“לא רוצים שביהמ”ש ידיח את רה”מ”: מאחורי הקלעים של חוק יסוד הממשלה

דיוני הוועדה שתיקנה את החוק בשנת 2001 חושפים כי חברי הכנסת חששו בדיוק מניסיון להדיח ראש ממשלה באמצעות כתב אישום ומהרחבת סמכות השופט על חשבון ריבונות המחוקק

מימין: אמנון רובינשטיין, ריבלין וטומי לפיד | צילום מסך

ה-26 בפברואר 2001 לא היה עוד יום רגיל בכנסת. לכאורה, על סדר היום של הוועדות השונות עמדו נושאים שנשמעו כאילו היו יכולים להילקח מיום שגרתי של הכנסת הנוכחית, כמו דיון שיזם אחמד טיבי על תנאי העסקת מנהלי מחלקות בבתי חולים, דיון בוועדת הפנים על הסיוע לעסקים בירושלים ושלל ישיבות אחרות בנושאי חינוך וכלכלה. אבל מתחת לפני השטח רחשו קולות אחרים.

כשלושה שבועות קודם לכן נערכו הבחירות האישיות המיוחדות בהן הביס אריאל שרון את אהוד ברק וסיים את כהונתו הקצרה והסוערת בראשות הממשלה, אך מכיוון שהרכב הכנסת לא השתנה הוקמה ממשלת אחדות רחבה שמטרתה הראשונית הייתה טיפול במצב הביטחוני החמור ובגל פיגועי ההתאבדות המחודש של האינתיפאדה השנייה. אך עוד קודם לכן ובטרם קמה הממשלה החדשה עסקו חברי הכנסת בשורה של תיקונים, ובראשם כתיבה מחדש של חוק יסוד הממשלה על מנת לבטל את חוק הבחירה הישירה.

לאחר שעבר במליאה בקריאה ראשונה חזר החוק לשולחן ועדת החוקה, שהתכנסה באותו בוקר בחדרה בחלק הישן של בניין הכנסת, כאשר האגף המזרחי החדש בו נמצאים כיום אולמות הוועדות היה אז רק בשלבי בנייה ראשוניים. יוזמי הצעת החוק היו שר המשפטים יוסי ביילין (בימיו האחרונים בתפקיד) ועוזי לנדאו, עובדה שיכולה להעיד על ההסכמה הרחבה ששררה בין כל סיעות הבית לגבי הצורך בחוק חדש. יו”ר הוועדה אמנון רובינשטיין פתח ועבר במהירות על כמה מהסעיפים הטכניים שדרשו תיקון קל או ניסוח מחדש, כולל התיקון שקובע כי לא תפתח חקירה נגד ראש ממשלה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. כאשר הגיע הדיון לסעיף 18 בחוק העוסק בהפסקת כהונה של ראש ממשלה, הסיפור התחיל להיות מעניין.

בשלב הזה הצטרף לשיחה רובי ריבלין, שבתפקידו כסגן יו”ר הכנסת ניהל את ישיבת המליאה באותו אחר-צהריים אך עדיין מצא לנכון להתייצב מוקדם יותר גם בוועדת החוקה בה היה חבר. עו”ד סיגל קוגוט ממשרד המשפטים הסבירה לריבלין את התיקון לפיו הכנסת רשאית ברוב חבריה, אחרי הליך בוועדת הכנסת ושימוע, להעביר מכהונתו ראש ממשלה שהורשע בעברה עם קלון. בחוק הקיים היו אמורות להיערך בחירות מיוחדות במצב כזה, אך התיקון ביקש לחזור לשיטה הקודמת בה לאחר החלטה כזו של הכנסת הנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחבריה.

