"הולכים כי אין לנו דרך אחרת": אובדן וקוממיות בחיי רבקה גובר

מעליה והתיישבות דרך חינוך והתנדבות ועד המלחמות והשכול, קטעים מכתביה של 'אם הבנים' מתארים סיפור חיים של משפחה ומדינה

רבקה ומרדכי גובר בנהורה, 1959 | לע"מ

נעורים, עלייה והתיישבות

רבקה גוּבֶּר (לבית בּוּמָגִין) נולדה בשנת 1902 למשפחת איכרים בנובו-ויטבסק (זשלאטע), מושבה יהודית חקלאית בדרום אוקראינה. משפחתה הייתה משפחת איכרים יהודית שורשית, שבמשך חמישה דורות הוציאה את לחמה מעבודת האדמה. לגבי אמה כותבת רבקה כי למרות היותה השנייה מתוך ארבע בנות, נחשבה תמיד למרכז המשפחה. מילדותה הסתגלה רבקה לחיים דלים ולעבודה מפרכת בשדה, ועם זאת לא זנחה את אהבתה להשכלה ואת חיבתה לספר. הוריה של רבקה גילו בה ניצוצות יוצאי דופן של כשרון לימודי, ואת לימודיה היסודיים היא סיימה בהצלחה. רבקה נשלחה לעיר המחוז יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) כדי להשלים את לימודיה התיכוניים ושם גם החלה בלימודים באוניברסיטה, לאחר שזכתה למלגת הצטיינות.

בקיץ של שנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס אביה של רבקה לצבא והיא נקראה לשוב לכפר כדי לסייע בפרנסת המשפחה. רבקה ואמה, כמו שאר הנשים בכפר אשר נותרו ללא הגברים במשפחה, נאלצו לקום מדי בוקר עוד בטרם זריחת השמש כדי לעבוד במשק ולטפל בחיות: "…לא היו רואים [בכפר] כלל גברים צעירים, הנשים החליפו אותם בכל העבודות הקשות". רבקה ניהלה חליפת מכתבים ארוכה עם אביה אשר כתב לה מדי יום, בדומה למה שיעשה נכדו אפרים כשלושים שנה לאחר מכן, בזמן מלחמת העולם השנייה. גם אז תאלץ רבקה למלא את מקום הגבר שנשלח לחזית ולדאוג לצרכי המשק.

עם תום המלחמה שבה רבקה ללימודיה ביקטרינוסלב, שם התגוררה אצל אלמנה בשם שיפרה שנירמן, קרובת משפחה של שכניה של רבקה מן הכפר, אשר נראה כי הותירה ברבקה רושם רב. שיפרה הייתה אימא לשלושה ילדים צעירים, אשר תרמו כולם לפרנסת הבית בעבודות קשות. שיפרה עצמה מצאה את פרנסתה בקושי רב ובצמצום – היא הייתה עוזבת את הבית בשלוש בבוקר כדי לצאת ברגל למרחק של כמה קילומטרים מן העיר, שם היו נשות השוק מחכות לאיכרים המגיעים עם תוצרתם, ושבה הביתה מעבודתה בשוק רק עם רדת הלילה. רבקה מתארת את ביקוריה בשוק כך: "קשה היה למצוא אותה בשוק בימי החורף בין המון נשים תגרניות, העטופות והמכורבלות ונראות כחביות מהן מזדקרות כפות הידיים בלבד, אותן היו מחממות כל רגע מעל לסיר הברזל המלא גחלים לוחשות".

נראה כי דמותה של שיפרה והקשיים אותם צלחה העניקו לרבקה השראה רבה, והשפיעו עליה מגיל צעיר בעיצוב דמות האם הראויה, אשר מפגינה כוח סבל והסתגלות לתנאים בכל מצב:

עד היום, כאשר אני חושבת על התוארים שקשרו לאם היהודיה, עומדת לפני עיני רוחי שיפרה זו ועטרה לראשה. במשך כל שנות אלמנותה לא פנתה לשום איש או למוסדות צדקה בבקשת עזרה. מרדכי שלי [בעלה לעתיד של רבקה], אשר נשאר יתום מאב בגיל חמש ועל אמו נשארה פרנסת שלושה תינוקות – כזאת היה מצייר את אימו לפני, כאשר סיפר לי עליה"

עם ראשיתה של מהפכת אוקטובר בשנת 1917 העידה רבקה על עצמה כי הייתה תומכת נלהבת במהפכה, משום שחשבה כרבים אחרים שהיא תביא לשוויון ולרווחה לעניים. רבקה אף הקימה קבוצת נוער מהפכנית והעבירה הרצאות פוליטיות, אך בהמשך תחזור בה מעמדות אלו כאשר תחזה בקרוב באימת מלחמת האחים ובגישה האנטישמית של המשטר החדש. פרוץ המהפכה גם הביא לקטיעת תוכניותיה להמשיך וללמוד, ורבקה נאלצה לחזור לעיירת הולדתה שם עבדה כמורה ושם פגשה גם את בעלה לעתיד מרדכי.

מרדכי גובר נולד בשנת 1893 בעיירה הליטאית גורודק שבאזור ביאליסטוק. מרדכי התחנך בישיבה ובהמשך הוכשר כמורה, במקביל לפעילותו במתחרת הציונית. בקיץ 1919 הגיע מרדכי לסמינר מורים לעברית בנובו-ויטבסק. באחד הלילות נכנסה למושבה קבוצת קוזקים שחיפשו אחר יהודים ובנות צעירות. מרדכי ורבקה, כל אחד מסיבותיו, נמלטו מפני הפורעים לשדות המקיפים את הכפר ושם נפגשו במקרה – פגישה אותה הגדירה רבקה כ"גורלית".

תחילה תכנן מרדכי להמשיך בדרכו כדי לעלות לארץ-ישראל, אך מחסור במשאבים ומעצרים בשל פעילותו הציונית דחו את העניין. בשנת 1920 רבקה שבה לשנה האחרונה של לימודיה באוניברסיטה, אך חלתה בטיפוס הבטן ומרדכי נאלץ למכור את מרבית רכושו כדי לטפל בה. באותה שנה פקדה את אוקראינה גם בצורת קשה ומשבר כלכלי שהביאה עמה המלחמה, ועד לחתונתם בראשית 1921 נדדו רבקה ומרדכי מדירה לדירה וחיו בעוני רב. רבקה מכנה שנה זו בשם "שנת הרעב". רבקה נכנסה להריון ובעקבות המחסור בפרנסה החלו בני הזוג לשקול ברצינות רבה יותר את עלייתם לארץ-ישראל ומרדכי החל ליצור קשרים עם גורמים ציוניים מחתרתיים בעיר.

