ספרי השואה של אפלפלד נקראים יותר כביקורת על העולם אליו נולד מאשר על הכוחות שהביאו להכחדתו, וגיבוריו נאנקים תחת האובדן גם הרבה אחרי שחמקו מרודפיהם
פרופ’ רות וייס שימשה במשך יותר מארבעה עשורים כחוקרת ספרות ומרצה באוניברסיטאות הרווארד ומקגיל. מאמר זה פרי עטה פורסם לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי‘ באוגוסט 1983.
***
בעשרות שנות השתיקה הראשונות שחלפו מאז חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, אלו שהצליחו לשרוד תהו ודאי לעתים קרובות האם עוד מישהו מלבדם יזכור את הפורענות שחוו. בעודם אוספים כרכי זיכרון הנושאים את שמות הקהילות שנעלמו ומקימים אנדרטות למתים בבתי הקברות המקומיים, הם בוודאי הביעו משאלה לשמוע איזשהו הד לזיכרונות בקרב כותבים וארגונים בקהילה היהודית בפרט ובעולם כולו בכלל. טקסי הזיכרון באותן שנים, גם אם נערכו באולמות גדולים, הרגישו כאילו התקיימו במרתף או בבונקר.
כל מי שנכח באירועים כאלה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה היה יכול להעיד על מחלוקות רציניות בין האבלים בנוגע לאופן הזיכרון, לעתים עד כדי חיכוך גלוי. ויכוחים על הבמה היו מחזה נפוץ, וחלק הקבוצות המארגנות התפצלו כאשר הפער ביניהן היה עמוק מדי לגישור. בעוד חלק מן הריבים עסקו בעקרונות נעלים, רובם הסתכמו לבסוף כהמשך של אותה פלגנות פוליטית פנימית שהייתה קיימת עוד בטרם המלחמה וגם במהלכה. כאשר דובר רשמי הופיע מטעם ארגון קהילתי כלשהו והציע תנחומים באנגלית, קולות שנשמעו מהיציע דרשו: "דבר יידיש! שפת המרטירים!". למרות שפולמוס כזה הפריע למצב הרוח הכללי של אבל קולקטיבי הוא כנראה היה בלתי נמנע, וכובד הראש של אירועים אלה דרש פיקוח הדוק על כל מה שנידון בהם בכובד ראש.
החל משנות השבעים, ההזנחה פינתה את מקומה לעניין הולך וגובר בשואה בשלל פרויקטים שאיכותם ההיסטורית או האסתטית ניתנת לוויכוח, אך הם בוודאי עדיפים בחשבון הכללי על שכחה מוחלטת. אבל אם יש דבר אחד המטושטש בידי המונח המסורס והמופשט משהו "שואה", היא העובדה שכל יצירה או פרויקט כזה היא למעשה פעולה של פרשנות, בין אם יוצריה מודעים לכך או לא, וכנראה במיוחד כאשר אינם מודעים. הניסיון מצד ממשלת פולין לנצל את יום השנה הארבעים למרד גטו ורשה כפרסומת קוסמטית ל"פנים האנושיות" שלה הוא אחת הדוגמאות המרגיזות לניצול הפוליטי של השואה. כל "יצירת" שואה אומרת משהו לגבי הנושא בו היא עוסקת, ולעתים רחוקות זו אמירה שהמתים היו רוצים לשמוע על עצמם. בדומה לדור שלם של נשים יהודיות עבורן צניעות הייתה מידה חשובה אך נאלצו להפוך למיצגי עירום במוזאונים של המוות, כך גם אלו שאלו שחיכו במשך שנים להכרה בחוויית השואה שלהם כעת מבינים כמה מעט שליטה יש בידם על מה שנאמר עליה.
***
נדמה כי הרהורים אלה נשאו משקל מסוים על עבודתו של הסופר אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות שצבר מוניטין גם בעולם דובר האנגלית עם תרגום לספריו כמו 'באדנהיים' (1979) ו'תור הפלאות' (1978). ספרו 'סיפור חיים' אף הופיע באנגלית הרבה לפני פרסומו בעברית, וזכה לשבחי הביקורת.
