היהודי שהפסיק לברוח מעצמו: שלושים למותו של אהרן אפלפלד

הנער בעל התושייה שהצליח להימלט מהנאצים ועלה לישראל בגפו, הפך לאחד הסופרים העבריים החשובים והשאיר מפעל אדירים לדורות

מגדולי הספרות של דורנו. אהרן אפלפלד | פלאש90

הסופר אהרן אפלפלד, שהלך לעולמו לפני חודש בדיוק, נחשב בצדק רב לאחד מגדולי הספרות העברית בדורנו, ובפרספקטיבה היסטורית אולי החשוב שבהם. מאז החלו ספריו להיות מתורגמים לשפות זרות, הוכר אפלפלד גם כאחד מגדולי הסופרים בעולם במאה העשרים, כפי שמעידים הפרסים הרבים שזכה בהם לא רק כאן בישראל אלא גם בצרפת, בגרמניה, באנגליה ובארצות הברית. בשיחה עמו לפני כמה שנים סיפר שכאשר עיתונאים איטלקים פנו אל הסופר פרימו לוי, עם זכייתו בפרס נובל לספרות, הוא אמר להם: “למה אתם באים אלי? לכו לאפלפלד”.

דרך ארוכה ורבת חתחתים עבר אפלפלד עד שהגיע למעמדו כסופר מהולל ועטור פרסים. הוא היה ילד בן שמונה בשנת 1940, כאשר הנאצים נכנסו לעיירת מגוריהם ברומניה ורצחו את אמו בשער ביתם. כל היהודים רוכזו מחוץ לעיר, ואפלפלד לא נלאה מלספר כיצד הגרמנים הצעידו אותם במשך חודשים ארוכים בחורף המקפיא של הרי הקרפטים.

מסע הנדודים האכזרי גבה את חייהם של רבים מהצועדים והסתיים במחנות עבודה בסביבת מוגילוב – פודולסק. באחד הימים לקחו הנאצים את אביו של אפלפלד, והוא לא ראה אותו יותר לעולם.

אפלפלד בירושלים בשנת 1986 | פלאש90

אנשים שהכירו את אפלפלד מקרוב יודעים שהוא היה איש חכם אשר ניחן בבינה בלתי רגילה. בזכותה הצליח להימלט מן המחנה ולשרוד כמעט לבדו במשך שנתיים ביערות אוקראינה. במשך כל התקופה הקפיד להתרחק מהכפרים המקומיים, שמא יתגלה כי הוא יהודי. כך שרד עד שנת 1944, אז כבש הצבא הרוסי את האזור. אהרן הצעיר התלווה לחיילי הצבא האדום ושימש כנער שירות במטבח, עד שפגש קבוצה קטנה של ילדים יהודים, ברח איתם ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. בסביבות המנזר שבו שהו פגשה החבורה בחייל מן הבריגדה היהודית, שאמר להם: “אולי כדאי לכם לנסוע לארץ ישראל”.

בשנת 1946 הגיע אפלפלד לנמל חיפה, אך בזאת לא תמו נדודיו. הוא הועבר למחנה העצורים בעתלית ומשם לבית הספר החקלאי בירושלים. עם פרוץ מלחמת השחרור פונו החניכים למקווה ישראל ואהרן המשיך לנהלל, שם עבד עד לגיוסו לצה”ל.

קציני המיון של הצבא סיווגו את אפלפלד כבעל כושר לקוי, והוא עסק בעיקר בניקוי שולחנות ושירותים. מפקד הבסיס וסגנו, אותם הביס אהרן פעם אחר פעם בשחמט, עמדו על טיבו והבטיחו למלא את משאלתו לצאת ללימודים. אף שבקושי השלים מספר חודשים כתלמיד בכיתה א’ בילדותו, הצליח אפלפלד בעבודה קשה לעבור את בחינות הבגרות, ובגיל 25 נכנס בשערי האוניברסיטה העברית כסטודנט לספרות יידיש. הבחירה בשפה לא הייתה מקרית, ואפלפלד ציין את היכרותו הקרובה עם הסופר לייב רוכמן שאימץ אותו לביתו כגורם המרכזי לבחירתו.

חיפוש הזהות

לאחר שהשתקע והתבסס במדינת ישראל, החל אפלפלד במסע נוסף – נדודים של חיפוש הזהות. בראיונותיי עמו הוא תיאר פעמים רבות את הקושי להתחבר לזהות האידאולוגית לתוכה נחת בישראל, ולרעיונות של זרם העובדים וההתיישבות העובדת. הפליט שבקושי דיבר עברית התקשה למצוא את עצמו בתרבות הצברית המקומית. זיכרונותיו היו נטועים בכפר הולדתו בהרי הקרפטים, עם חסידי ויז’ניץ וסדיגורה, וביער הקפוא שבו נדד ושרד, לא בביתניה ובסג’רה.

