בניסיון לכפות מלמעלה הוראות שאמורות להתאים לכל אדם ולכל מצב, בסופו של דבר מתקבלות החלטות שלא מתאימות לאף אחד
מאז שהווירוס פרץ לחיינו, נדמה כאילו יחד עם חירויות בסיסיות נשאבה החוצה גם הוודאות. עוגנים יסודיים בחיים כמו ההפרדה בין ימי החול ושבת ומועד נעקרו ואינם. אנחנו יכולים לעשות תוכניות למחר, אולי אפילו לסוף השבוע הקרוב, אבל מעל כל חג מונפת חרב "העוצר" ורוח החשש מפני הדבקה מרחפת על פני התוהו ובוהו שהוא לוח השנה הישראלי. בית הספר נפתח השבוע, אבל המתכונת לא ברורה, רשימת הציוד מוזרה ולא הולמת ילדים והכי גרוע: לוח הזמנים תלוי באוויר איפשהו בין הנגיף והסתדרות המורים. הקיץ הולך ומתקרב בצעדי ענק אבל לא ברור אם הוא נושא בכנפיו "חופש גדול". גם לו הייתה החלטה לקיימו, צורתו הצפויה היא מאיתנו והלאה.
התוכניות שהיינו אמורים לעשות עכשיו – להחליף עבודה, לקנות דירה, לטוס לחופשה משפחתית בחו"ל או אפילו סתם לבקר את סבתא – כולן מורדמות ומונשמות בתקווה לשמר את היכולת לעשות אותן במעין מתישהו לא ברור. מה שלגמרי כן ברור היא העובדה שזה לא רק משבר קטן שתיכף יחלוף. בשלב זה, אנחנו יודעים בעיקר שאנחנו לא יודעים מספיק. לא על הווירוס, שינוייו ואיומיו הרבים, וגם לא על עצמנו ואיך אנחנו הופכים את הנוכחות שלו למשהו שאפשר לחיות איתו. לכן זה לא אתגר של סבלנות ועצירת נשימה עד שירווח, אלא אתגר כתיבה מחדש של אורחות החיים כפי שאנו מכירים אותן.
אחרי פסח הפיד האלקטרוני שלי היה מלא בקריאות לבטל את הלימודים מרחוק. ההיגיון היה שעדיף לצאת עכשיו לחופש וללמוד בקיץ בצורה מסודרת. אחר כך גברו הקריאות לשחרר את המשק ולפתוח את בתי הספר כדי שהורים יוכלו לפרנס. מאז החלו השמועות על פתיחה חלקית של בתי הספר, התלונה התחלפה לדאגה (מובנת לחלוטין) לשלום הילדים שיישלחו למסגרות שאינן מותאמות, לא לילדים (הן מעולם לא היו) ולא למתכונת הלימודים שברור שנכתבה על ידי מי שאינם בקיאים מספיק בצרכי חינוך, טיפול או בני אדם באופן כללי.
אני מבינה לגמרי את המודאגים. לא בהכרח בגלל שאנחנו פשוט לא יודעים מספיק על מידת המסוכנות הרפואית. כולנו תועים באפלה ומשתדלים לעשות כמיטב יכולתנו בתוך מדמנת חוסר הידע, ולפעמים צריך לקחת סיכונים ולעשות טעויות, פשוט כדי שנוכל ללמוד מהן. טעויות במציאות כזו הן משהו שקל יחסית להבין ולקבל. הדאגה מגיעה ממקום אחר. היא נובעת מהתנהלות מקבלי ההחלטות. האנשים האלו, שלקחו על עצמם את האחריות לקבל החלטות בשביל כולנו, אפילו לא מאד מתאמצים להסתיר את העובדה שההחלטות שפחות נוחות – חלות רק עלינו ולא עליהם. כדי לסמוך על מישהו שיחליט על היקר לך מכל, צריך להאמין שהוא לכל הפחות מאמין במה שהוא עושה.
המשבר מאיר זרקור על כל חוליי המערכת הריכוזית. הוא מדגיש בצורה, שקשה כבר להתעלם ממנה, כמה גדול הנזק שנגרם מכך שאותה ההחלטה מתקבלת עבור מאות אלפי אנשים (תלמידים במקרה הנוכחי) שאינם דומים זה לזה בשום פרמטר רלוונטי. בניסיון להתאים אותה לכולם, היא לא מתאימה לאף אחד. בשלב זה צריך להיות ברור כשמש לכולם שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה. אי אפשר לקבל החלטות בהנחה שכולם ישמעו להן, כי ברור לגמרי שיותר ויותר אנשים שלא סומכים ולא מאמינים עושים וימשיכו לעשות אחרת. אי אפשר לרצות את כולם ולכן חובה עלינו להפסיק לנסות. אנחנו חייבים למצוא דרך לשחרר כמה שיותר מתהליך קבלת ההחלטות לרמה הנמוכה ביותר האפשרית – רמת העיר, הקהילה, המשפחה. יש לנו הזדמנות פז לנתץ את הריכוזיות ששיתקה אותנו כבר קודם, ועכשיו חונקת אותנו בלי אוויר. אנחנו צריכים לעשות את זה בכוונה, תוך שימור יכולת לקבל החלטות שחשוב לקבל במרוכז – זה יקרה בכל מקרה, אבל בלי הכוונה ובלי שליטה גם לא בכלים שחשוב לשלוט בהם.