אפלפלד נולד בשנת 1932 בעיר צ'רנוביץ (אז חלק מרומניה, כיום ברה"מ), ובמהלך מלחמת העולם השנייה נשלח עם משפחתו למחנה ריכוז ממנו הצליח להימלט. את שאר המלחמה העביר באזורי הכפר של אוקראינה, כאשר הוא שומר על מה שהגדיר כ"סוד המתוק של יהדותי", ובעודו מנסה לשרוד גם את תלאות החורף וגם את המצוד אחר יהודים. ב-1944 הוא הצטרף לצבא הסובייטי כטבח, עשה את דרכו לאיטליה יחד עם גלי הפליטים וב-1946 הגיע לארץ ישראל. למרות שלמד עברית רק בנקודה זו בחייו, השפה המאומצת הייתה היחידה בה כתב ובעזרתה הפך להיות נודע בסגנונו המובחן.
הסיפורים הקצרים והרומנים שחיבר אפלפלד עוסקים ברובם בהשפעת המלחמה על היהודים המתבוללים של ימי ילדותו. יצירתו מוגדרת כספרות שואה משום שזהו הנושא העיקרי שלה ובשל תחושת האובדן המעיקה על רוב דמויותיו אפילו כאשר הן מצליחות לחמוק לרגע מרודפיהן, אך עם זאת כתבי אפלפלד קשורים יותר לעולם אליו הוא נולד מאשר לכוחות שהביאו להכחדתו. בדומה לקפקא, הסופר אליו זכה להשוואות הרבות ביותר והודה כי חב לו חוב עצום, אפלפלד הכיר את האנטישמיות מבפנים, מן האנטי-יהודיות בביתו שלו עוד בטרם נתקל בה בחברה, והגילוי הראשוני הזה היה זה שנותר ההחלטי יותר. העוינות לזרים הייתה נראית כמעט כמו תגמול ראוי לשפלות הרוחנית של משפחתו המתבוללת.
בין הסיפורים הראשונים שפרסם אפלפלד בראשית שנות השישים היו כמה תיאורים מטרידים של ניצולי שואה, קבוצות קטנות של אנשים שהצליחו לחמוק מהתליינים שלהם. "מיד לאחר המלחמה נפתחו הזדמנויות גדולות", אומר המספר בסיפור בו הדמויות מחלימות במחנה עקורים סמוך לים התיכון בטרם יבחרו את הכיוון לעתיד. האירוניה גוברת מעמוד לעמוד בזמן שחלומות היהודים חושפים את עומק המחסור. אדם שהסתיר במשך שנים ילדה יתומה ביער כעת מוסר אותה למנזר כדי להמשיך הלאה ללא המעמסה, וחבר מנסה לנחם אותו על תחושת הבגידה בידיעה שהילדה לפחות תלמד צרפתית. וכך המשיכה שב"הזדמנות" הופכת לאותה נוסחת התבוללות שהשחיתה את החיים היהודים לפני המלחמה, ומיד לאחר שהיהודים שרדו את הסכנה הנאצית הם שבים מרצון לאותה באר מורעלת.
אפלפלד מתאר את התקופה הזו שלאחר המלחמה כסוג של שממה פראית, דרכה היהודים חייבים לעבור לפני שיהיו יכולים להגיע לארץ המובטחת. רבים נופלים בדרך, וכמו בסיפור התנ"כי המורל של העם כה נמוך עד שרק מעט מאלו שהצליחו לברוח מעבדות מסוגלים לחיות בחירות. הפליטים חולים וחבולים, מגפות משתוללות. הגוועים מרעב לא מסוגלים להתרגל לשפע מזון ומתים על סף הכניסה לחייהם החדשים. חמורה יותר מכשלון הגוף היא חולשת הנפש: השריד היחיד ליהדות מסורתית הוא השוטה המזדמן שמטיף על תשובה. מלבד מקרה אחד או שניים של החלמה מופלאה, השורדים כושלי הרגליים מראים סימנים של זיהום מוסרי הנדמה שנמצא מעבר ליכולת ריפוי אנושית.