ח”כ טומי לפיד שמפלגתו ‘שינוי’ התנגדה לביטול הבחירה הישירה התערב ושאל “למה לתת לכנסת סמכות להשאיר בכהונתו אדם שהורשע בפלילים?”, ורובינשטיין הדגיש כי מדובר במקרה שעדיין לא ניתן פסק דין סופי. היועץ המשפטי של הוועדה שלמה שהם ביקש לקבוע “נורמה” לפיה ראש ממשלה מורשע לא יוכל לכהן בכל מקרה, גם אם פסק הדין לא סופי עדיין וגם הוא זוכה לתמיכת רוב הכנסת. על כך הגיבה קוגוט ואמרה: “יש אפשרות לעשות זאת, אבל יוצא שבית משפט הוא זה שמעביר את ראש הממשלה מכהונתו, ולא רצינו את זה. זו הסיבה שלא כתבנו זאת. יוצא ששופט שמחליט אם יש קלון או אין קלון, יודע שהוא מדיח ראש ממשלה”. עוזי לנדאו חיזק את דבריה ומיהר להוסיף: “אני לא רוצה את זה בשום אופן”. לפיד שוב העלה את השאלה הערכית של המשך כהונה אחרי הרשעה בפלילים, וקוגוט שבה והדגישה את מטרת התיקון לחוק: “אנחנו לא רוצים שבית משפט אוטומטית ידיח ראש ממשלה”.

אחרי דין ודברים קצר בסוגיית הקלון, היו”ר רובינשטיין העלה את שאלת הערכאה שאמורה “לסלק סופית” ראש ממשלה ומתי הכנסת יכולה לעשות זאת, וכאן נכנס ריבלין שוב לשיחה וביקש להזכיר: “באיזונים ובבלמים שקיימים בכל דמוקרטיה יש שלוש רשויות, והרשויות האלה צריכות לתפקד בינן לבין עצמן…האיזון קובע שהכנסת היא הריבון, ואסור לנו לסטות מזה, קלה כחמורה, כי אחרת יהיו לנו אומבודסמנים, שבכוח היכולת האינטלקטואלית שלהם הם יקבעו מה מותר ומה אסור”.

לפיד פנה אל ריבלין, שזמן קצר קודם לכן נאלץ לוותר על תפקיד שר המשפטים אליו היה מיועד בממשלה החדשה בשל חקירות שהתנהלו נגדו בפרשת דוד אפל, ואמר: “אתה עכשיו רדוף במה שקרה לך”. ריבלין השיב: “אני כבר הסתדרתי עם זה, למשפחתי קשה עדיין”. לפיד לא ויתר ושאל שוב: “אתה חושב שאדם שבית המשפט העליון קבע שהוא פושע עם קלון יכול להיות ראש ממשלת ישראל?”, וריבלין הבהיר היטב את חששו מפני רדיפה פוליטית אותה חווה על בשרו:

בא אדם, שמיניתי אותו כשר משטרה, ואני יכול להיות עוד יומיים, בקלות. אני יכול למנות אדם שירדוף אותך ויבוא לכאן ויבקש את הסרת חסינותך, ואני אבוא ואומר: רבותי, התרשמתי שפה מדובר במעשה רדיפה באדון טומי לפיד, ואנחנו לא מוכנים, כוועדת הכנסת, להסיר את חסינותו. כל אזרח, דרך אגב, יכול לפנות לבג”ץ על שיקול דעתה של ועדת הכנסת. למשל, שכל אחד מהחברים של ועדת הכנסת קיבל שוחד, שנתנו לו ארוחות בוקר, שנתנו לו קפה – הכול יכול להיות, אבל בסופו של דבר יש בלם ואיזון, ולא יתנו לרדוף את טומי לפיד רק מפני שרובי ריבלין שם מישהו שיאמר לו “תרדוף אותו”

רובינשטיין העיר כי הדיון אינו עוסק בהסרת חסינות, וריבלין התעקש על העניין העקרוני של ההתנגשות בין הרשויות: “באה ועדת הכנסת, והגדילה והפליאה לעשות מליאת הכנסת, והחליטה החלטה; בא אזרח מן המניין ואמר: רבותי, עם כל הכבוד לכם, החלטת הכנסת נגועה בחוסר סבירות בעליל…זה יחזור לבג”ץ על ידי כל אדם שיש לו זכות עמידה, וכבר למדנו ולימדונו רבותינו…שלכל אדם במדינת ישראל יש זכות עמידה בפני בג”ץ כאשר מדובר בנושא שלטוני או בנושא ציבורי”. לכן הציע ריבלין שוב ללפיד להשאיר את התיקון לחוק “כי יש בו הגיון אדיר, הגיון עצום, וכך צריך להיות”.

