעות קדומות חסרות פשר אמיתי שניתן לסכם אותו באמצעות שורת עקרונות ברורים. המאפיינים העיקריים של הימין האמריקני הישן היו התנגדות פנאטית למדיניות ה'ניו-דיל' של רוזוולט ולמעשה התנגדות לכל צעד לאומי שמטרתו שיפור מצבם של חסרי המזל במדינה; התנגדות לבריתות בינלאומיות יחד עם נטייה נאיבית לתמוך במדיניות סחר פרוטקציוניסטית; נטייה פרימיטיבית נגד עולם הבנקאות והספקולציה ונגד וול-סטריט בכלל; וקבלה אדישה (ולעתים אף תמיכה פעילה) של אפליה גזעית ודתית נגד שחורים, יהודים ומיעוטים אחרים. (לגבי הנקודה האחרונה היו כמובן גם יוצאי דופן כמו רוברט טאפט, השמרן הבולט של דורו שהיה אדם ישר וחף מכל הטיה גזענית, אך גם הוא היה בדלן ופרוטקציוניסט).
רשימת העקרונות האלו הובילו את התנועה השמרנית האמריקנית בנתיב ההרס העצמי של תמיכה בחלק מרעיונות המדיניות שהביאו על ארה"ב את השפל הגדול, כולל חוק המכסים 'סמוט-האולי' הידוע לשמצה מ-1930, וההחלטה להעלות את שיעורי הריבית ב-1928 כדי לחנוק את הצמיחה הספקולטיבית בשוק המניות. ברגע שהשפל התחיל, אותן דעות קדומות הובילו את השמרנים להתנגד לכל מדיניות שניסתה לבלום אותו או להאיץ את השיקום.
כדי להוסיף לאסון הזה, השמרנים בארה"ב, בחשדנותם כלפי הממשלה הפדרלית ונטייתה להתערב בסכסוכים באירופה ובשנאתם העזה לרוזוולט, התנגדו בנחרצות למאמץ האמריקני לעמוד מול התפשטות הפשיזם ביבשת הישנה. גישות אלה הולידו את תנועת 'אמריקה תחילה' בשנות השלושים, שהקולות האנטישמיים שהשמיעה במרומז ופחות-במרומז יכולים להיות מובנים רק לאור המגוון הרחב יותר של פחדים, שנאה ונוירוזות שנתנו לה חיים.
פתיחת מלחמת העולם השנייה, המתקפה על פרל-הרבור והתגליות על זוועות השואה שביצעו הנאצים (עמם קראו אנשי 'אמריקה תחילה' לדו-קיום וחלקם אף הביעו סימפטיה), הותירו את השמרנות האמריקנית במשבר מוסרי ואינטלקטואלי, בדיוק כפי שהשפל הגדול וההתנגדות הרפלקסיבית ל'ניו-דיל' הותירו אותה במשבר רעיוני.
זהו בדיוק החלל אותו מילא 'הדרך לשעבוד' של האייק כאשר ראה אור ב-1945. היה זה ספר שנכתב בידי מהגר מאוסטריה בעל נטיות אנטי-נאציות מובהקות, והתנגד לרעיונות הסוציאליסטיים שהפכו לקו המחשבתי המנחה של הפרוגרסיבים ברחבי העולם. יתרה מכך, האייק טען בספרו בדרך אלגנטית ומבוססת כי הנתיב בו צעדו הפשיסטים לכוח מוחלט נסלל עבורם בידי אותם כלים בדיוק שיצרו קודמיהם הסוציאליסטים: תכנון מרכזי והאידיאולוגיה של מדינה כל-יכולה. אחרי הכל, הנאצים היו 'נאציונל-סוציאליסטים', ומוסוליני היה היה מנהיג המפלגה הסוציאליסטית באיטליה לפני שייסד את התנועה הפשיסטית. המכנה המשותף של כל אותן תנועות הייתה הכפפת היחיד לאינטרסים לכאורה של ישות קולקטיבית מופשטת – מעמד, אומה, גזע או פשוט חברה.
בתוך פרק זמן קצר יחסית, גרסתו של האייק לליברליזם של שוק חופשי וסחר חופשי (במובן האירופי המסורתי של המונח) ולאינטרנציונליזם פוליטי שמעולם לא הכתה שורש הן בקרב הימין והן בקרב השמאל באמריקה, הפכה לסלע היסוד עליו צמח דור חדש של שמרנים והפך לתנועה פוליטית. משוחררים מהנטיות הבדלניות הישנות, בני אותו דור הפנו את מירב מאמציהם למאבק בקומוניזם ובצורות אחרות של קולקטיביזם, ולקידום כלכלת השוק החופשי.