דיבור הוא בעיה מרכזית. אחד ממספריו של אפלפלד מאבד את קולו ברגע בו מוסר הכיסוי מן הבונקר בו הסתתר. גיבור אחר מתאושש בבית החולים ומחפש סופר בריא כדי שיתעד את סיפורם של אחרים ושלו "עם סוג הניתוק שמאפשר התבוננות". המספר הטיפוסי של אפלפלד הוא בעל אישיות כבויה ומושתקת, ומתהלך כסהרורי כאילו חושש מכך שהשלווה החדשה שהשיג עשויה להתפוגג בכל רגע.
***
האיכות החלומית של הסיפורת של אפלפלד מומחשת מיד ב'באדנהיים', הספר שהציג אותו לקוראי האנגלית. הרומן נפתח עם חזרת האביב לעיירת הנופש האוסטרית ומביא עמו את התיירים שמשמשים כבסיס הכלכלה המקומית. אנשי העיר והמבקרים פיתחו במשך השנים שגרה של התאמה הדדית, אך השנה הזו נראים סימנים מבשרי רעות כאשר האורחים מתחילים להגיע. אשתו של הרוקח חווה במשך זמן מה חזיונות על גורלה האומלל של בתה הנישאה לגוי, ועל פולין מולדתה הקוראת לה לשוב הביתה. בעלה מבין בהדרגה את ההיגיון של תחושות אלה בעוד "המחלקה הסניטרית" מרחיבה את פלישתה לפרטיות האנשים ודורשת מכל היהודים להירשם, תושבים ומבקרים כאחד.
אך תושבי באדנהיים הגיעו לרמת היטמעות תרבותית כזו שחלקם מעולם לא זוהו כיהודים; התהליך הדרמטי בו מוסרות המסכות דומה לשיא המתמשך של נשף מוצלח. במהלך הקיץ, בעוד העיר מסתגלת לעוד חוק מפלה חדש, היהודים, אחד אחר השני, מקבלים בעל כורחם או מתוך הגיון פנימי את המצב שנכפה עליהם ומסתיים ב"חזרה לפולין". כאשר הרכבות מגיעות לבסוף לאסוף את כולם, חלק מן היהודים שנבנו מחדש אפילו מצפים בשמחה לירושלים החדשה אותה ימצאו על אדמת פולין.
הכותרת המקורית בעברית נשאה גוון אירוני קל על 'באדנהיים עיר הנופש', ואילו באנגלית נוספה לה גם השנה 1939, כאילו לסמן את תחושת הגורל שנחרץ מראש. דגש אחר ניתן על קלות הדעת והרמייה העצמית של תהליך ההתבוללות היהודית, כאשר הדמויות סגורות במלון כמו בפארק שעשועים אחד גדול. ישנם הצופים, ישנם עוזרי במה וישנם בדרנים, אלא שהתסריט עצמו נכתב בידי כוחות חזקים יותר. במשך שנים ארוכות היהודים הביעו את הערכתם לתרבות האירופית באמצעות השתתפות אדוקה בכל צורות האומנות. כעת המארחים האוסטרים-גרמנים גומלים להם בליהוקם לתפקידים הראשיים בדרמה החדשה, שמבוצעת בשיתוף העיר כולה. ובספרו של אפלפלד הם שחקנים מבריקים, מגלמים בשלמות את דמות היהודי הצייתן.