ח”כ מוחמד ברכה מחד”ש נטל את רשות הדיבור וביקש לחזק את עמדת ריבלין. “כל מטרת החוק ומגמתו היא לחזק את הפרלמנטריזם. לא ייתכן שמרצון נערער את המגמה העיקרית של החוק”, פתח והסביר: “לכן אני חושב שההחלטה הסופית בנושא של העברת ראש ממשלה מתפקידו צריכה להיות בידי המוסד שבחר בו, שהוא הכנסת, שהיא הריבון”. בנקודה זו התפתח דיאלוג בין ציפי לבני לרובינשטיין בשאלות טכניות הנוגעות לסיום הכהונה ובחירות, ויושב ראש הוועדה פנה ללנדאו, מיוזמי החוק, ושאל לדעתו. לנדאו היה נחרץ:

התהליך שמתקיים בשנים האחרונות שבו מתכרסמת ריבונותה של הכנסת, והיא הולכת ומתגמדת, הוא תהליך שלילי. בית המשפט העליון יותר מדי מתערב, לא רק בפעולותיה של הכנסת, גם בפעולותיה של הממשלה, זה הליך שבסופו של דבר מזיז את נקודת האיזון בין שלוש רשויות השלטון לשלילה. תהיה כאן טעות קשה אם הכנסת תוותר על הריבונות שלה… צריך לחזק את הכנסת עם החוק הזה, ולא להחליש אותה”

בהתייחסו לדברים הקודמים שאמר טומי לפיד לגבי מצב בו הכנסת עשויה לאשר אדם עם קלון, לנדאו אמר כצופה פני עתיד:

מי שמציע בגלל זה להעביר בפועל את ההחלטות בנושאים יסודיים מהכנסת לבית המשפט יעשה שירות רע לבית המשפט, משום שהחוק שנקבל עכשיו, לא רק לגבי ההחלטה הזאת, לגבי החלטות נוספות של תהליך כזה, יעברו אליו, יהיו מוקד למחלוקת ציבורית, וזה יחליש גם את הרשות המחוקקת וגם את הרשות המבצעת. התהליך הזה הוא מוטעה… בכל מקרה, אינני מוכן שהמילה האחרונה בנושא הזה יהיה של בית-המשפט. בית-המשפט יאמר מהי עמדתו, והמילה האחרונה תהיה של הכנסת”

בנקודה הזו לפיד דווקא הסכים עם התומכים בתיקון החוק והעיר כי “בין השיטין מתנהל פה הוויכוח הגדול, שעומד עכשיו מאחורי הרבה מאוד דיונים במדינה הזאת, וזה האיזון בין הפרלמנט לבין בית המשפט”. הנקודה בה היו חלוקים בעניין הזה הייתה שלדברי לפיד “יש ניסיון לקצץ בכנפי בית המשפט העליון”, וריבלין מיהר לקטוע אותו באומרו: “יש גם ניסיון הפוך – אקטיביזם שיפוטי”.

לפיד המשיך והתעקש: “כאשר בית המשפט העליון מאשר פסק דין של בית המשפט המחוזי ואומר “ראש הממשלה הזה הוא קרימינל שעבר עבירה שיש עמה קלון”, אסור להחזיר לכנסת את הזכות להגיד שאת מדינת ישראל ינהיג פושע עם קלון”. ריבלין שוב חזר לחשש מחקירות פוליטיות והשיב: “אולי אתה לא מבין, יש דבר שיכול להיות רדיפה…רדיפה של מערכת. זה דבר דמיוני, אבל הוא יכול להיות”.