בין החדרים והדירות הרבות בהן חיו רבקה ומרדכי היה גם ביתם של משפחת מוסטובליאנסקי, שם נחשפה רבקה ביתר שאת לרעיונות ציוניים: "היתה לי זו פגישה ראשונה בחיי עם משפחה, שציונות להם היא יותר מהשקפת חיים. זה היה משהו נסוך בדמם". הייתה זו משפחה עשירה שירדה מגדולתה בשל המשבר הכלכלי, וכמו רבים אחרים באותה העת, חוותה את קשיי העוני לראשונה בחייה. כפי שמתארת רבקה:

הגברת מוסטובליאנסקי היתה סמל העדינות והאדיבות. היא היתה מוכנה לתת את פרוסת הלחם האחרונה, לפעמים אפילו משל ילדיה…[אבל] היתה חסרת אונים לחלוטין במאבקה בתנאי החיים. היא לא היתה מסוגלת להסתגל אליהם, פשוט לא הורגלה לעבוד. היא לא ידעה להבחין, מה אפשר לשנות, מה תלוי בה בעצמה. הדלות נפלה עליה כאסון מן השמיים"

למרות הקשיים, מצאה רבקה חיבור לאותה גברת דרך שיחות בעברית על ציונות וארץ-ישראל. הן בילו שעות רבות בדיונים על שיריו של ביאליק והדבר השפיע רבות על מחשבתה הציונית של רבקה:

הרושם היה מהמם…גברת מ' עסקה באמת ובתמים בחינוכי לציונות…צלילי השפה העברית היו מזכירים לי משהו יקר ונשכח. הרגשי כאילו היתה מוסרת לי בכך את הנכס היקר לה ביותר ושירי ביאליק הפכו מאז לרכושי הנפשי והיו לי לציון ראשון בדרכי לארץ-ישראל"

כמו כן מספרת רבקה כי התקרבותה שלה עצמה לציונות קירבה אותה עוד יותר לבעלה מרדכי, שבאותו הזמן למד גם עברית, ויצרה "גשר יציב ביני לבין מרדכי".

בסוף אותה שנה חלה אביה של רבקה ונפטר, ובראשית 1922 ילדה רבקה בייסורים רבים בת, אשר מתה כעבור שישה שבועות. ב'ספר האחים', בפרק הנקרא "מזכרונות אם", מספרת רבקה על הלידה הכואבת בבית יולדות קר ועלוב, על האושר שחשה על לידת ביתה הראשונה לאחר הריון קשה ועל תחושותיה עם מות הפעוטה: "כאשר, כעבור ששה שבועות, נשקתי את רגלי הפעוטה של בתי, שלא עליה בידי לשמור עליה מתלאות אף משך ימים ספורים אלה, כבר ידעתי בבירור שיסורי לידה אינם קשים כלל, ושמעתה תמיד אלד בשמחה".

בשנים הבאות המשיכו להתקיים בקושי רב, ורבקה נקרעה בין חלומות על עלייה, לדאגות פרנסה וחינוך במציאות הקשה בה חיו היא ומשפחתה. מרדכי נכלא שוב לתקופה ממושכת, ורבקה נאלצה לדאוג לו. בזמן מאסרו חוותה עוד הריון בלתי מוצלח. בקיץ של 1925 זכה מרדכי לחנינה ובני הזוג קיבלו רישיון יציאה מברית המועצות. גם ההחלטה על העלייה לארץ-ישראל הייתה מלווה בקשיים, ורבקה מספרת על התחושות לקראת העלייה:

גם אני התחלתי להתכונן באופן נפשי לעזוב את רוסיה. במשפחתי נתקלתי בהתנגדות נמרצת: אבא נפטר, המשק נהרס, ואני הבת הבכורה שדאגו להשכלתה…הדוד ירחמיאל ואחי משה'לה התנגדו בתוקף לעזיבתי את המולדת. אמא שתקה ובכתה…אני מקווה שגם אני [וגם מרדכי] אמצא שם את אשרי. אינני נודדת מעבר להרי החושך, לארץ לא נודעת – אני שבה לארצנו, הביתה"

רבקה ומרדכי גובר הגיעו לארץ-ישראל בסתיו של שנת 1925. בתחילה הם גרו מספר שבועות בתל-אביב, שם ניסו לשווא למצוא עבודה. רבקה ניסתה את מזלה בתור תופרת אך לא גילתה כשרון רב בתחום, ומרדכי ניסה ללא הצלחה למצוא מקום בו יוכל לעבוד כמורה לעברית. עקב כך החליטו בני הזוג גובר להצטרף ל"חבורת הדרום", קבוצת פועלים מאנשי העלייה הרביעית שישבו ברחובות. מרדכי הצליח למצוא עבודה כמורה לעברית ורבקה עבדה במטבח, אך תנאי החיים במושבה לא היו קלים ותרמו לכך גם קשיי ההסתגלות אותם חוותה רבקה: "זוכרת אני כי בכיתי הרבה…הסיבות: אי ידיעת השפה, ניתוק מן המשפחה ומכל היקר לי ברוסיה…חיי לא היו חיים בלי קריאת ספר ובלי אנשים הקרובים לי". רבקה גם מדגישה את רצונה העז להפוך לאם, לאחר החוויות העגומות שעברה בהריונותיה הראשונים: "לא חדלתי להזכיר למרדכי את שבועתו, שבבואי לארץ-ישראל אהיה לאם".

רבקה ומרדכי שכרו חדר בביתה של משפחה ותיקה במושבה, ושם נחשפה רבקה בפעם הראשונה למצבם של עולי תימן בארץ-ישראל באותה התקופה. בבית המשפחה הייתה נערה צעירה בשם רוּמַה אשר עסקה בעבודות הבית וכך מתארת רבקה אותה ואת שאר יוצאי תימן ברחובות:

רומה הייתה המשרתת הקטנה…ילדה תימניה משכונת שעריים, שכונת הצריפונים והפחונים הקטנים והדלים, הטובעים בחולות. שכונה זו היתה מוציאה מתוכה בוקר בוקר חיל גדול של פועלים ופועלות כחושי בשר אך חרוצים, בעלי כוח הסבל ובעלי הרגלי החיים המתאימים מאוד לאקלימה ולתנאיה של ארצנו"

לפי רבקה, אותם פועלים תימנים "הם הם שהיו כובשיה האמיתיים של העבודה העברית ברחובות ובסביבותיה…פועלים אלה לא חלמו על 'הישגים סוציאליים'. הם שאפו לפרנס בצימצום את משפחותיהם מרובות הילדים. הילדות, שאינן חייבות לשאת בעול של לימוד תורה, היו יוצאות מקטנותן לשרת בבתיהם של איכרי רחובות".

נראה שרבקה, כמי שמגיעה מארץ של שלטון קומוניסטי וחונכה על ספרות מהפכנית, לא יכלה לשאת בשלוות נפש את מה שראתה כניצולה של הילדה על ידי בעלי המשק: "…באופן החלטי הייתי מסרבת להרשות לה לשטוף את הריצפה במקום מרדכי, כמו שציוותה עליה בעלת הבית. אף בעיני התימניה הקטנה היה בזיון לגבר, שיעשה את עבודת האישה". רבקה ורומה נפגשו שוב כעבור שנים רבות, בטקס זיכרון לחללי צה"ל. אז התברר לרבקה שגם רומה שכלה אחד מבניה במבצע קדש, ובכך אולי זכתה גם המשרתת התימנייה לחברות של כבוד במעגל הישראליות.

כך החלו אט אט רבקה ומרדכי להתרגל לחיים כאיכרים ופועלים בארץ-ישראל. מכתביה של רבקה עולה כי הייתה זו תקופה דלה מבחינה חומרית, אך מעשירה מבחינה חברתית ורוחנית, או לפי הגדרתה של רבקה – "העוני המבורך, אשר יחד עם העמל בנה והפריח את ארצנו". מרדכי החל להשתלב בעבודה בהוראה ורבקה קשרה קשרים חברתיים והחלה לקרוא בעברית, אולי גם מחוסר ברירה: "…השפה התחילה כאילו להתדפק על לבי…הקנאות לשפה העברית היתה אז שלטת ברחוב. דוברי יידיש היו נרדפים. כל המדבר רוסית ברחוב עלול היה לחטוף נזיפה מאת עובר אורח: עברי, דבר עברית! מה לך ולשפת מארגני הפוגרומים ושונאי יהודים?!". יתכן גם כי החלה להסתגל יותר לסביבתה, למרחק ממשפחתה ולשכנים, כפי שהיא מתארת את: "…אותה סביבה אידילית שהיתה…יחסי השכנים, שהיו קשורים ביניהם כבקשרי משפחה…שיחת רעים היתה משיבה נפש, משמשת עידוד ונחמה".