אחד המבקרים, בציינו את היצירתיות בה היהודים מאמצים את תפקידם ואת ההתלהבות הרוחנית עמה הם מביאים את הדרמה לקיצה, שיבח את אפלפלד על האופן בו הטמיע אירועים היסטוריים בסגנון אמנותי על סף הקומי. אפשר לטעון שהקורא בספר מפיק הנאה אמיתית, או לפחות נמנע מהכאב שבהכרת הסוף הידוע מראש ומליווי הדמויות שמקבלות עליהן את הסוף הבלתי-נמנע. התמונה האחרונה בה היהודים נשאבים אל הרכבות "בקלות בה גרגרי חיטה זורמים במשפך" מותירה עצב שקט אך לא יותר מכך: אין זעם מוסרי, אין שנאה רועמת לרוצחים, ואין בהלה לגבי מצב המין האנושי. הספר, כמו גיבוריו, נכנע לגרמנים כאילו היו הגורל עצמו. המסר המרומז שעולה ממנו הוא שחזרת היהודים לפולין בתוך קרונות בקר הייתה כבר מובנית בניסיונות היהודים במערב להתעלם מזהותם, והאירוניה היא שרובם קיבלו לבסוף בהבנה את ההיפוך הזה שהשיב אותם לשורשים. באופן הזה 'באדנהיים' חוסך מקוראיו עימות ישיר עם ההיסטוריה, שהיא תהליך הנקבע בידי בחירות של אנשים חיים.
בעוד ניתן להבין מדוע הנרטיב האפלפלדי של מלכודת הגורל זכה להשוואות לקפקא, אין כאן מן המסתורין של קפקא או מן הספקות המטאפיזיים שלו. השקפתו של קפקא על סמכות בלתי-נתפסת עולה מתוך עצמו, ואז מוקרנת החוצה; מנגד, אפלפלד ניגש לכתיבה מכיוון הפוך למדי, לוקח את האימה האמיתית שנכפתה מבחוץ על ידי כוחות אנושיים ומפנים אותה, ובכך מטשטש את מקורותיה ואת משמעותה.
***
'תור הפלאות' הוא רומן פחות מאופק ויותר מורכב, והסיפור מחולק לשני חלקים: הראשון עוסק בתקופה שמיד לאחר המלחמה, כפי שהיא זכורה לבנה הצעיר של משפחת מתבוללים יהודים באוסטריה, דמות המזכירה מאוד את המחבר; החלק השני מספר על הבן, השורד היחיד ממשפחתו וכעת תושב ירושלים, המבקר בעיר הולדתו "שנים רבות אחרי שהכל נגמר". בין לבין התרחשה המטמורפוזה שהעניקה לספר את כותרתו הפלאית.
הרומן עוקב אחר הלחץ האנטישמי האכזרי שרבץ בשנות השלושים המאוחרות על משפחה שלא הצליחה להבין אותו או להימלט ממנו. תחת שלטון הנאצים, הנער ואימו הפכו מודעים למשמעות הזהות שלהם. האב, שרק החל לזכות בהכרה מסוימת על כתיבתו כסופר, מורחק בהדרגה מכל מוסד תרבותי. כל זה הופך בלתי נסבל במיוחד עבורו, כיוון שהוא עצמו חולק עוינות כללית ליהודים ומחשיב את עצמו כחופשי מדרכיהם הנלוזות.
גורלה של תרזה, האחות הדיכאונית של האם, מטיל צל ארוך על החלק הראשון של הספר. מוגבלת לתחומי מנזר-בית משוגעים, משיכתה העמוקה לנצרות אינה מאיטה את גלישתה למחוזות הטירוף ולבסוף אל המוות. גם האב לא מצליח להימלט, אם כי הוא עוזב את משפחתו בניסיון לעשות זאת. הוא אינו נמצא יחד עם אשתו והבן כאשר הם נאספים לגירוש אך נתפס לבסוף. ברור כי הוא מת אך לא ידוע כיצד.
חזרת הבן אל המולדת שנים רבות לאחר המלחמה מתחילה מהזמנה לא-קרואה לסייע בהוצאה מחודשת לאור של כתבי אביו. נוף העיירה שלא השתנה, מלא בסימני דרך כה מוכרים, מסתיר מאחוריו שינויים מפתיעים. הבן פוגש בין תושבי המקום קבוצת יהודים קטנה הכוללת את בתו החורגת של דודו, אך הוא עדיין מרגיש בודד לחלוטין. ואז, ממש בתום שהותו, נוצר קשר אמיתי עם אחד המקומיים אותו הוא זוכר מהילדות. הנכה הזקן והמריר מאפשר לבן החוזר להתעמת עם העבר ומציע לו לעזוב את העיר ולהפסיק לעורר שדים ישנים. "שנאתי ליהודים אינה יודעת גבול", הוא אומר ברשעות גאה. כאשר הקשיש נופל לארץ ושוכב חסר אונים, היהודי מכה אותו בפניו ומשיב: "כעת זה יהיה לך קל יותר". לאחר שביצע את פעולת הטיהור הזו, הוא חוזר בשלווה לירושלים.