יהושע שופמן שהיה אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה העיר הערה מעניינת לגבי הצעת משרד המשפטים, אשר לדבריו “באה לא בגלל החשש שמערכת משפטית מתנכלת, או, חלילה, מושחתת, אלא בין השאר להגן על המערכת המשפטית”. לדבריו, ב”מצבים גבוליים” כמו עברות מס או עברות קלות אחרות, “אני לא רוצה להטיל על השופט המרשיע, שופט השלום, או שופט בית המשפט המחוזי, החלטה אם אדם יהיה ראש ממשלה או לא יהיה”. בנקודה זו סיכם רובינשטיין ואמר: “ברור שלגבי ההצעה של פיטורים אוטומטיים, זה רק על פסק דין חלוט, ואני תומך בה”.

ממש לפני ההצבעה על הסעיפים ריבלין ביקש להדגיש שוב את הנקודה ממנה חשש יותר מכל, גם אם ברמה התיאורטית בלבד, והיא השימוש האפשרי בחקירות וכתבי אישום כדי לפגוע ביכולת של נבחר ציבור מלהמשיך ולכהן, בהחלטה שתהיה נתונה בידי משפטנים ושופטים:

אדם שנבחר לראשות ממשלה…והנה באה המערכת, שאני לא מדמיין אותה, היא לא יכולה להיות קיימת, ומתנכלת לו. אלה דברים חמורים ביותר. זאת אומרת, אם אתה בא ואומר שיחידים שלא נבחרו, שלא עמדו למבחן הבוחר, שהעם לא רצה בהם, יכולים לבוא ולומר “האיש הזה לא יהיה”, אחרי זה תתברר צדקתו או לא תתברר, ובינתיים יקרה דבר איום ונורא לאדם שנבחר בדמוקרטיה”

“צעד קונסטיטוציוני חשוב”

בשבוע שלאחר מכן עברה הצעת החוק עוד מספר דיונים בוועדת החוקה ובוועדת הכנסת, וביום רביעי ה-7 במרץ הגיעה להצבעה במליאת הכנסת יחד עם השבעת הממשלה החדשה בראשות שרון. הישיבה שהחלה בשעה 11 בבוקר התארכה אל תוך שעות הלילה המאוחרות כאשר ההסתייגויות לכל הסעיפים נבחנו ועברו הצבעה.

עוזי לנדאו | Michael Feigin

בטרם ההצבעה הסופית עלה אל דוכן הדוברים עוזי לנדאו וציין כי החוק החשוב עומד להתקבל בהסכמה רחבה: “חרף הפילוג והפיצול יש אפשרות להגיע לאחדות שמניבה תוצאות שמשמעותן מרחיקה לכת והן חיוביות וחשובות”. כדי להדגיש זאת לנדאו ביקש להודות לכל יוזמי החוק ומקדמיו אשר עבדו עליו במשך תקופה ארוכה: “לחברי הכנסת ממפלגת העבודה, יוסי ביילין – הוא שר…לחבר הכנסת אופיר פינס, לנעמי חזן ממרצ, לחבר הכנסת גפני, לחבר הכנסת בני אלון, לחבר הכנסת מוחמד ברכה, לחבר הכנסת יגאל ביבי”, וכמו כן “לחבר הכנסת משה ארנס, יושב ראש העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית…לפרופסור כרמון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שעשו לילות כימים כדי להגיע לצעד הקונסטיטוציוני החשוב הזה”. יו”ר הכנסת אברהם בורג סיכם והוסיף: “באופן אישי אני מבקש להודות לך ולחברים שהזכרת תודה רבה”.

סמוך לשעה עשר בלילה, לאחר שלא התגלו התנגדויות מיוחדות, הצביעו בעד החוק החדש 69 חברי כנסת, כולל חברי העבודה, מרצ וחד”ש. 31 התנגדו ושניים נמנעו. הממשלה הושבעה מיד לאחר מכן, ולאחר ישיבת תיקונים קצרה למחרת החוק עצמו פורסם ברשומות ב-18 במרץ 2001. בהערת אגב נזכיר כי באותה העת בנימין נתניהו אינו חבר בכנסת, לאחר שפרש מהנהגת הליכוד בעקבות ההפסד בבחירות 1999. עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, נתניהו שקל חזרה לחיים הפוליטיים והתמודדות מחודשת על ראשות הממשלה, והכנסת אף אישרה חוק מיוחד שאפשר לו לעשות זאת, אך הוא החליט לוותר בסופו של דבר והותיר את הבמה לשרון, אשר לממשלתו הצטרף כשר החוץ לאחר פירוק ממשלת האחדות בשלהי 2002.