באביב של שנת 1926 הייתה רבקה שוב בהריון מתקדם, שנתן בה את אותותיו: "בחדשים האחרונים של ההריון, שהיה השלישי בימי חיי, פקד אותי משבר נפשי קשה. הגלמדות, ההריון, השכיבה במיטה מתוך אונס, הבדידות בערבים, כאשר מרדכי הלך לעבודתו…מין חרדה מיסטית, בלתי נתפסת, שלא מצאתי לה שום פורקן". באחד הימים הלך מרדכי למסיבת פורים וכך רבקה מספרת: "…נשארתי לבדי בבית הריק…חרדה אחזתני. העיצבון והתוגה של עולה חדשה, יסורי הקליטה ודכדוך הנפש, החששות בפני הבאות…פילחו את גופי צירי לידה, הכרתים היטב. הגברתי את הצעקות אך לשווא! היכן אמא שלי?!". לבסוף שמעו השכנים את צעקותיה והבהילו אותה לבית היולדות "הדסה" בתל-אביב, שם ילדה שוב תינוק מת. באופן כללי, מלבד הסיפור על בתה הראשונה שנפטרה שהובא לעיל, רבקה אינה חושפת בכתביה רגשות רבים בקשר למות התינוקות ומתארת את ההתרחשויות בצורה תמציתית ביותר, כאשר היא מנסה להדגיש בעיקר עד כמה אותן מיתות בטרם עת דווקא חיזקו אותה לקראת העתיד: "…ימים אלה היו לי ימים גורליים. ימים של התבגרות. היתה לי הכנה קשה וארוכה מאד עד שזכיתי באמהות מאושרת".

לקראת הקיץ חלו מספר תמורות בחייהם של בני הזוג גובר. מרדכי לא הצליח למצוא עבודה קבועה בתור מורה, והחל להתמחות בחקלאות ברחובות תחת הדרכתו של משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה ומראשי המושבה. לעומת זאת רבקה דווקא החלה לעבוד כמורה לתפירה ומלאכת יד בבית הספר. בני הזוג גובר נחשבו כבר לתושבים ותיקים ומוצלחים במושבה, הם השתקעו בדירת קבע, ובחורף של שנת 1927 ילדה רבקה את בנם אפרים. רבקה מספרת שוב כי הלידות הקודמות שנגמרו באכזבה קשה, רק חיזקו אותה לקראת הפיכתה סוף סוף לאם עם לידתו של אפרים: "…[המיילדת] שאלה: 'הקשה את סובלת?'. הייתי עונה לה בצחוק: 'כלל וכלל לא'. כנראה ניבא לי ליבי, שתמיד אשמח היום שילדתיו".

לאחר הלידה, ובשל מצבה הפיזי הירוד, התקשתה רבקה להניק את התינוק הרך ונאלצה להיעזר באמהות אחרות במושבה, אשר הניקו את אפרים בתורנות. אפרים נקשר במיוחד לאחת המניקות, חמדה, והדבר עורר ברבקה רגשות עזים: "רק דבר אחד לא יכולתי לשכוח זמן רב. בחודשי היניקה צחק הילד רק לחמדה. את פניה הכיר לפני הכל, והיה כולו מתחייך בגשתה אליו. לה שמר את ראשית אהבתו. קנאה עזה כזו לא הרגשתי מעולם". בשנת 1931 נולד בנם השני, צבי.

קבוצת פועלים ברחובות, 1930 | Gilad Haskin

בראשית שנת 1933, לאחר שש שנים ברחובות, נמנתה משפחת גובר עם ראשוני העולים לקרקע בכפר ביל"ו הסמוך. המושב הוקם במסגרת "התיישבות האלף" של הסוכנות, שמטרתה הייתה ליישב אלף משפחות של פועלים ואיכרים בסמוך למושבות הוותיקות. רבקה הפסיקה את עבודתה בבית הספר והקדישה את כל מרצה לבניין המשק, שם שוב נאלצה להתמודד עם קשיים רבים, כפי שכתבה: "…[ההתיישבות] קיבלה על עצמה משימה בלתי אפשרית: הקמת מפעל התיישבותי בתנאים שלא היו מתקבלים על דעתו של שום אדם שפוי". בשנת 1938 נולדה בתה חוה. את תרומתו של כפר ביל"ו ותרומתה של ההתיישבות כולה באותן שנים תיארה רבקה באומרה: "…נתנו קורבנות דמים, את הבנים שגידלנו במולדת, דור ראשון לגאולה. בלי קורבנות אלה לא יכולנו כיום אף לחלום, שיפציע לנו אי פעם השחר של השלום המיוחל. ייתכן כי הדם השפוך, שהיה לנו כסם המוות, היה לעמנו המיוסר כסם חיים".

בחודש אוקטובר של שנת 1939, מספר שבועות לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה משפחת גובר להתיישב בכפר ורבורג, באזור באר טוביה וקריית מלאכי כיום. למרות התלאות הרבות שעברה רבקה ביחד עם משפחתה, היא מסכמת באור חיובי ולאומי את קורות המשפחה בעשור וחצי הראשון לחייהם בארץ-ישראל:

רוב שנותינו בארץ עברו עלינו בעבודה חקלאית…חיינו על הקרקע, כשהתפרנסנו מן האדמה, היו למרדכי ולי שנות אושר ושלווה נפשית. צמחנו מתוך חברה המגשימה את חלומם של דורות, המגדלת את בניה כבני חורין, המחייה את שפתנו ומשיבה לעמנו את כבודו הלאומי והאנושי. ועל כל הטוב הזה שבחיי עלי להודות לאישי מרדכי, אשר עקר אותי ביד חזקה מבית אבי ומן המקום שבו גדלתי, ושתל אותי מחדש באדמה הטובה של ארצנו"

בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדבו יהודים רבים מארץ-ישראל לשורות הכוחות הבריטים. בין המתנדבים היו גם כ-4000 נשים יהודיות מקרב בנות היישוב, בעיקר לשני כוחות בריטיים – חיל העזר של צבא היבשה (ATS) וחיל העזר האווירי (WAF). החיילות המגויסות היו לרוב נשים רווקות או נשואות צעירות ללא ילדים, אך היו גם כ-120 אמהות מקרב נשות היישוב אשר התנדבו להתגייס. מניעיהן של האמהות היו לרוב דומים לאלו של כלל הנשים המגויסות, ברצונן לתרום למאמץ המלחמה או לפעול במרחב הציבורי, אך כמובן נוסף עליהם המחיר של עזיבת הבית והמשפחה שלעתים לא נראתה בעין יפה על ידי הסביבה. יש לציין כי רבקה גובר לא הייתה נציגה נאמנה של כלל הנשים המגויסות מן היישוב, אלא של מגזר מצומצם מאוד. בניגוד לרוב הנשים והאמהות שהתגייסו, אשר הגיעו מרקע עירוני, הייתה רבקה שונה מהן בהיותה אישה מן ההתיישבות העובדת שעסקה רוב ימיה עד אז בעבודת האדמה והמשק.