***
המצב האונטולוגי של הספר היא האנטישמיות, וקשה לחשוב על תיאורים דומים ביסודיותם על התפשטותה בקרב היהודים עצמם. אביו של הנער הוא הדוגמה המובהקת:
מוזר – אבא לא כעס על החברים שנטשו אותו, על המועדונים החברתיים שהפסיקו להזמין אותו לפגישות. הוא זעם על הזעיר-בורגנות היהודית. הוא בילה את זמנו בכתיבת פמפלטים שתקפו את הבורגנים היהודים, ואמר שיש להוקיע אותם על אנוכיותם, צרות המחשבה ומחסור בתחושה אמיתית. זה היה כעת אמצעי הביטוי היחיד והבוער שלו"
הילד שגדל לגבר נוקם בשם אביו על ידי צעד מוזר של הגדרה: אם שש מיליון גופות לא היו מספיק כדי לספק את השנאה האנטישמית, היהודי יכול לפחות לסרב לשחק את התפקיד המשלים של שונא-עצמו. אז הוא סוטר לאויבו, ומחזיר את התוקפנות למקום אליו היא שייכת. אך הוא אינו יכול לסטור לאביו על המורשת הכעורה והמבישה שניתנה לו, ואינו יכול לשחרר את עצמו מן הדיכוי שלה. "אביו, אביו – הפצע שמעולם לא החלים".
למרבה הצער, נראה כי אפלפלד עצמו לא מצליח להמשיך מעבר לנקודה הזו, אותה ניתן לסכם כיצר המחפיר של היהודי להשיל מעליו יהדות לא רצויה עבור כל הדברים שנראו פעם גדולים הרבה יותר: אידיאליזם ליברלי ופוסט-רומנטי, המיסטיות האינטנסיבית של הנצרות, והאושר הנורמלי של קיום בורגני אירופאי חופשי מרדיפה אנטישמית והיסטוריה. אך האם בסופו של דבר היה אותו היצר מושחת, או שמא הכוחות שעודדו את התקווה ואז קטעו אותה באכזריות? 'תור הפלאות' מסתיים בתמונת היהודים הנצפית דרך אותה עדשה אנטישמית שמלכתחילה עיוותה את ראיית היהודים את עצמם.
ישנה תחושה מוזרה בקריאת הרומן הזה לצד ספר אחר שראה אור באותה עת – 'זכרונות של אנטישמי' מאת גרגור פון רצורי, אשר כמו אפלפלד נולד בצ'רנוביץ ובדומה לו אחוז אובססיה לילדותו באותה נקודת מפגש תרבותית עשירה אך מוטרדת. חמשת הפרקים המתקשרים בספרו של רצורי מציגים דיוקנים מלאי חיים של יהודים שהציתו במספר קנאה, תאווה ואת סוג התשוקה שהיא לחלופין גם אהבה וגם שנאה. למרות כותרת הספר, רצורי מספר לנו מעט מאוד על אנטישמיות והרבה מאוד על היהודים. המספר שלו, אנטישמי "אידיאלי" הצופה בהתלהבות בכל ניואנס ומחווה, וכתוצאה מכך תיאוריו את הנשים והילדים היהודים שליוו את נעוריו כל הדרך לבגרות מרעננים ומבריקים, נטולי כל סימן למורבידיות ותחושות מבשרות רעות שמכבידות על מרבית תיאורי החיים היהודיים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. המעורבות הרגשית של רצורי עם דמויותיו (עליה גם הצהיר בגלוי) מייצרת ספר זיכרונות יוצא דופן בעוקצנותו, כזה אשר היהודים בו מתוארים בו כבני אדם שלמים ואוטונומיים. בניגוד לאפלפלד, רצורי מצליח לתאר יהודים שלא הוכתמו ואף ניצחו את קללת הבושה שהמספר הטיל עליהם. באופן אירוני, אם לדמויות הייתה בחירה, כנראה שהיו בוחרות לחיות כיהודים בעולם הדמיוני הזה ולא באלה של אפלפלד.