למקרא הדברים כיום, 19 שנים לאחר אותו דיון וקבלת ההצעה, ברור כי חברי הכנסת הבינו את היטב חשיבות החוק המגדיר את תנאי סיום כהונת ראש ממשלה, את נחיצותו ואת השלכותיו. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית סברו אז כי הדחה שיפוטית של נבחר ציבור או ניסיון להדחה כזו לא רק יפגעו באופן קשה בחזקת החפות ובהליכי משפט תקינים, אלא גם יזיקו מאוד לאמון הציבור במערכת כולה.

גם הטענה לפיה חברי הכנסת לא העלו אז על דעתם מצב בו יוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה אינה תקפה מול תיעוד שלבי הדיון בחוק והצהרות חברי הכנסת, המראות כי אפשרות זו בהחלט עלתה על השולחן, ואף הובע חשש מפורש מפני הניסיון להדיח ראש ממשלה דווקא באמצעות כתב אישום ובמיוחד מהרחבת סמכות בתי המשפט על תחומי האתיקה הפוליטית תוך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות ובזכות העם לבחור את מנהיגיו. רובי ריבלין המכהן כיום כנשיא המדינה הבהיר היטב כבר אז כי למען משטר דמוקרטי תקין טוב שהכרעות כאלה יתקבלו בידי הציבור ונבחריו, ולא בידי ערכאות שיפוטיות, חקירות או חשדות שונים שיתערבו בשיקול הדעת של הרשות המחוקקת ויחתרו תחת הריבונות והמשילות שלה. חברי הכנסת ניהלו דיונים עמוקים בכל השאלות האלה, עברו בליווי היועצים המשפטיים את כל הליך החקיקה, והגיעו למסקנה שיש לעגן זאת בחוק יסוד ובהסכמה רחבה של רוב סיעות הבית.

מחר, כאשר שופטי בית המשפט העליון יתכנסו בהרכב מורחב כדי לדון בשאלות האלה בדיוק, ראוי שייקחו כחומר למחשבה את השתלשלות החקיקה בה הם דנים, את מקורותיה ואת הבסיס הרציונלי שמאחוריה, ובעיקר יגלו מעט צניעות וכבוד ללשון החוק הברורה ולהכרעת הציבור והכנסת, וישמרו על עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. לנהל חקירה פומבית, תחת שבועה, בשידור חי, לכל ראשי מערכת המשפט והפרקליטות במדינת ישראל. את חלקם יש לחקור עם פוליגרף!

    1. מי יחקור? איך תמנע תפירת תיקים וסחיטה של החוקרים? מה לגבי רמת האמינות הנמוכה של פוליגרף(בעיקר בתמאים כאלה)?

    2. קשקוש שנועד להסיח את הדעת מהפתרון היחיד. המוחלט ולמרבית הפלא בהישג יד. שינוי שיטת הבחירה לעליון. חבר מביא חבר היא שיא השחיתות ונוטלת מהציבור את מינימום הכח המפחית מהכח המוחלט המשחית שבידי בית המשפט העליון. להעביר את סמכות הבחירה לפוליטיקאים. לוועדת חוקה ומשפט או יחד עם וועדת הפנים, אפשר להקצות 2 מינויים לממשלה. הבחירה תהיה מתוך מומלצי שר המשפטים. שמות המועמדים יפורסמו לפני הבחירה. תקום וועדה שתבדוק תלונות על מועמדים. אין צורך להעתיק מהאמריקאים את החקירות בסנט. מה שיביא לשינוי זו העברת סמכות הבחירה. ועוד ווריאציה אפשרית, קיצוב זמן הכהונה נניח לשש שנים, לאחריהם יעמוד השופט לבחירה חוזרת, כאשר בשיקול הבחירה ילקח בחשבון פסקי הדין ותלונות הציבור. ובא לציון גואל.