בחודש ינואר של שנת 1940, כאשר רעיון גיוס הנשים היה עוד בחיתוליו, התלבטה עדיין רבקה אם לעזוב את משפחתה הצעירה ולהתגייס למען המטרה הלאומית. שלמה לביא, מחלוצי העלייה השנייה שהתנדב בעצמו לצבא בגיל 60, הגיע לבקר בביתה של רבקה לאחר שנודע לו על רצונה להתגייס, ואמר לה כי

 סיפרו לי שיש לך שלושה ילדים ושהנכם בעלי משק חקלאי. ודאי שקשה עליך ההליכה. באתי להגיד לך כי אין כיום בעולם אף יהודי אחד, שמותר לו לחשוב על עצמו כי אינו חייב להשתתף במלחמה זו. אבל לא לכולם ישנו הכוח לצאת. אם מרגישה את שיש בך את הכוח הזה – לכי ואל תביטי ימינה או שמאלה"

על כך כתבה גובר: "בכוח זה הלכתי". מאוחר יותר השיבה לו רבקה מכתב, בו היא מרחיבה על המניע האידיאולוגי שדחף אותה להתגייס: "מי יאמין לי כי מוכנה אני להקריב את היקר לי ביותר, כי רוצה אני לתת את היקר, שהרי במחיר זול לא נקנה את חירותנו". אם היו גם מניעים אישיים לצעדה זה, הם אינם מוזכרים. כאשר בישרה למשפחתה על החלטתה הסופית אמרה להם רבקה: "שעתי הגיעה. אומר שלום לביתי ולמשפחתי…החשבון הגדול דוחה כרגע כל עניין פרטי…איני עוזבת את ילדי ומשקי – אלא יוצאת לקדם את פני הרעה העצומה והנוראה". רבקה אף התמלאה גאווה כאשר בנה אפרים השיב לה: "ידעתי כי אם יוכרז גיוס נשים, תלך אמי הראשונה", ועל כך כתבה: "איך יכולתי להכזיבו? אם יש דבר בעולם שיראה אני מפניו הריהו משפט הבנים".

רבקה גובר התגייסה לבסוף לצבא הבריטי בשנת 1942 כשהיא בת ארבעים ואם לשלושה ילדים – אפרים וצבי שהיו בשנות העשרה לחייהם, וחוה הצעירה. רבקה שירתה במשך כשנתיים כמבשלת במחנה בסרפנד (צריפין), בהן נמנע ממנה קשר יומיומי עם משפחתה. היא חזרה לביתה בסופי השבוע, ואחת לשלושה חודשים הייתה זכאית לחופשה בת שבוע. גם בשירותה הצבאי מיהרה רבקה לאמץ את דמות האם, אשר מדריכה ומייעצת לחיילות הצעירות, מטפלת בסדרי העבודה התקינים במטבח, ודואגת שכל חייל יקבל מנה מספקת של מזון. שעות העבודה הארוכות במטבח היו מתישות ושוחקות וכפי שכותבת רבקה: "אלו היו חיילות אשר לא עוררו קנאת איש".

נראה כי לאחר הלבטים הרבים הייתה לבסוף רבקה שלמה עם החלטתה להתגייס והודתה כי "הייתי בעצמי כנדהמת מאותו הכוח אשר דחף אותי לקראת הבלתי נודע, להליכתי לצבא…אך הנני מאושרה שעמדתי במבחן". למרות זאת, רבים בתנועה וביישוב ראו בהחלטתה לעזוב את ילדיה הפקרת תפקידה כאם, וחלקים אף נידו אותה ואת משפחתה: "…האלם הכבד של סביבתי, שהייתה תמיד ידידותית עד אז, היה לביטוי רב הבעה של הגינוי בו דנו אותי כאם". חברה אחת אף העזה לבוא לביתה של רבקה ולהגיד לה בגילוי לב כי היא רואה את התגייסותה כתופעה שלילית של חוסר אחריות כלפי המשפחה: "יצרת פינה נהדרת, הרמוניה שורה בביתך, הרי זו יצירה גדולה. איך תוכלי להרוס כל זה? לא הבנתי פשר דבריה. מהי ההרמוניה בבית קטן ושליו בזמן שכל בית ישראל אחוז בלהבות?". לאותה אישה הציעו לצאת בשליחות לאמריקה, אולם היא לא יכלה להתגבר על רגשותיה האימהיים ולא הסכימה להשאיר את ילדיה לבד לתקופה ממושכת.

חיילות מארץ ישראל במדי ה-ATS, שנת 1942 | גבי ענתבי

בכתביה מדגישה רבקה מספר פעמים כי לא ראתה את עזיבת המשפחה כהפקרה, אלא כשליחות: "לא היה בדעתי להפקיר את משפחתי – אינני אדם שהולם אותו כלל המושג 'הפקר'! קיוותי להשאירה בסביבה אוהדת, היודעת מה גדול הקורבן שנתנו ילדי ושתדע גם להעריך אותו". היא עזבה מאחור "איש שהיה לי מורה ומדריך, שנתן לי 22 שנות אהבה ומסירות אין קץ…אני עוזבת בנים שטיפחתים בנאמנות ושהתחלתי לראות בהם סימני פריחה…כל זה אני עוזבת בלי רחמים – לשם מה? ההוכחה הטובה ביותר הן השמחה והנכונות הממלאים את נפשי בהליכתי".

העיתונאית ברכה חַבָּס כתבה על סיפורה של גובר (בעילום שם) בספרה 'בנות חיל', וכך תיארה את הגיוס: "הכפר ליווה את הליכתה בשתיקת תדהמה, אולם המשפחה – הן הילדים והן האב, שמטעמי בריאות לא יכול היה להתגייס – הבינה ועודדה". רבקה עצמה כתבה על נקיפות המצפון שלה כלפי ילדיה הקטנים שנשארו בבית: "זכרתי את הלילות אשר עברו עלי, כאשר תכף עם הליכתי חלתה ילדתי הקטנה בדלקת אוזניים קשה ואיבדה את שיווי המשקל לימים אחדים. מרדכי היה מוכרח להיות בעמק בית-שאן שם עבד כמדריך, ואפרים בן הארבע עשרה טיפל בילדה יחידי". למרות הלילות הקשים הייתה רבקה חשה הקלה לעתים ביודעה שאפרים הוא נער נמרץ שאפשר לסמוך עליו: "אני שבמשך שנים רבות התרגלתי לקום לחליבה עם עלות השחר, קל היה לי לצאת החוצה כאשר השמיים עודם מכוכבים. ידעתי שבאותה שעה עצמה קם בבית אפרים בני ויוצא לחלוב את הפרות במקומי".

את יכולתה לעמוד בפרידה מילדיה ובעלה הסבירה רבקה בחשיבות אותה ייחסה לוויתור של הפרט על צרכיו לטובת הכלל: "לימדתי את בני להיות יהודים טובים…לימדתי אותם לא ללכת בקו ההתנגדות הקלה, לימדתים לקבל ייסורים באהבה ולהיאבק על הקדוש להם עד לנשימתם האחרונה, כי חייב אדם להיאבק על היקר לו בחיים". לגבי תפיסת ההקרבה העצמית הוסיפה רבקה:

לא יכולתי להצביע על שום אדם אחר שעליו ללכת לפני. איך אפשר להגיד לזולתי, ואם גם צעיר ופנוי – 'לך!', פן ייהרג? אך כולם חייבים ללכת ואני הראשונה, כי לי קרוב יותר מעצמי ויקר מביתי…כל אותן השעות ראיתי לפני את ילדי, שביקשתי לקנות להם – בגופי ובנפשי – חלק בנצחון"

במהלך השנתיים בהן שירתה בצבא קיבלה רבקה חיזוק ותמיכה מילדיה, אשר לדבריה מעולם לא התלוננו על המצב: "אך אף אבן לא שמו על ליבי ילדי היקרים, תמיד רק חיזקו את ידי ועודדו אותי". יחד עם זאת, נראה שרבקה הייתה מודעת היטב למחיר אותו שילמה משפחתה בתקופת המלחמה:

פעם בימים ההם ליווה אותי צבי לאוטו, לא יכולתי לדבר, הרגשתי מחנק בגרון. הוא פתח ואמר: אל תדאגי אמא, אחרי המלחמה כל זה יהיה נראה לנו טוב. והעיקר, אם נפגוש אדם בלי יד או בלי רגל, לא יקשה עלינו להביט בעיניו והוא לא ישאל אותנו: היכן הייתם, כאשר אני סבלתי. גם אנחנו סבלנו!"