***
ברומן 'הכתונת והפסים' שראה אור ב-1983 (תורגם לאנגלית תחת הכותרת 'צילי'), נראה כי אפלפלד מבקש לנקוט בנקודת מבט חיובית יותר לנושא. במקום ההתפרקות המצערת של היהודים באירופה כולה, הוא מתאר את ההישרדות של אדם אחד ראוי. הדמות הראשית צילי היא נערה עקשנית וחביבה, אך חסרה את היכולת המילולית ואת האינטליגנציה שנחשבו כמאפיינים יהודיים, ואכן מאפיינים את הוריה המתבוללים והשאפתנים ואת אחיה ואחיותיה הלמדנים. צילי נחשבת לחסרת תקווה כל כך עד שהוריה שוכרים מורה פרטי מכפר סמוך כדי ללמוד אותה תפילות יהודית: לפחות שתדע משהו. כאשר פורצת המלחמה המשפחה כולה נמלטת, ומותירה את צילי לגורלה.
הספר נוקם את נקמתו במשפחה הזו. כל חבריה חוץ מצילי נעלמים, כנראה שלנצח, בעוד היא לבדה מסתגלת בהצלחה למאורעות הקשים. יצר ההישרדות הפשוט שלה מלמד אותה כיצד לסבול את האכזריות מצד אלה שלקחו אותה כמשרתת בחורף הקשה, ולחיות כעצמאית במהלך הקיץ בו אינה נזקקת עוד למחסה. באחד הימים הוא פוגשת יהודי נודד, אשר אופן דיבורו מזכיר לה את אחיה ואחיותיה החכמים מפעם. חולשתו האפורה דוחה אותה, בדיוק כפי שכוחה הכפרי מושך אותו. צילי מדריכה אותו בחיי ההרים, אך כאשר הוא חש חזק מספיק הוא נמשך מיד בחזרה לאנשי המישורים ונעלם. צילי נותרת הרה עם ילדו, ועם כמה משפטים יקרים אותם היא נוצרת כאוצר.
בתום המלחמה, צילי מצטרפת לזרם הפליטים לכיוון מערב, מתגברת על אובדן התינוק ומתכוננת לעלות על סיפון אוניה לארץ ישראל. בדפי הספר האחרונים, כמה פעילים ציוניים נלהבים נושאים נאום לקבוצת הפליטים האדישה והמבודדת, במילים מעליבות וחסרות פשר הדומות לפקודות שחילקו הוריה של צילי בראשיתו. למרות שהמילים נותרות מעבר להבנתה, צילי הצטרפה מחדש לעם היהודי. היא שרדה את המלחמה לבדה, וללא פגע.
סיפור חיים זה מסופר בסגנון חסכני, כאילו מתאים עצמו לחשיבה המוגבלת של הגיבורה. הסימפטיה הזו לשוטה על חשבון המלומד מתכתבת בסגנונה עם אגדות עם ידועות ורבות. בפולקלור היהודי, צילי הייתה יכולה להיחשב כגרסה הנשית של "התם", דמות בעלת אינטליגנציה מוגבלת שנמצאת בחסרון בתוך קהילה השמה דגש על למידה, אך בכל זאת מצליחה לנצח לבסוף את החכמים והזקנים ממנה. כפי שמבנה הסיפור רומז, צילי לא זוכה בניצחון על הנאצים האלמונים והמרוחקים שביקשו להשמיד אותה, אלא מנצחת דווקא את אלה שבגאוותם הקטינו אותה ואת יכולתה ובעצמם הושמדו.