    3. מרקוס אתה צודק.
      אבל קיצוב זמן הכהונה לי לשנות את שיטת הבחירה לא ישנה דבר. ‘חבר מביא חבר’ יהפוך ל’חבר מביא חבר ובוחר זה את זה מחדש’.

      דרך אגב, לא חושב שנכון לתת לשר המשפטים או לממשלה כח כל כך גדול בהרכבת בית המשפט העליון. ממילא יש תלות גדולה מדי בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, לא רצוי שגם הרשות השופטת תהיה תלויה כה כי אז יש פרקטית רק ראשות אחת.

    4. למרקוס,
      מסכים עם כל מילה, אבל לא רק.
      לעניות דעתי, הפיכת השלטון של המשפטוקרטים נובע מזה שבג”ץ מקבל “עבודה” כמו כל ספק באמצעות “הצעת מחיר” נמוכה. עבודה, קרי, עתירות בצורה ישירה דרך עותר ציבורי וגם בצורה עקיפה, הזמנת עתירה על ידי רמיזה בפסקי דין לעותר ציבורי לעתור.
      אפשר לסתום את הצינור הזה על ידי ביטול זכות העמידה לעותר ציבורי, בדרך כלל זה אותם עותרים קבועים. ולחזור למצב הקודם, כך שרק לעותר הנפגע באופן ישיר מהחלטה כזו או אחרת.
      הקלות הבלתי נסבלת של קבלת גישה לבג”ץ, ותמיד לאותם עותרים, הצעת מחיר נמוכה, ללא בדיקה הנושא בבתי משפט בערכאה נמוכה יותר.
      שנית, הוא העדר סנקציה לפסקי דין שהם בבירור בניגוד לחוק, הנובעים מפרשנות של השופט. לא יתקבל שום פסק דין המתבסס על טיעונים של “מידתיות” וכדומה. את המידה יקבע העם דרך נציגיו בכנסת.
      שלישית, על השופטים, בכל הערכאות, לדעת שכל פסיקה בניגוד ללשון המפורשת של החוק הנה בטלה ומבוטלת. עליהם לחזור ולדון בנושא ולתקן ללשון החוק. בדומה לכך בג”ץ מחזיר לכנסת חוקים לצורכי תיקון. לטענתך, על שופט שיצטרך להיבחר לכהונה נוספת, אז יילקחו בחשבון הפסיקות שלו בניגוד ללשון החוק.
      רביעית, הגבלת נושאי הדיון בחוק יסוד השפיטה, בג”ץ לא יוכל להכריע בנושאי לאום ויהדות(חוק הלאום, כשרות, שבת), מדיניות פנים(חוקי המסתננים), ביטחון, כלכלה(חוק תקציב דו שנתי, חוק להסדר האנרגיה והגז), ובכלל בכל נושאי הפוליטיקה שההחלטות מתקבלות באמצעות פשרות.

  2. הציטוטים מתוך הדיונים דווקא מחזקים את הטענה שמי שחוקק את החוק התכוון לכך שראש ממשלה מכהן לא יפסיק להיות ראש ממשלה בגלל כתב אישום, אבל לא התכוון לכך שניתן לתת את המינוי לאדם שיש לו כתב אישום.

    כלומר, לא *תופסק* כהונת ראש ממשלה בגלל כתב אישום, ואכן, ביבי לא הודח או הפסיק לכהן גם לאחר מתן כתב האישום. אולם, כרגע אנחנו לא מדברים על הפסקת כהונה אלא על מינוי ראש ממשלה חדש והקמת ממשלה חדשה. בכל הציטוטים לא כתוב דבר על כך שמי שחוקק את החוק התכוון לכך שאדם עם כתב אישום יוכל להקים ממשלה לאחר בחירות (כפי שקורה עכשיו).

    1. אז הם לא פירטו את כל התרחישים האפשריים, אז מה?
      כל הנימוקים תקפים גם למצב של נתינת מינוי לאדם כזה(איזה הבדל מהותי יש בין 2 המצבים?).