לעומת זאת, במכתבים אשר כתב הבן הבכור אפרים ניכרים רגשותיו החצויים לשירותה הצבאי של אימו. תקופה קצרה לפני הגיוס, בחודש דצמבר של שנת 1941, כותב אפרים כך: "לתת את אמא? המטרה נעלה היא בלא כל ספק, אולם קשה הוא המחיר". על תגובת אנשי הכפר כתב: "בוודאי כולם חושבים שאמא איננה אוהבת אותנו ומשתדלת לברוח מהבית. אולם הן אנחנו היודעים עד כמה אמא אוהבת אותנו". במכתב מאוחר יותר, אחרי שהתגייס בעצמו לבריגדה היהודית בהיותו בן 16 בלבד, נראה כי הפנים יותר את תפיסת ההקרבה העצמית שהנחילה לו רבקה: "כדאי להקריב הכל למען הנצחון…אנחנו מבטיחים לך שנקבל את כל הייסורים באהבה, כמוך".

נראה שבסיכום חלק זה של חייה של רבקה גובר השתלבו היטב חלק מהמאפיינים את אישיותה החלוצית מצד אחד, ותפיסתה את המשפחה בצד שני. לאחר שהקדישה את עצמה להקמת בית ומשפחה בתקופה אחת של חייה, רבקה הראתה או ביקשה להראות שבתקופות אחרות של צורך השעה הלאומי היא יכולה גם להגשים רעיונות חברתיים לאומיים אחרים, בלי לחוש סתירה רבה בין שני ההיבטים. רבקה עצמה הגדירה זאת כ"מזיגה שלמה של אזרחית ואם".

בכתביהם ובמעשיהם של בניה אפרים וצבי בהחלט ניכרו ערכים אלה של התנדבות, נאמנות ומסירות למטרה, כפי שכתב אפרים לאחיו צבי מן החזית באירופה: "הן אחרי הכל אנחנו רגילים במשפחתנו להתבגרות מוקדמת – אף פעם לא הורגלנו לשקוט על שמרינו, ולתת לאחרים לשפוך את דמם. ובודאי גם להבא לא נעשה זאת". רצה הגורל ומשפחת גובר שילמה על כך בהמשך את המחיר הכבד ביותר.

בנפול הבנים במלחמת העצמאות

כדי להבין את התהליך שעברה משפחת גובר החל מהולדת הבנים ועד לנפילתם במלחמת העצמאות יש לבחון את תיאור הבית והמשפחה בכתביהם מן התקופה. רבקה ואפרים ניהלו שניהם יומנים מפורטים וגם צבי כתב מכתבים רבים. מכתביה של רבקה ניתן לראות שכבר מגיל צעיר עסקה בהתלבטות אחרי דפוסים הולמים לחינוך ילדיה, וכך נולדו אפרים וצבי להורים אשר השקיעו רבות ביצירת ערכי משפחה חשובים המזדהים עם בניין העם והארץ. למשל, בתיאורה את ערב השבת במשפחתה כתבה רבקה:

הנהגתי שאנחנו חוגגים את ערב יום השישי כמו שראיתי בבית הורי ובכל בית יהודי בדור שעבר. בשבילנו זה ערב מנוחה בשבוע, הערב היחידי שאנו מבלים בחברת ילדינו ושעתנו פנויה להם לשיחה ולמשחק. אך לילדים במשך הזמן זה נעשה למשהו יותר נעלה – הנפש נתרככה, קרבת השכינה מאצילה עליה"

רבקה ומרדכי שיתפו את הילדים בביצוע טקסי החג והקפידו על כך שלא יאחרו לקבלת השבת. באחד המקרים כתב אפרים בן העשר לאמו לאחר שהתרגזה עליו: "אמא יקרה – אני מבקש ממך שתסלחי לי ביום שישי ואל תספרי לאבא. תספרי לו ביום ראשון, אני לא רוצה לקלקל את השבת". נראה שבית משפחת גובר כולו היה ספוג באווירה אשר חינכה לעמל ישר וחיים בצמצום ובפשטות, והילדים נרתמו לעול העבודה מגיל צעיר. כמו כן גדלו בסביבה שבה אירעו תקריות ביטחוניות רבות, והייתה מודעות גדולה לבעיות הביטחון של היישוב, כפי שכותבת רבקה: "ילדינו גדלו לקול שריקות הכדורים".

כשהגיע אפרים לגיל בית הספר רקמה רבקה דגל שהוגש כמתנה לבית החינוך ברחובות. את השי ליוותה במכתב שבו הביעה את מחשבותיה לגבי תרומתו של דור הנערים העבריים לשירות המולדת: "…הנה יתלכדו סביב הדגל הזה ילדים קטנים לצבא גדול, ויצאו לכבוש חופש, תרבות וארץ לעם נרדף ומעונה. על ילדנו למהר לגדול – המולדת זקוקה להם". יחלפו עוד כארבע עשר שנים עד שאפרים, צבי ונערים רבים כמותם יאמתו את משאלתה ותקוותה של רבקה.

אפרים גובר, כאמור, נמשך לפעילות הביטחון מגיל צעיר והמאורעות שהתרחשו בארץ בשנות ילדותו רק קירבו אותו עוד יותר לתחום. כבר מגיל עשר סייע לפעולות ההגנה בכפר באיתות, ונראה גם כי התגייסותה של רבקה לצבא הבריטי בעודו בן 14 השפיעה עליו להצטרף להתחיל לעבוד כנוטר. אפרים נשא ברובו של הנטל המשפחתי בעת העדרה של אימו, ובקיץ של שנת 1943 התגייס בעצמו לצבא הבריטי ונשלח עם הבריגדה לחזית האיטלקית. עם גיוסו כתבה לו רבקה על רגשותיה אך גם על ההתנהגות הלאומית המצופה ממנו:

אינני יודעת אם מכתב זה צריך להישלח. אל תחשוד בי שנתפסתי לריפיון רוח. לא! הננו עומדים מול הגורל בקומה זקופה, בהרגשה ברורה של צדקתנו ומוכנים לקבל מכל הבא מידו"

הוא לחם במספר קרבות נגד הנאצים, נפגש עם שארית הפליטה וטיפל בהעפלת הפליטים היהודים. עם שובו לארץ חזר לשורות ההגנה והשתתף בהברחות מעפילים. באחת מן הפעולות נתפס על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר בקפריסין. עם ראשיתה של מלחמת העצמאות שימש כמפקד מחלקה בטירת שלום, שם נפל ביום ה-26.3.1948 בקרב מול כוחות עיראקיים.

גם צבי גובר, בדומה לאחיו הבכור, נרתם מגיל צעיר לעול המשק החקלאי, אך עם זאת התגלה בו כשרון כתיבה מפותח שהשתקף בשירים רבים ורשימות אחרות שכתב. ביצירות אלה התבטאו אהבתו לעבודת האדמה ונוף המולדת, שכמו נתנו ביטוי לדורו, שהקדים להתבגר למעשים גדולים: "אנו יבולך, המכורה, ולך שילומים עד תום…ראי – במיטב דמנו הצעיר הרוינו עפרך, וגאון בחורינו הבאנו קורבן על מזבח דרורך". צבי הושפע מאוד מאחיו הבכור אפרים ונראה כי דבק במידותיו. לאחר מותו של אפרים נשא דברים על קברו בהם נשמעים היטב חלק מדברי אימו ואחיו על עצמאות הנקנית במחיר החיים:

אמא, אל תבכי! אם נפל, הרי אני נותרתי לעמוס משאו על כתפי כאשר אוכל. ואם אפול אף אני במערכה – הנה בנים רבים לך עוד!"