צילי מזכירה גם את אחת מגיבורותיו המוקדמות יותר של אפלפלד, נערה בעלת פיגור קל בשם קיטי אשר בסיפור הנושא את שמה מקבלת מקלט במנזר במהלך המלחמה, כל עוד היא נראית כמועמדת מתאימה להמרה לנצרות. קיטי מתבגרת ומגלה עניין בפן הפיזי של חייה, ו"מושיעיה" המיועדים מתחילים לחשוד בה שהיא יהודייה ארורה. כאשר המלחמה מתקרבת לקיצה, ועדיין "היה צורך בטקס סיום", קיטי משמשת בו כקורבן. הגרמנים פושטים על המנזר והנערה היהודייה הצעירה נבגדת ומוצאת להורג.
אם העיסוק בגופה היה מה שהוביל למפלתה של קיטי, ב'הכתונת והפסים' הוא הופך לחבל הצלה. צילי אינה עומדת בניגוד לערכים הדתיים של המנזר, אלא דווקא בניגוד ללמדנות היתר ולבושה היהודית. בעוד מסביבה יהודים נמשכים כל העת אל מותם (וחלק מן השורדים אף מתאבדים), היא עצמה בוחרת להתרכז בדרישות הנוקשות של הקיום החייתי. עד כמה שהישרדותה מבוססת על כוח מתגבר וניסיון מצטבר, היא עדיין נראית פחות כתאונה ויותר כתוצאה של ההבדלים בינה לבין יהודים אחרים שתחכומם נחשף לבסוף כאטימות וקהות חושים.
חלק מן המבקרים טענו כי כוח הסבל שמגלה צילי הוא סמל להישרדות יהודית. יתכן שהייתה זו אכן כוונתו של אפלפלד, אך למעשה ההפך הוא הנכון. בתור הלכלוכית במשפחתה שלה ובקהילה, צילי חושפת את חולשתן ואווילותן, ואת הכישלון של כל אסטרטגיות ההגנה היהודיות. צילי אם כן היא משל המדגים כיצד ומדוע מרבית יהודי אירופה לא שרדו.
***
הספרות היהודית העכשווית החייתה באופן חילוני דיון תיאולוגי ותיק לגבי אחריות היהודים עצמם לאסונות הרבים שפקדו אותם במהלך ההיסטוריה. למעשה, חוקרים דתיים וחילוניים גם יחד הציעו עד כה התנגדות מכובדת ונחושה לתפיסה לפיה החורבן בידי הנאצים מסמל באופן כלשהו נקמה אלוהית על חטאי עם ישראל. אך בספרות, תגובה כזו בדיוק לזוועות הגרמנים מצאה הדהוד מסקרן. מבלי להיכנס לשיפוט מוסרי ישיר ומבלי לעורר את שיח הגמול, איכשהו פסק הדין ההיסטורי התהפך פנימה כלפי היהודים עצמם.
בספריו, אהרן אפלפלד נאבק בירושה אישית קשה מאוד – תרבות הדחייה העצמית בתוכה צמח ואליה, למרות הכל, נותר מחובר בקשרי דם חזקים. הרצון של אפלפלד להתעמת עם עברו מרוסן בידי הגורל האיום שנפל על עולם ילדותו, כמו בן שמאשים את אביו בקמצנות בזמן שהוא נרצח בשל עושרו המופלג. בניסיון להשיג את הניתוק הנדרש מן העבר, אפלפלד פיתח סגנון לשוני ייחודי, נייטרלי מבחינה רגשית, מרוחק ולא אישי. אך הזעם העצור של הבן עבר לבסוף להוריו, והגורל הוא זה ששופט את כל היהודים המתבוללים. התוצאה היא סדרה של סיפורים חסרי רחמים, כאלה שמרשיעים דווקא את קורבנות הפשע.
את ספרי אהרן אפלפלד גיליתי רק ב 5 השנים האחרונות, ומאז קראתי לפחות 6 ספרים שכתב. לפני כן לא ידעתי שעדיין קיים סופר ישראלי שהיהדות חשובה לו. הייתי קורא את שי עגנון , ביאליק ועוד. כי הסופרים החדשים השמאלנים הפוסטציונים לא עניינו אותי, משום שהם התעניינו רק ב "אקיבוש- פלשתינים מסכנים".
ספריו של אפלפלד אינם רק "ספרי שואה". אומנם הרקע שלהם הוא אותה תקופה, אך נושאי הסיפור הם אוניברסליים, שנוגעים בנפש האדם. ממליץ לקרא אותם. מבין ספריו עולים בזיכרוני כרגע שניים: "קתרינה" ו "האיש שלא פסק לישון" .
מאז שאפלפלד הלך לעולמו, עולים בי לפעמים דמיונות כאילו אני מבקר בירושלים פוגש אותו ומנסה לומר לו תודה על החוויה שזכיתי לקבל מקריאת ספריו.
מאמר קשוח מאוד. רות וייס כהרגלה חדה ואכזרית
יש שגיעות משמעותיות במאמר.
אפלפלד נולד ברומניה, לא בברה"מ, בעיר צרנוביץ. העיר נמצאת עכשיו באוקראינה.
בקיץ 1940, בעיקבות הסכם ריבנטרוף-מולוטוב, בברה"מ כבשה את עיר הולדתו והאזור מסביב, צפון בוקובינה.
באותו רגע, כפי שהסכימו היטלר וסטלין, רומניה נכנסה תחת השפעת גרמניה הנאצית, יישמה חוקי גזע והתחילה את רדיפת היהודים בשיטחה.
בקיץ 1941, רומניה הצטרפה להתקפת הרייך השלישי נגד ברה"מ וכבשה בחזרה את עיר צרנוביץ והטריטוריה שהפסידה לברה"מ בקיץ הקודם. כחלק מנקמה, הצבא והז'נדרמריה הרומנית התחילו במשא רצח והגרוש נגד היהודים בכל השטח שכבשו בחזרה.
אחרי בידוד בגטו, יהודי צרנוביץ גורשו ברגל והרכבות לטרנסדנסטר, בין נהרות דנסטר ובוג, איזור כיבוש של רומניה בתוך אוקרינה. שמה, היהודים הושמו במחנות ריכוז בתנאים מחפירים, במבנים חקלאיים יתושים.
הרבה יהודים נרצחו בדרך למחנות, הרבה בתוך המחנות, ועוד יותר מתו מרעב ומקור.
חשוב לציין שכל המעשים האלה נעשו כמעט כולם בפקודת הממשלה הרומנית, בהנהגת הדיקטטור הגנרל יון אנטונסקו, ובוצעו על ידי הצבא והז'נדרמריה הרומנית. התרומה של הגרמנים הייתה בלתי ישירה, רק השראה שנתנו לבני בריתם הרומנים.
בשואה נרצחו על ידי הרומנים לפחות רבע מיליון יהודים מהעיר אודסה שבאוקראינה, מהשטח שרומניה הפסידה ב-1940 וכבשה בחזרה ב-1941, ומקצת יהודי רומניה עצמה.
אחרי שבהתחלת 1943 צבא רומניה איבד בעצמו רבע מליון חיילים בקרב סטלינגראד, הממשל הרומני איבד האמון בניצחון גרמניה, הפסיק את הרציחות וביטל את תוכנית גרוש יתר יהודי רומניה למחנות השמדה שבפולין.
ב1943 ו-1944 חלק מהיהודים ששרדו בטרנסניסטריה חזרו לרומניה וחלק, אהרון אפלפלד בתוכם, שוחררו על ידי הצבא האדום שהתקדם מערבה. באוגוסט 1944, מלך מיהאי של הדיח את אנטונסקו וגרם להצטרפות רומניה לקואליציה בנות הברית נגד גרמניה הנאצית.
אני מקווה שזה נותן קונטאקסט לסיפור של אפלפלד.
כמו שצוין בפתיחה, המאמר נכתב בשנת 1983 אז הייתה צרנוביץ חלק מברה"מ