    2. למעט הציטוט של ריבלין, איש לא מתייחס ספציפית לתרחיש של המשך כהונה אז על מה אתה מתבסס בהנחתך שהם לא התכוונו גם למסירת המינוי?

  3. כשתבין שעל כס המשפט במדמנה המקומית יושבים כיות האידיוטים המזוקקים ביותר שנמצאו בכל המרחב המקומי
    לא רשעים ולא קומבינטורים
    אלא מטומטמים בלתי שפויים שאינם אחראים למעשיהם ואינם מודעים או בכלל מסוגלים להבין את השלכות החלטותיהם
    אבל לא בלתי-מוכשרים
    תבין עד כמה המסקנה בת אלפי השנים
    https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%22%D7%92_%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99_%D7%9B%D7%95_%D7%92
    צודקת !

  4. כבר לפני 20 שנה,בעת תיקון חוק יסוד הממשלה,הבהירו המחוקקים,בדברים מפורשים,מימין ומשמאל,שהם אינם רוצים לתת בידי שופט את ההחלטה לסיים כהונת ר”מ לפני פס”ד סופי,חלוט.
    האם מחר ומחרתיים יהייה יום שחור לדמוקרטיה בישראל,שבו ינסו השופטים לרמוס את חוק היסוד ברגל גסה?

  5. כל זה נחמד כשעוד דברו אמת. היום כלרוב חברי הכנסת משקרים לבוחר, מבטיחים ולא מקיימים, בונים בלוקים חוסמים, כך שהכנסת לא יכולה להכריע בנושא זה .

    1. אתה כנראה בחור צעיר מאוד.
      לידיעתך, הפוליטיקאים בעבר לא היו שונים מהפוליטיקאים היום…

  6. מלים כדורבנות מתי יבינו בגץ שהן לא הריבון הכנסת ריבון והם משרתים את הריבון

  7. כל מי שקמים נגדו,יכול להגיד שרודפים אותו.מה זאת אומרת והאם תחושת בטן מספיקה פה?
    ועוד בנוגע לדברים שאמר ריבלין על עליונות אינטלקטואלית?!?! מה הבעיה פה? הלוא ביבי נחשב לבעל סגולות עילעיות רק בגלל עליונות של גאונות,אז מה הבעיה אם יהיו גם שופטים כאלו,או נשיא,או השם ירחם גם כמה חברי כנסת?!?!

    1. נעמה –
      כל אחד זכאי לדעותיו, אך לא לעובדותיו.
      לא כל מי שקמים נגדו משמעותו שרודפים אותו, אבל אם למשל דנים אחד בעוד פוטרים אחר, באותה הסיטואציה, אזי ניתן להתחיל להסיק שמדובר ברדיפה, מה שנקרא – איפה ואיפה.
      הבעיה לגבי אינטלקטואלים, ומה שעולה בין השורות, היא כפולה: ראשית, אינטלקטואלים לא בהכרח יודעים טוב יותר בכל מצב. יתכן שהם מומחים בתחום אחד, אבל בורים באחר. אין דבר כזה אדם שהוא מומחה בכל תחום, מה שמביא אותי לנקודה השניה; בדמוקרטיה הריבון הוא העם, ולא אינטלקטואל ואפילו לא קבוצת אינטלקטואלים. בין אם הם חכמים באמת, או רק בעיני עצמם, ודי לחכימא ברמיזה.
      ולגבי הגאונות של נתניהו (אני לא קורא לו “ביבי”, הוא ראש הממשלה וזה זילות של התפקיד); אין לי ספק שהאיש מוכשר מאוד ואני לא זקוק לתארים כמו גאון, או אדמו”ר או קיסר או שאר סוגי חול שזורים בעיניים מתנגדיו. ובכל זאת, הסיבה שהוא ראש הממשלה היא שרוב העם בחר בו, ולא שהוא גאון. אז קצת צניעות לא תזיק.