זמן קצר לאחר מכן התגייס צבי לצה"ל, ובתחילת חודש יולי השתתף בקרבות הקשים בהגנה על משלטי חוליקאת בנגב מול כוחות מצרים וסודנים. שם הוא נפל בגיל 17, ביום ה-8.7.1948, כארבעה חודשים לאחר אפרים.

אפרים (מימין) וצבי גובר | משרד הביטחון, אתר פלמ"ח

המוות של שני בניה של רבקה, בטווח הזמן הקצר ובנסיבות בהן קרה, הפך אותה לדמות ידועה במדינת ישראל שקמה זה עתה, ורבים בעם ראו ברבקה סמל של אם שכולה שאינה נותנת ליגונה לגבור עליה. דוד בן-גוריון ניהל איתה חליפת מכתבים ארוכה והוא גם היה זה שטבע את הכינוי "אם הבנים". כאשר היא כותבת על קורות בניה החל מלידתם ובצעירותם, ניכר כי היא מתמקדת בעיקר בסיפור האישי, ללא ההקשרים ההיסטוריים והלאומיים שניתנו להם לאחר מותם. אך מכתביה בתקופת גיוסם, ובעיקר לאחר מותם, עולה היטב הקונפליקט שבין התפקיד הלאומי המצופה ממנה כאם פטריוטית ששולח את בניה לקרב, לאם פרטית שידעה כבר אבדנים כואבים בעבר. נושא שחוזר על עצמו פעמים רבות בכתביה של רבקה הוא עדותה על עצמה כי היא זו שחינכה להקרבה, חלוציות וגבורה למען האומה. במכתב לאחייניתה שבוע לאחר נפילת אפרים כותבת רבקה:

אנו עוצרים את הדמעות, ידענו מה הסכנות הצפויות בדרך בה הולכים הבנים…כולם הולכים כי אין לנו דרך אחרת…עכשיו יוצא צבי למלא את מקום אפרים, כי המאבק נמשך ואין מפקירים עמדות"

נושא אשר בולט בחסרונו מכתביה של רבקה מתקופה זו הוא העדר כמעט מוחלט של תחושות ביקורת או כעס על גורל בניה. יתכן כי רבקה, בהיותה חלק מהתפיסה הלאומית באותה עת שהביעה הזדהות עם מטרות המלחמה ובשל קרבתה להנהגת המדינה, הצניעה חלקים אלה בכתיבתה והעדיפה שלא לחשוף בציבור את תחושותיה בנושא זה. עם זאת, במקרים מסוימים היא כן מביעה התרסה כלפי החברה, בעיקר בתיאורה את הבדידות שחשה לאחר אובדן בניה ושתיקתם של החברים לנוכח האסון: "ואולי יש בזה ביטוי אילם, של אי רצון כללי מגודל הקורבן". כלומר, לא זו בלבד שהחברה לא תמכה באם השכולה, היא אף פקפקה בצורך להקריב קורבן כה גדול. ייתכן מאוד שהיה בכך כדי להגביר את כאבה של רבקה. כמו כן נראה כי השכול ההמוני והטקסים והספרים הרבים שבאו בעקבותיו גרמו לזילות הזיכרון והכאב בעיני החברה כולה, כפי שמתארת רבקה במכתב אחר: "כשנה עברה אחרי נפלם של בני…ספרים רבים מאותו סוג יצאו לאור בשנה ההיא…ועין הקהל הוקהתה ולא פנתה אליהם יותר".

במקרים הבודדים בהם רבקה כן מביעה תחושות של האשמה, זו בעיקר האשמה עצמית על טעויות שעשתה בגידול הילדים והכאה על חטא על כך שלא מילאה את תפקידה האימהי כראוי. בכותבה על אפרים מאשימה עצמה רבקה על שדרשה ממנו יותר ממה שיכלה להעניק לו, ולא הראתה לו חיבה מספקת: "…נדמה כי לא הספקתי לראותו כראוי, להראות לו חיבה. תמיד הייתי עסוקה וטרודה ותמיד דרשתי מהילדים יותר מאשר נתתי להם". כמו כן היא מציינת במרמור כי רק לאחר מות בניה השכילה להבחין במעלותיהם: "תמיד הייתי אכולת ספיקות, ראיתי על פי רוב רק את חסרונותיהם".

רגע בולט במיוחד הוא תיאור פגישתה האחרונה עם צבי לפני צאת מחלקתו אל הנגב. רבקה מתארת בזיכרונותיה באופן מוחשי ביותר את המפגש המשפחתי האחרון בערב שבת, וכיצד צבי דאג גם ברגעים האחרונים לפני הקרב להשקות את הפרחים בגינה. מדבריה של רבקה עולה תחושת ההחמצה והצער על כך שלא פגשה את מפקדו של צבי כדי לספר לו שהוא אח שכול:

לא שמתי לב כלל לחבריו של צבי ולמפקדו. לו ראיתיו, הייתי אולי מעירה למפקד, כי אחיו של צבי נפל לפני שלושה חודשים, אולי כדאי היה לו לדעת זאת. מפקדו מחוליקאת תלש אחר כך את שערותיו, שלא ידע על צבי דבר וחצי דבר"

מעניין לחשוב מה היה קורה אילו כן פגשה רבקה את המפקד והאם הייתה יכולה להציל את חיי בנה, או שמא הייתה נמנעת מפעולה, מחשש שתפגע במאמץ הלאומי הכללי או מחשש מהתנגדותו של צבי.

רבקה גובר הפכה מאימא פרטית לאימא לאומית. יחד עם זאת נראה כי במצבים מסוימים התפרץ מדי פעם הקול האימהי הפרטי, אך משום שהאבל שלה לא היה פרטי יותר והפך לנחלת הציבור כולו, כך גבר לבסוף תפקידה הלאומי על זה הפרטי, כפי שהוכיחה בהמשך בפועלה הענף למען חינוך וקליטת עלייה לאחר הקמת המדינה.

בחינוך וקליטת עלייה

עם הקמת מדינת ישראל ותום מלחמת העצמאות שבו רבקה ומרדכי גובר לעסוק בפעילות חלוצית במרץ מחודש. בחורף של שנת 1949 הגיעו להשתכן בכפר ורבורג מספר ילדי עולים חדשים מהודו, בשל גשמים כבדים שגרמו להצפות במחנה העולים בג'וליס. רבקה נתקלה במקרה בשלושה מהם בכפר, שני בנים ובת צעירה – אסתר – ומיד זיהתה כי הם זרים למקום:

מן העגלה ירדו שלושה ילדים, לבושים בגדים מהסוג שהיה ידוע באותם ימים בשם הכולל 'כסות חורף', כלומר בגדים משומשים שנאספו וחולקו לנצרכים ללא התאמה…שימשו סימן היכר מובהק למצבם הסוציאלי הירוד של לובשיהם"

התברר כי הם בנים למשפחה מרובת ילדים שהובאו לכפר למשך החורף כדי להקל על מצב ההורים במחנה. שני הבנים החליטו לשוב להוריהם, ועל כך מספרת רבקה בשיחה עם האדם שהסיע אותם חזרה למחנה כי האב הכה אותם מכות נמרצות והאם מיררה בבכי באוהלה הדל והמלוכלך והמלא בתינוקות. על כך כתבה רבקה כי "בכי האם נגע ללבי הרבה יותר מבכייתה של אסתר. מימי נתנסיתי בניסיונה המר: להגיע לארץ חדשה המזועזעת לאחר מלחמת דמים וכל רכושה שישת ילדיה הקטנים בלבד".