המשבר הזה יהיה כנראה ארוך מספיק כדי שנוכל להתוות מערכת חדשה. משחררת. מערכת שבה אפשר לראות תלמידים כבני אדם ייחודיים. נוכל להתייחס בצורה שונה לגננות ולמורות בתיכון. נוכל למצוא את המקומות בהם כל אחד יכול לתרום כמיטב יכולתו במקום לבזבז אנרגיות בניסיון לדחוס כל מורה וכל תלמיד לאותה משבצת במערכת המרכזית המסואבת. לבעיות במערכת יש אלף ואחד הורים. מיצינו את הקיטורים וחיפוש האשמה. השאלה כעת היא איך אנחנו מוצאים ביחד דרך לא לתקן את המערכת, אלא לבנות אותה מחדש בצורה שמתאימה לכולנו בעידן הזה, בו קרבה אנושית, כלי טיפולי וחינוכי חשוב מאין כמוהו, עלולה להיות מסוכנת.
השבוע שוד ושבר חזרו לבית הספר. בשונה מכל מיני פקידים תלושים במשרדי החינוך והבריאות, על המורות והמנהלת אני סומכת. אני יודעת שהן עושות כמיטב יכולתן במסגרת סד העינויים הבלתי אפשרי שיצר משרד החינוך, ואכפת להן מהילדים. אני גם יודעת שאנחנו לא יכולים להסתגר בבית לנצח. ככל יכולתי, אני אעזור לבית הספר שלהם ושלנו לתפקד בצורה הטובה ביותר ואתמוך בכל החלטה להתעלם מהנחיות מיותרות מצד המערכת המרכזית. אנחנו נמצא את הדרכים הטובות ביותר לשמור על הילדים ועל השפיות ביחד. אם מספיק הורים יעשו את אותו הדבר, אנחנו גם נוכל למנף את המשבר הזה להתנהלות עצמאית ומתוקנת יותר של המערכת ואין מספיק קב"סים בעולם כדי לעצור אותנו. אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו ושל הילדים שלנו, היום בצורה יותר מודעת מתמיד. עכשיו נותר לי רק לקוות, שזה יהיה מדבק יותר מהווירוס.
נגה ארבל היא אמא לשני ילדים בחופשת קורונה, הראשונה לשמה. לפני המגיפה היא ניתחה מודיעין פוליטי. בימים אלו היא מתמחה בגישור בין שוד (8.5) ושבר (6.5). זו אמנם משרה מלאה אבל יש לה אישור לעבודה פרטית שהיא מנצלת כדי לנסות להבין את היחסים הבינ”ל המתפתחים בין מדינת ארבל העצמאית לבין אלפי המדינות העצמאיות החדשות שהווירוס כונן בלי הצבעה באו”ם.
בהחלט הכרחי לחזור לשגרת הלימודים. זה מתבקש עבור כולם, אבל כיצד ניתן לתת יותר חופש החלטה לכל עירייה או רשות מקומית על חשבון ההחלטה הכוללת של משרד החינוך או הבריאות? זה נראה כמו מתכון לעולם של חוסר שליטה וודאות.
מה הבעיה עם חוסר שליטה של הממשלה? למעשה ככל שהשליטה יורדת לדרגים נמוכים יותר(לפעמים עד כדי האזרח הקטן שהוא הדרג הנמוך ביותר הקיים) כך היא תעשה בצורה טובה יותר ומתחשבת יותר בנסיבות המשתנות.
ולגבי חוסר ודאות-לא הבנתי מדוע הממשלה יכולה לספק יותר ודאות מהמועצה המקומית/עירייה.
יש פה בעיה נוספת שהמאמר בקושי נוגע בה אבל גם גרמה להוראות גרועות וזה הנסיון המיותר ליצור אחידות(דבר שהוא תמיד רעיון גרוע):
כמעט ולא ניסו להבדיל בין ישובים שונים למרות שכמות הנדבקים לאלף נפש יכולה להיות מאוד מאוד שונה. לא הייתה הבדלה בין מקצועות שונים לפי קריטריונים הגיוניים(חלק גדול מהמשק יכול לעבוד ללא קבלת קהל, אלא רק דרך הטלפון והאינטרנט, אך לא אסרו את זה מה שיצר סיכון מיותר ומצד שני, מחכים הרבה יותר מדי עם הילדים למרות הסיכון האפסי להידבקותם), מה עם הוראות ספציפיות לקבוצות סיכון? לא שמעתי על כאלה.
והתוצאה היא הוראות שקשה להבין איך הגיעו אליהן , מה שיותר זלזול. ושלרבים מאוד אינן מתאימות אפילו.
נהניתי לקרוא