  8. להציל את בג”ץ מעצמו / דוד ברמן

    מערכת JDN03.05.202014:13

    בג”צדוד ברמן6 תגובות

    בג”צ כבר מזמן לא מסוגל לרדת מהעץ הגבוה שלו, הוא לגמרי אטום ומנותק מהציבור, הם התחפרו במוצב השתלטני שלהם, וככל שהביקורת עליהם גוברת, כך הדמיונות העצמיים שלהם מתרחקת מהמציאות

    יש היום בחירות. רק 11 אנשים מצביעים בו. אבל זה מה שיחליט. מי שחושב שזה לא דמוקרטי הוא לדעת מנהיגת הכנופיה אסתי חיות “פופוליסט”. 
    אין כעת “דיון” “בבית המשפט העליון”, שמזמן אינו בכלל עסוק במשפט, אלא בפוליטיקה מזוקקת נטו.

    האמירה המטורללת הזו של חיות לדברי עו”ד ראביליו – מייצגו של נתניהו, שטען שיש חוק ברור שראש ממשלה תחת כתב אישום יכול לכהן, ומיליוני אנשים הצביעו בבחירות על פתק מחל בראשות נתניהו, וזה לא בסמכות בג”ץ לדון בכך, שזה “פופוליזם”. 
    זה תמצית התמצית של הרודנות המתנשאת והיהירה והאכזרית של החונטה האלימה הזו.
    ספרים על גבי ספרים, אלפי מאמרים, מיליוני אנשים. צווחים זה שנים, שבג”צ רומס את העם, וטיפת הבנה ואמפתיה אין לאסתי חיות, זה סך הכל “פופוליזם”!!!!
    מזכיר את רודנות המלך לואי ה-14 מצרפת שאמר לעם המורעב, “אם אין לחם תאכלו עוגות”.
    זה נכנס כאחד המשפטים הידועים לשמצה בהיסטוריה, וסימל יותר מהכל את נפש הרודן, שככל שהעם יותר זועק ומתקומם, כך הרודנים מגבירים את קצב ההתעללות. סוג של “הרתעה” לבבונים הקטנים שמה למטה.
    אבל התשובה לאותה התעמרות של מלך צרפת, היה המהפכה הצרפתית שכיבוש הבסטיליה היה הניצחון המוחץ.
    זה מה שנדרש מאיתנו לעשות. נראה להם מה זה מיליוני “פופוליסטים”.
    כן יש לאדם מהרחוב “דעה” ועמדה מוסרית וערכית ופוליטית, המתבטא בבחירות, והקול שלו לא פחות נחשב ולגיטימי מהסנובים השחצניים הגזעניים במגדל השן של החונטה הרודנית, שבטוחים שהעם בבון נעדר שכל, והוא יודע יותר טוב מה טוב עבורו.
    תרגיל רטורי נוסף שהם תמיד משתמשים להצדקת רודנותם, זה להשוות כל עתירה קנטרנית פוליטית, למקרה קצה קיצוני שאולי מצדיקה התערבות משפטית. כגון ראש ממשלה שמואשם ברצח גלוי וכדומה.
    וזה בדיוק פופוליזם.
    בג”צ כבר מזמן לא מסוגל לרדת מהעץ הגבוה שלו, הוא לגמרי אטום ומנותק מהציבור, הם התחפרו במוצב השתלטני שלהם, וככל שהביקורת עליהם גוברת, כך הדמיונות העצמיים שלהם מתרחקת מהמציאות.
    לכן  העצה הוא פשוט, לא לקיים את מה שהם יבחרו במועדון שלהם, אלא להתעלם מהם לגמרי. לצאת לרחובות, באחדות של כלל המגזרים, ולהציל את בגץ מעצמו!
    לאחר שנסיר אותם מהאופק, נבנה בית משפט אמיתי, עם שופטים העוברים שימוע וכך מייצגים את כלל הדעות בעם, שיפרשנו חוק ולא יחוקקו חוקים, ופסקת התגברות שייתן להם סמכות לפסול חוק רק במקרי קיצון נדירים ביותר, שיצטרך רוב גדול בכנסת לאשרר אותו מחדש.
    עד אז להתייחס למוסד בזה כאל אוויר! להציל אותם מעצמם.