על פי אפלפלד, לימודיו בחברת עליית הנוער בבית הספר החקלאי ברמת רחל היו למעשה “ראשית התודעה” שלו ותחילת הניסיון בו התמיד כל חייו לשחזור זיכרונות הילדות. “אני מנסה לשחזר חוויות. ומכאן החלה להשתכלל תפיסת עולמי”, סיפר. “שאלתי את עצמי איך באה אלינו השואה, איך היא זורמת בנו וניסיתי להבין איך היא בונה אותנו כבני אדם חיים”. שאיפה זו עמדה בסתירה למגמות שלילת הגלות שרווחו בתנועה הציונית בארץ, כפי שאמר אפלפלד: “באתי לישראל כפליט צעיר מאירופה, ופה אמרו לי: תשכח מה שהיה לך מקודם. פה יש משהו חדש”.

עוד סיפר על הבעיה האישית שעמדה בפניו כאשר עמד לפרסם את סיפוריו הראשונים. “בספר ‘עשן’ מדובר על אנשים הרוצים להימלט מזיכרונם, והזיכרון משיגם”. על פי אפלפלד, הבריחה מהזיכרון היא נושא יהודי כבר מימי ההשכלה, והשואה הייתה השיא של מוטיב זה. “אני טוען שהשואה היא חלק ממוטיב יהודי רחב מימי ההשכלה ועד ימינו – היהודי הבורח מעצמו. מעטים הם העמים שכה נלחמו בעצמם, בכתיבתם, בעברם”, אמר והוסיף: “לא יכתבו בצרפת נגד הצרפתיות”.

מסלולי החיים של הנער אהרן אפלפלד משכו אותו נפשית לעבר הזיכרון האישי והמשפחתי, ואותו הוא ביטא בספריו. ב’סיפור אהבה’ גולל את זיכרונותיו מסבו וסבתו, ובסיפורים רבים אחרים פיתח את תפיסת עולמו העיקרית האומרת כי ללא זיכרון אין קיום, וכי הקיום היהודי מעוגן בזיכרון הדורות.

כך למשל, דמותו של ארנסט ב’סיפור אהבה’ עוברת עינויים נפשיים ממושכים בשל הנתק שחוותה מהוריה. בגיל צעיר היה ארנסט לקומוניסט, והתא שאליו השתייך ציווה עליו להתנתק מהוריו, מקהילתו ומסביבתו היהודית. הוא הפך להיות עקר מבחינה רוחנית ולמי שאינו מסוגל ליצור, אף שהשקיע כוחות נפש רבים בכתיבה. רק כאשר מתפייס ארנסט עם הוריו – בעזרתה של אירנה המשרתת והזיכרונות שירשה מהוריה – הוא מגיע לידי הרמוניה עם עצמו ועם יצירתו.

בחיפושיו אחרי זהותו הבין אפלפלד שהוא חייב לחצוב אותה מתוך נפשו הוא, ומתוך בדלי הזיכרונות שנשתמרו בו מבית הוריו. “שחזור ימי ילדותי זו עבודה ארכיאולוגית בתוך עצמי. זהו בעצם תהליך היצירה”, אמר.

פרופסור דב סדן | ויקיפדיה

באוניברסיטה העברית למד אפלפלד בין היתר אצל מורים כגרשום שלום, מרטין בובר ויחזקאל קויפמן. המורה שהשפיע עליו ביותר היה פרופ’ דב סדן אשר “פרס לפני מפה יהודית, צורה רחבה שיש לכבד כל חלק וחלק בה. מפה יהודית ברוחבה האינטלקטואלי, בלי איבה ובלי אידאולוגיה. דב סדן ניסה למצוא את התהליכים הפנימים שיש להם גילויים חיצוניים”.

באחד הראיונות שערכתי עמו הסביר אפלפלד את תפיסתו שלפיה הפנים והחוץ קשורים זה לזה. “היהודי עוסק במאה השנים האחרונות בשיטתיות בהרס עצמי, ולא בכדי הרס עצמי מזמין הרס מבחוץ. גם אני חיפשתי יהודיות. גם אני חיפשתי טקסטים יהודיים שאתם אוכל להזדהות”.