רבקה אימצה את אסתר לביתה והיא התגוררה עם משפחת גובר במשך שש שנים. אסתר הקטנה חוותה בתחילה קשיי התאקלמות לתרבות ושפה חדשה. לדוגמה, רבקה ניסתה ללמדה נימוסי שולחן נאותים:

היא [אסתר] כופפת במומחיות רבה את פרוסת הלחם ושואבת בה מרק מן הצלחת. בתי משתדלת לחקותה אך ללא הצלחה יתירה. אני מפסיקה את ההתחרות: כך זה בבומביי, ואצלנו זה אחרת. תבואי לבומביי ותספרי: בכפר וורבורג אוכלים מרק בכף"

לאחר מספר חודשים ובשל המצב הכלכלי הקשה של המשפחה החליט אביה של אסתר לחזור להודו שם "…האנטישמיות אינה קיימת כלל ופרנסתו מובטחת. כאן נעשה קבצן וחי בעוני משווע. אין בכוחו להקים משק בכפר כי שבעת ילדיו [נולד לו עוד תינוק] קטנים עדיין, שניים מהם חולי גזזת, ואין לו אפשרות לפרנסם". לבסוף החליטה המשפחה להישאר בישראל, אך בכך לא תמו תלאותיה. כעבור שנתיים נודע לרבקה כי אביה של אסתר מתכנן לעזוב את הכפר ולעבור למעברה ליד רחובות. מכיוון שהיה חייב סכום כסף ניכר לסוכנות, לא ניתן לו רישיון כניסה לצריפון במעברה והמשטרה פינתה אותו משם בכוח. רבקה נזעקה למעברה כדי לסייע, וכך היא מתארת את שראו עיניה:

…התהלכנו במבוך של מאות צריפונים, שכל הדרים בהם נראים בעל כורחם כערב-רב. ראינו את המחזה המחפיר…אדמה חרבה, תינוקות מוזנחים, חשש להעמיד רגל פן תדרוך בלכלוך. ילדים מציצים מכל החרכים. נערים משחקים בזריקת מטבע, ילדות סוחבות תינוקות. צחנה מבחילה…ליד הצריפון אותו חסמה המשטרה במסמרים וקרשים התגוללו מיטות עם מצעים רקובים, גיגיות, כלי מטבח מפוייחים, חבילות סמרטוטים. האם התהלכה ואחריה כל שיירת הזאטוטים, כולם קרועי בגדים, יחפים ומלוכלכים"

רבקה שכנעה לבסוף את רשויות המעברה לאפשר למשפחה להישאר בצריפון, וכעבור שבע שנים הם עברו לשיכון ברחובות, שם מצא האב עבודה ופרנס בקושי רב את משפחתו, שמספר ילדיה הגיע כבר לעשרה.

הקמת המעברות בסמוך למושבות הוותיקות עוררה ויכוח בין תושבי הכפרים. חלקם טען כי אין זה מן ההיגיון להביא משפחות עולים אל סביבה חקלאית שאין בה פרנסה מספקת, אך לחץ העלייה חייב הקמה מהירה של המעברות. על הקמת המעברה בקסטינה כותבת רבקה: "נוקה השטח של המחנה הבריטי לשעבר והוקמו שלוש מאות אוהלים, שמיד נתמלאו משפחות מעולי עיראק ותימן, פולין, הונגריה, תוניס ופרס וארצות אחרות". על התרשמותה מחיי המעברות מספרת רבקה עוד:

ילדינו היו עורכים בשבת טיולים למעברה החדשה כדי לראות את העולים מארצות המזרח בתרבושיהם ובחלוקיהם הארוכים, ואת נשותיהם בלבוש שצבעיו חריפים ושרווליו רחבים ומתנפנפים. היינו באים להסתכל בתהלוכות חתונה, בריקודי הכורדים הנמשכים ימים שלמים לצלילי נגינה מוזרה וחדגונית"

בין השנים 1950 ל-1954 כיהן מרדכי כראש המועצה האזורית בבאר טוביה וטיפל בקליטת העולים החדשים וביישובם במסגרת תפקידו. עם בוא החורף גברה האבטלה המעברה והגשמים והרוחות העיפו שוב ושוב את האוהלים, ויושבי המעברה באו בתלונות רבות למועצה. בהערת אגב מציינת רבקה כי "כאשר התהפכו האוהלים בנשוב רוח חזקה, השוכנים בהם על פי רוב לא נקפו אצבע כדי להקימם מחדש…הם נהגו לפי הכלל – ככל שיירע כן ייטב. בכל פגע מצאו צידוק לתלונותיהם הבלתי פוסקות".

באחד הלילות הגיעה למעברה קבוצה ממעברת כפר סבא שפורקה. הם הגיעו לבית משפחת גובר עם רשימה של דרישות ותביעות ושם הופתעו לפגוש בראש המועצה מרדכי – אדם קשיש, נמוך קומה וכפוף גב בכובע טמבל ובמעיל צבאי בלוי. רבקה מספרת כי "בלכתם הרגשנו את עצמנו דלים וריקים, כי רוב תביעותיהם היו צודקות מעיקרן, אך לא היה בידינו לעשות למענם דבר כלשהו. הנה באו לביתנו בליל סגריר נציגיהם של נידחי ישראל. אנו דחינו אותם בקש ושלחנום חזרה לאוהליהם הדלים, ואילו הם גילו אורך רוח ומחלו לנו בנדיבות לבם". רבקה שימשה כמדריכת עולים בכפרים שונים ובראשית 1951 נקראה על ידי מרדכי להקים את בית הספר במעברה בקסטינה. היא החליטה לקחת את התפקיד למרות חוסר ניסיונה בתחום:

כך קפצתי לתוך היורה הרותחת – בעיית קליטתם, מיזוגם וחינוכם של ילדי עולים בתקופת קיבוץ הגלויות…רק מצוקתם הרוחנית של המוני ילדים יהודים – עתידה ועתודותיה של האומה – היה כדי להניע אנשים המחשיבים את ההוראה כדגולה שבאמנויות לצאת בלתי מצוידים למערכה נועזת זו"

רבקה פעלה לארגון מסגרת לימודית לעולים אך בתחילה היו תנאי הלימודים קשים. התלמידים ישבו על הארץ באוהל ובהמשך בצריף ללא שולחנות וכיסאות ומקום ללוח. כיתת התלמידים הייתה מאוכלסת בצפיפות בילדים שנתקבצו מארצות שונות ודיברו שפות שונות, ורבקה ניסתה כמיטב יכולתה להקנות להם ידיעה בסיסית בקריאה ובחשבון. היא מספרת על ילד אחד שזכור לה במיוחד:

שמו היה פירוז כהן. השיבותי לו את שמו העברי יצחק…כך עשינו לכל ז'אן וסעיד, קלוד וסביחה וכו'. יצחק זה, שהיה מהלך יחף ולבוש סחבות, היה יליד פרס והיו לו סכסוכים בלתי פוסקים עם ילדי שאר העדות. כל יום הייתה פורצת קטטה חדשה…פעם הלכתי לבקר באוהלו. מצאתי את אמו שוכבת חולה, האב לא גר איתה כי עבר לאשתו השנייה היושבת באותה מעברה. האיש לא נתן ולא כלום להחזקת המשפחה, רק בנה הבכור עבד ופרנס את אימו ואת אחיו. האם השתדלה להשפיע עלי שלא אחוס על כוחותי ואכה את בנה 'ככלב' למען יגדל ויהיה בן אדם"