באופן טבעי, הטרנספורמציה של השמרנות האמריקנית מעולם לא הושלמה במלואה, וחלק מהשרידים הקיצוניים של הימין הישן המשיכו להתקיים בחוסר נוחות לצד הדחפים ההומניים והקוסמופוליטיים שהושאלו מהאייק ומליברלים אירופים אחרים (כמו גם משמרנים אירופים כלאו שטראוס, אריק פוגלין ומייקל אוקשוט). השפעת הימין הישן ניכרת כיום בעיקר בתפיסת העולם הקונספירטיבית, האובססיה עם בגידה וחוסר נאמנות, החיפוש אחר השפעות זרות, מנטליות המצור והזעם שלמרבה הצער עדיין נוכחות בחלקים של התנועה השמרנית. לתכונות מעין אלו התכוון בין השאר המועמד לנשיאות פט ביוקנן כאשר דיבר על "לכבוש בחזרה" את התנועה השמרנית מאלו שחטפו אותה.
***
האייק סייע אם כן באופן עקיף לשינוי ושיקום השמרנות האמריקנית, אך יחד עם זאת הפך באירוניה נוספת של הגורל להשפעה אינטלקטואלית עיקרית על קבוצה קטנה של מי שזיהו את עצמם כליברטריאנים. באנטיפטיות הקיצונית שפיתחה נגד המדינה הריכוזית המודרנית, אותה קבוצה אימצה גם עמדה נחרצת ומוחלטת נגד המדיניות האנטי-קומוניסטית של המלחמה הקרה. למרות תמיכתו האישית של האייק במדיניות החוץ האמריקנית לאחר מלחמת העולם השנייה (הוא האמין למשל שההתערבות בווייטנאם נחוצה כדי למנוע השתלטות קומוניסטית על דרום-מזרח אסיה), ליברטריאנים מודרניים נמשכו יותר לביקורתו העקרונית על הסוציאליזם ועל התערבות הממשלה בשוק, והתנגדותו המוקדמת לקיינס. אך בכך שאימצה לחיקה את האייק, התנועה הליברטריאנית יצרה רושם מופשט, כמעט על סף הקריקטורה, של עמדתו לגבי תפקיד הממשלה בחברה חופשית.
הפער בין האייק לליברטריאנים נוכח מגישתו האישית כלפי אחד מאויבי התנועה הגדולים, העיתונאי והסופר וולטר ליפמן. בהערה בסופו של 'הדרך לשעבוד', האייק כולל את ספרו של ליפמן מ-1937 'החברה הטובה' ברשימת הסופרים אשר "מחקריהם הובילו אותם באופן עצמאי למסקנות דומות". במקום אחר, האייק דיבר על האופן בו ליפמן "עינג ועודד את כל הליברלים באמצעות הניסוח המבריק שנתן לרעיונות הבסיסיים של הליברליזם הקלאסי".
עקרונות החברה הטובה בהם תמך ליפמן כללו מצד אחד את הקניין הפרטי והשוק החופשי כמבצרי חירות הפרט והדמוקרטיה. אך מנגד, הם כללו גם פעולה ממשלתית עבור שמירה על תחרות ומניעת התנודות בשוק התעשייתי, קביעת רף תמיכה מינימלי לסיוע לעניים, וביטוח מפני סיכונים אותו השוק הפרטי נכשל מלהציע. האייק אמנם לא תמך בגישה הקיינסיאנית הזו של ליפמן, אך התנגדותו אליה הייתה יותר טכנית מאשר עקרונית. בנוגע לתפיסה של תמיכה בסיסית, להאייק לא הייתה כל מחלוקת עם ליפמן, כל עוד אותם צעדים לא הפריעו לקביעת המחירים בידי כוחות השוק החופשי.
זו נקודה שחשוב להדגיש לאור העיוות שנעשה ל'דרך לשעבוד', הן על ידי מתנגדיו הרבים של האייק בשמאל, והן על ידי מעריציו בימין. המעוותים השונים טוענים כי על פי האייק כל סוג של התערבות ממשלתית בכלכלת השוק יוביל בהכרח ליצירת מערכת פוליטית טוטליטרית. אך למעשה, האייק עצמו כתב בספרו כי:
אין כל מניעה שבחברה שהגיעה לאותה רמה כללית של עושר שהושגה בחברה שלנו יזכו הכל בביטחון מן הסוג הראשון בלי להעמיד בסכנה את החופש לכל… אבל אין כל ספק שאפשר להבטיח לכל אדם מינימום של מזון, מחסה ומלבוש בסיסיים"
ההבחנה העיקרית שעשה האייק לא הייתה בין ממשלה גדולה לממשלה קטנה, אלא בין ממשלה של חוקים בה כל פעולת כפייה מוגבלת בידי כללים חסרי-פניות, לבין ממשלה של בני אדם בה כפייה למען כל מטרה שהיא עלולה להיות שרירותית. למרות שהאייק לא התלהב במיוחד מכך שחלק ניכר מהכנסות המדינה נבלעות על ידי הממשלה, סוג וכמות ההוצאות היו עבורו סוגייה משנית.
***
כדי להבין טוב יותר מה היו העקרונות האמיתיים של האייק, יש לנתח את שתי יצירותיו האחרונות, 'חוקת החירות' ו'חוק, חקיקה וחירות'. בשני ספרים אלה, ובמיוחד באחרון, האייק פורס את משנתו הליברלית-קלאסית לפיה המדינה יכולה לבצע כפייה רק באופן חסר פניות ועל פי הכללים, ומבסס אותה על תיאוריה ניאו-דרוויניאנית של אבולוציה חברתית וסדר חברתי ספונטני.
הנקודה אותה מדגיש האייק היא שהטיעון בעד חירות אינו יכול להיות מבוסס על ראיה דדוקטיבית הנשענת על אקסיומות לכאורה. במקום זאת, הוא טוען כי חירות היא ערך ומצב המתפתח ביחד עם החברה. אם אנו כיום מעריכים את החירות, הרי זה בגלל שהחברה המערבית התפתחה בדרך כזו שערך החירות הפך לחלק מהמסורת שלה. אותה מסורת, שהיא התוצאה הארעית של תהליך היסטורי ואבולוציוני, אינה ניתנת להסבר במונחים רציונליים גרידא.
גישה פילוסופית-סקפטית זו לתיאוריה חברתית עומדת בסתירה לאמונות דתיות בהן מחזיקים חלקים רבים בתנועה השמרנית, ומנגד אינה מושכת במיוחד עבור שמרנים או ליברטריאנים אשר מבססים את השקפתם הפוליטית על משפט הטבע או על כל אמת מובנת מאליה. זהו אחד ההסברים העיקריים לשאלה מדוע הגותו המאוחרת של האייק השפיעה כה מעט על השמרנות האמריקנית, עובדה מצערת במיוחד לאור שפע הטיעונים המשפטיים והתיאורטיים אותם היה יכול לתרום לניסוח משנה סדורה הן עבור שמרנים והן עבור ליברטריאנים.
אם נניח לרגע עובדה זו בצד, עדיין לא ניתן להכחיש כי מטרות העל של השמרנות האמריקנית שלאחר מלחמת העולם השנייה התפתחו בהדרגה מתפיסות הימין הישן ועד לאג'נדה נוסח האייק – מבדלנות לבלימת התפשטות הקומוניזם ותנועות טוטליטריות תוקפניות אחרות; מפרוטקציוניזם להפחתת מידת הפרעות הממשלה לכלכלת השוק החופשי הן מבית והן מחוץ; מהתנגדות כוללת ל'ניו דיל' לרפורמה הגיונית של ביטוח חברתי לפי קווי השוק, ומיקוד מאמצי הממשלה בסיוע לחסרי המזל במקום חלוקה כללית מחדש של הכנסה.
בהתחשב בשלל הלחצים המנוגדים המעצבים את תהליכי קבלת ההחלטות והמדיניות, אותה אג'נדה הייתה רחוקה מיישום מושלם אפילו תחת ממשלים שמרניים. אך בעצם האימוץ הרעיוני של אותה אג'נדה הצליחה התנועה השמרנית למשוך לא רק תומכים אינטלקטואליים בדמות הניאו-שמרנים, אלא גם את רוב המצביעים, לפחות בחלק ממערכות הבחירות לנשיאות. לכן משמעות הנסיגה לרעיונות הימין הישן בה תמכו דמויות כמו פט ביוקנן ואחרים תהיה לא רק השלכת מעמד הניאו-שמרנים החדשים מעבר לסיפון, אלא גם עקירה מן השורש של הקונצנזוס הבסיסי שאפשר לשמרנות האמריקנית לצמוח ולשגשג בעידן שלאחר המלחמה.