מכאן נבע רצונו העז ללמוד את שפת היידיש, אותה שיפר בביקורים אצל החסידים במאה שערים מצד אחד, ובפגישות של הבונדיסטים בתל-אביב מצד שני. כך גם ראה אפלפלד את מוריו באוניברסיטה העברית, איתם הזדהה. “אלה היו יהודים שהגיעו מגרמניה, והציונות שלהם אמרה – חזרה ליהדות. הם ראו בציונות חידוש וחזרה ליהדות…. באנשים האלה אני עוסק”, אמר.

בזכות המהגרים

הגישה של השמאל הסוציאליסטי באותם ימים גרסה שארץ ישראל פירושה להתנתק מההיסטוריה היהודית, להפוך ל”נורמלים”. את הגישה הזאת דחה אפלפלד, ובסיפורים רבים יצא חוצץ נגדה. בעיניו, סטייה זו מהיהדות תביא לחוסר איזון נפשי ולפגיעה ביכולת התפקוד, כמו במקרה של ארנסט ב’סיפור אהבה’.

בניגוד לסופרים כעמוס עוז ואחרים שראו עצמם כנעלים בהיותם ילידי הארץ, אפלפלד ראה דווקא בעולים את מלח הארץ. “רוב האנשים כאן הם מהגרים או צאצאים של מהגרים וזה דבר נפלא, זה דבר טוב. המהגר הביא עמו שני עולמות, שתי זהויות, שתי שפות, שני נופים. המהגר הביא פרספקטיבה. זה שהארץ מתפתחת ותוססת, זה משום אי-השקט של המהגרים: הדמיון שהם הביאו, ההמצאה שהם הביאו. המהגר הוא שחידש את הארץ. הם העשירו את הארץ. אני באתי כנער בן ארבע עשרה, אבל הבאתי איתי נסיון של אדם בן ארבעים”.

אותה התייחסות של יראת כבוד ליידיש שהחלה בילדותו, הוכפלה פי כמה ביחסו לשפה העברית. הקורא את ספריו של אפלפלד עומד נדהם מול לשון כתיבתו, מול השימוש והיישום בשפה של נער ניצול שואה שהפך לאמן הלשון העברית. יותר מכל סופר אחר, כולל הפליט אפרים קישון, הפך הנער העילג לאשף ההבעה בעברית.

“לשון היא ראשית כול מייחדת: היא מהנפש שלך, המשפט, הקצב, מבחר המילים. כל זה קשור במבנה הנפש שלי. כיוון שהעברית אינה שפת אמי, אני נוהג בה בדחילו ורחימו. זאת איננה שפת אמי, קניתי אותה בייסורים, על כן עד עצם היום הזה אני נוהג בה בזהירות רבה”, אמר. “אני סופר כל מילה שאני כותב. לא קיבלתי אותה כמתנת חינם. יש כאן פרדוקס – מצד אחד העברית היא שפה קנויה, אבל היא השפה הראשונה שבה ביטאתי את עצמי בכתב. לכן יש לי פחד, וכל דף שעובר תחת ידי יש לו לפחות שש עד שמונה טיוטות”.

אהרן אפלפלד השאיר אחריו מפעל אדירים, קאנון ספרותי שעסקו בו רבות ועוד ימשיכו לעסוק בו בדורות הבאים. תודה לך אהרן על כל מה שיצרת והענקת לנו, נוח בשלום על משכבך.


פרופסור שמואל שניידר הוא מרצה ב-Yeshiva University וחבר ועדת המערכת של כתב העת ‘הדור’

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. אכן, ענק אמיתי.
    תודה לך אהרון על כתביך, שיש בהם גדולה אמיתית ולא רק בכיינות אנטי ישראלי עלובה כמו שיש ברוב כתביהם של “סופרי” הדור שלך שנולדו בארץ.

  2. וויקפדיה למען הדיוק ההיסטורי:

    בשנת 1957 פגש את אביו בישראל, בעת שהאב עבד בקטיף לאחר שעלה ארצה. על הפגישה סיפר אפלפלד:

    אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. … אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: ‘הר אפלפלד?’ והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מלה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת.

    — אהרן אפלפלד בראיון למיכאל גלוזמן, מכאן, 2000

    1. מאמר טוב . וגם התיקון חשוב למען הדיוק.
      מעריץ של אפלפלד.
      התעוררתי מאוחר ו”גליתי” את ספריו לפני שנתיים וקראתי לפחות ששה מהם.
      מצטער שלא זכיתי לשוחח עמו.

  3. תקשיבו טוב, יהודים-שונאי-עצמם, הרס עצמי מביא הרס מבחוץ.

    איך לא מתביישים לגדל פה דורות של בורים ועמי ארצות שמתחילים את היום עם מנת אנטישמיות לארוחת בקר