באותה התקופה נתקלה רבקה במקרים רבים בהם בן או בת היו מפרנסים משפחה שלמה של זקנים ונכים. אחת המשפחות בהן טיפלה הייתה בת שתים עשרה נפשות מיוצאי עיראק שדרו יחדיו באוהל אחד. בשל מחלת הגרענת שהכתה במשפחה וגרמה לעיוורונם של ההורים, רק הבן הבכור היה יכול לעבוד. כאשר הציעה לו רבקה להעביר את ההורים לכפר עיוורים או למוסד מתאים אחר השיב לה: "הם זקנים ולא יוכלו לחיות בלי המשפחה". בין ילדי המשפחה הייתה בת יחידה בשם סלימה – שולמית. היא הייתה כבת שתים עשרה ובעלת עין אחת בלבד, ובשל מומה מעולם לא נשלחה לבית ספר בעיראק. רבקה אימצה אותה לחיקה עד שהפכה לתלמידה מצטיינת, ואף סייעה לה לקבל עין תותבת, עניין שהיה כרוך בבירוקרטיה רבה באותה העת.

בשנת 1955 החלה הסוכנות היהודית בביצוע תוכנית גדולה של התיישבות בחבל לכיש. רבקה ומרדכי עברו ללכיש והיו בין מייסדי מושב העולים נוגה, שם פגשו שוב את העולים יוצאי כורדיסטאן. לפי רבקה היו בקרב העדה הכורדית מספר אנאלפביתים גדול יותר מכל עדה אחרת, וכך נוצרו בקרבם רגשי נחיתות ובושה. היא מספרת על אחד מתושבי נוגה, אב לחמישה ילדים קטנים, אותו לימדה לחתום את שמו:

אותו איש, שהיה מניף את הטוריה בקלות, היה כולו מתכסה זיעה שעה שצייר את סימני הכתב הזעירים, והעפרון הדק היה רועד בידו האמיצה. לאחר כמה ימים כבר ידע לחתום, אז פנה אלי במשאלה צנועה שהיתה כמוסה בלבו זה זמן רב: אני רוצה שתלמדי אותי לחתום עם זנב שכזה. נראה כי מצאו חן בעיניו חתימותיהם המסולסלות של הפקידים, שעה שהיה עומד במשרדיהם ועוקב ביראת כבוד אחר עבודתם"

במקרה אחר ביקשה רבקה להשכין שלום בית בין איש לאשתו. הבעל היה מכה ללא כל סיבה מוצדקת את אשתו הצעירה והיפה, ונדמה היה כי המשפחה בדרך להיהרס. אך עד מהרה התברר לרבקה כי "הזוג אוהב זה את זו וחייהם המשותפים לא נתערערו במאומה על ידי התקרית. לא הבאנו בחשבון את מנהגי הסביבה, בה גדלו ונתחנכו אנשים אלה. נוכחנו לדעת כי במקום שיש אהבה במשפחה – והיא מצויה במשפחה המזרחית כמו במערבית – הריהי מאירה באור יקרות אף את החיים הקשים ביותר".

רבקה גובר בכיתת הלימודים | ארכיון המדינה

בין שאר פעילותיה בחבל לכיש, עבדה רבקה גם עולים ממרוקו במושב עוֹצֶם. במושב חיה קהילה מיוצאי אזור בוגמאז בהרי האטלס, אשר לפי רבקה עלו לא בשל מצוקה כלכלית או רדיפות המוסלמים, אלא מתוך היותם אנשים מאמינים וציוניים שנכספו לארץ המובטחת. היא מספרת על שליח הסוכנות במרוקו אשר גילה את יהודי בוגמאז "כגלות קולומבוס את אמריקה…שנים מהם הופיעו במשרדו ועשו רושם רב: גבוהים, תמירים, עטופי גלימות לבנות עם ברדסים מחודדים, פנים אציליים עטורי זקן – יהודי אברהם אבינו".

אנשי עוצם היו אדוקים יותר באמונתם מאשר עולים אחרים ושלחו את ילדיהם לבית ספר דתי ולא לממלכתי. רבקה מספרת על קליטתם הקשה של בני העדה בישראל, שהייתה רצופה אכזבות רבות: "רב העדה אמר לנו פעם: צרת המדינה היא בכך שאין בה מאמינים וחוקי התורה אינם נשמרים בארץ האבות…העדה עברה משבר נפשי קשה. משפחות אלו חונכו דורות על דורות לשמירת מצוות קפדנית, וכאן בארץ כאילו חרב עליהם עולמם. הם היו מתחלחלים כאשר ראו פתאום את אחד מבניהם, שבא לחופשה קצרה מן הצבא, והוא רוכב בשבת על אופניים, או שהכלה מכריזה לאחר חתונתה כי אינה רוצה לגור עם החמות". כאשר הייתה אישה מתלוננת כי בעלה מרים עליה יד, היה הרב מלין כי "נעשו הנשים חסרות בושה".

חלק ממנהגיהם נראו לרבקה כמשונים ומיוחדים: "…אמונות תפלות רבות דבקו בהם והאנשים שומרים עליהן עדיין: לפני ברית המילה מציירים בפיח סימנים מסתוריים על פני הרך הנולד. הרב נקרא למיטת החולה להשמיע לחש. בחתונה ניגש האב אל הכלה בסיום המשתה, מעמיס אותה על שכמו ומביאה בחגיגיות לבית החתן ומושיב אותה על מיטה מרופדת, לצד בעלה". יותר מכל התרשמה רבקה מהכנסת האורחים השונה אך הנדיבה: "…הם מכניסי אורחים למופת, כאברהם אבינו בשעתו, ואין עלבון גדול יותר בעיניהם מסירובו של האורח לטעום". כך היא כותבת על ביקור באחד מבתי הכפר:

לאחר שאשתו השיחה לפני את מר נפשה, הוסיף הבעל ויתנה גם את צרותיו שלו. כעבור שעות אחדות רצה לאשר את רגשי הידידות…הוא הוציא חבילה קטנה וביקשני להתכבד במשקה מיוחד במינו, שאין להשיגו בארץ בשום מחיר ושהוא קיבלו זה עתה על ידי עולה חדש ממרוקו. נתכבדתי בקפה שחור, שהחשיך עלי את עולמי: הקפה היה מעורב בפלפל"

בסיכום חוויותיה של רבקה מהעבודה עם אנשי עוצם ניתן לחוש היטב את הפער התרבותי העמוק שהיה קיים בין העולים החדשים לבין ותיקי הארץ, ואת תהייתה האם פער זה ניתן לגישור:

תרבותם ומסורתם המאובנת שמרה עליהם מאות בשנים מלהתבולל. היא גידלה להם בנים המסורים להוריהם ונאמנים לעמם…[העולים] הביאו איתם לישראל אורח חיים ומנהגים ברורים ביחד עם בורות מחרידה בענייני העולם…איך למצוא את הדרך הנכונה, שתוסיף להם דעת ועם זאת תשמור על זקיפות קומתם הרוחנית?"

בשנת 1976 זכתה רבקה גובר בפרס ישראל על מפעל חייה ותרומתה הייחודית בתחום ההתיישבות החקלאית וקליטת העלייה. ב-10 בספטמבר 1981 שמה רבקה גובר קץ לחייה, ונטמנה לצד בניה בבית העלמין בכפר ורבורג.

הציטוטים במאמר נלקחו מספריה של רבקה גובר:

– ספר האחים, 1950.

– עם הבנים, 1953.

– אל משואות לכיש, 1961.

– רק שביל, 1970.

– מורשה להנחיל, 1979.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *