“אבן היא כלי הרג וצריך לפעול בעוצמה מול מיידי אבנים”

תא”ל במיל’ גל הירש בעקבות נפילת סמ”ר עמית בן יגאל ז”ל: “היחס ליידוי אבנים כאילו הוא פחות חמור שגוי לחלוטין. זה טרור לכל דבר”

"מערכה ארוכה ועקשנית". סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל ותא"ל הירש | צילום מסך

בפוסט שפרסם אתמול בפייסבוק בעקבות נפילתו של לוחם גולני סמ”ר עמית בן יגאל ז”ל מאבן שפגעה בראשו במהלך פעילות בשומרון, כתב תא”ל (במיל’) גל הירש כי “מי שמיידה אבן הוא מחבל ובמחבלים צריך לירות ולהרוג”. בשיחה עם ‘מידה’ הוא חולק מניסיונו האישי במאבק בטרור בכלל וזריקות האבנים בפרט, במהלך שנים ארוכות של תפקידי פיקוד ולחימה ביהודה ושומרון.

“בתור מי שבעצמו נפגע באורח קשה מאוד ממארב אבנים בגשר ביר זית, אני חי את הדבר הזה הרבה מאוד שנים”, הוא מספר. “האירוע בו נפל עמית ז”ל הוא חלק משורה ארוכה של אירועים שהשורשים שלהם נמצאים בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים, אז הפכה הפעולה של יידוי אבנים לכלי לגטימי לכאורה, והגיעו לשיא בתקופת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 עם לא מעט אזרחים וחיילים שנפגעו קשה וגם נהרגו מזריקות אבנים. לצערי עם הזמן התפתחה מעין התייחסות שונה ליידוי אבנים כאילו מדובר במשהו פחות חמור מאשר ירי מנשק למשל או הפעלת מטעני חבלה”.

איך משנים את ההתייחסות?

“היו זמנים של התקדמות בתחום. בתור לוחם ומפקד בשטח בשנות התשעים אני זוכר שחיינו תחת מטר אבנים בלתי-פוסק, עם הרבה פגיעות בגוף וברכוש. אחרי שנפצעתי ועברתי שיקום ארוך חזרתי לפקד על חטיבת בנימין ב-1999, והגדרנו אז כמטרה את המלחמה באבן הבודדת. בהמשך האוגדה כולה אימצה את התוכנית הזאת ובאמת ראינו ירידה משמעותית מאוד במקרי היידוי בתקופה שלפני האינתיפאדה השנייה”.

מה אומרת מערכה כזו מול מידיי האבנים?

“זה אומר שהיחס לזריקת אבנים הוא דומה למקרה של כל פעילות חבלנית אחרת. מתייחסים לכל אירוע של יידוי בשיא הרצינות יחד עם מהלכים מודיעיניים, הפעלת יחידות מיוחדות בתצפיות על הצירים, פעילות של כוחות בשטח במוקדי הזריקות, תיעוד וצילום ובמקרה הצורך סיכול או לכידה של המבצעים. כל המהלכים האלה בוצעו בהצלחה גדולה עד סוף ספטמבר 2000, אז פרצה לחימה של ממש מול הכוחות הפלסטינים שהסתיימה במבצע ‘חומת מגן’. לאחר מכן התחלנו לחזור שוב לאבנים”.

לדברי הירש, המשמש כיום כעמית בכיר במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי הרצליה, לזריקת האבן בידי מחבלים יש משמעויות מורכבות יותר מעבר לפיגוע עצמו. “קודם כל מדובר בכלי של הרג וכלי נשק לכל דבר. יחד עם זאת האבן השתלבה כסמל בתוך המערכה בינינו לבין הפלסטינים, וכחלק מהנרטיב השקרי שהם מנסים לבנות של עם שנדרס תחת כיבוש: מול העוצמה הצבאית הישראלית, לנו יש את האבן; מול גוליית הצה”לי – אנחנו דוד שמוביל מאבק התנגדות עממי. תחשוב למשל על תמונות של ילדים מחזיקים אבנים מול טנק ישראלי, איזה כוח יש לדימוי כזה שמצולם ומשודר ואיך הוא מחזק את הנרטיב של המדוכא”.

יש כישלון בהסברה הישראלית?

“ברור שהסיפור האמיתי פה הוא על אוכלוסייה שבחרה לתת מחסה לטרור ובחרה בטרור כדרך פעולה, בזמן שאנחנו ניסינו מהלכים של שלום, ויתרנו על שטחים אבל קיבלנו בחזרה רק עוד דם ואש. זה הסיפור האמיתי אבל נכשלנו להסביר אותו לעולם, והישות הפלסטינית שמולנו ממשיכה להשתמש בנשק התודעתי הזה ולהפעיל את זורקי האבנים”.

אולי יש כאן עניין של סדר עדיפויות מבחינת חומרת האיום?

“אני טוען שהגישה לפיה אבנים מזוהות רק עם ילדים והתנגדות עממית ולכן זה לא דבר שצריך לפעול מולו בעוצמה, היא גישה שגויה לגמרי. כשאתה נמצא במצב של מלחמה אז המשימה שלך היא להסיר את האיומים שעומדים מנגד. אם יורים עלי רקטות אז אני נלחם במי שיורה אותן, ובאותה מידה אם האיום הוא אבנים אז אני פועל נגד מי שמשליך אותן. עבור התושבים הישראלים ביהודה ושומרון שנוסעים בכביש וחוטפים סלעים השלכת אבן היא פיגוע אסטרטגי, ומעבר לנזק ולסכנה היא יוצרת חרדה ודאגה שהן למעשה חלק ממטרות הטרור. אני מקבל כל יום דיווחים על זריקות אבנים שמסתיימות לפעמים גם בלי נזק, אבל כאשר פועלים מול איום משמעותי צריך לנתח אותו לא רק לפי התוצאה אלא גם לפי התוצאה האפשרית. נניח שנורית רקטה מעזה שנפלה בלי לגרום נזק, האם זה אומר שמתעלמים ולא מגיבים? צריך לפעול מול כל איום באופן קפדני”.

איך עושים את זה בפועל?

“ראשית צריך לזהות את המוקדים שבהם זה קורה ולהשקיע שם מאמץ של איסוף מודיעיני ממוקד. זה נכון שלעתים בתוך העומס בשטח זריקה של אבן נדחקת אולי לשולי התודעה מול סכנות אחרות, אבל צה”ל יודע לעשות את הפעולות הדרושות. הדבר השני היא תכנית הסברה בקרב הציבור הפלסטיני שאומרת שישראל החליטה לעבור לשלב חדש בטיפול באבנים ולהתייחס אליהן כנשק לכל דבר. מבחינת החוק הקיים גם זריקת אבנים יכולה להיות מוגדרת כניסיון לרצח ויש עליה עונשי מאסר כבדים, וצריך ליישם את זה בשטח עם פעולה מבצעית תקיפה מאוד”.

יכול להיות שהלוחמים עצמם לא פועלים מחשש להשלכות משפטיות?

“מדברים הרבה על “אפקט אלאור אזריה” אבל אני לא חושב שזה נכון, ואני יודע שבמקרה הצורך הלוחמים שנמצאים בסכנת חיים לא מהססים ופותחים באש. מה שצריך לחדד זו העובדה שזריקת אבן היא לא סתם מעשה קונדס של ילדים אלא טרור לכל דבר ובהחלט יכולה לסכן חיים. אבל הכי חשוב שהמפקדים יקבלו את הפקודות המתאימות וידעו שיש להם גיבוי גם במקרה של טעות, ויעניקו את אותו הגיבוי ללוחמים שלהם. זה בסופו של דבר העניין הקריטי ביותר שמשפיע על התפקוד של צה”ל, מרמת הטוראי ועד לאלוף. הגיבוי לכולם צריך להיות מוחלט, ולא משנה מה יכתבו בעיתון או יגידו בטלוויזיה”.

איך נראה מצוד אחרי מחבל בעקבות אירוע כמו שהתרחש בכפר יעבד?

“בשלבים הראשונים יש מאמץ גדול להניח את היד על המחבלים שמנסים לברוח, וזה מתבצע בכל מיני מהלכים של מרדף וחסימות. יחד עם זה יש את המאמץ המודיעני ואת החקירות אותן מובילים אנשי השב”כ בשטח שעושים עבודה מצוינת, ויחידות מיוחדות שמבצעות מעצרים ומארבים. לבסוף, כאשר נוצרת ההזדמנות להניח את היד על מבצעי הפיגוע עצמם, יש את פעולת הפשיטה ללכידה או חיסול של המחבלים”.

בתור מי שעוסק במשך שנים ארוכות בלחימה בטרור, הן בהיבט המעשי והן בהיבט התיאורטי בשורה של ספרים ומאמרים, הירש מסביר כי מדובר במאבק ארוך ומתמשך. “כאשר אתה מתמודד כאומה וכצבא מול טרור, צריך אורך רוח ונשימה וראייה לטווח הרחוק. לא מדובר פה על בעיה שאפשר לפתור ברגע או בכמה צעדים מהירים, אלא במערכה ארוכה ועקשנית הדורשת נחישות רבה”, הוא אומר ומוסיף: “כמובן שתמיד יהיו ביקורות מכל הצדדים, ולכן חשוב מאוד לפתח את עמוד השדרה הזה כתנאי להתמודדות מוצלחת עם טרור. אחרי שהבנו שמדובר במסע ארוך צריך לפעול בהתאם: לזהות את כל שרשרת המרכיבים של המערכת הטרוריסטית שנמצאת מולך ולפעול מולם כל הזמן בכל האמצעים”.

לדבריו, עוד לפני הפיגוע עצמו אותו יש לסכל בזמן אמת, “הטרור מונע קודם כל ממוטיבציה, יחד עם פיתוח של יכולת תפעולית, הדרכה, גיוס וייצור ורכישת אמצעי לחימה וכושר תנועה וגמישות בהעברת חומרים ומידע. המאמץ התמידי הוא להפיק לקחים ולהקדים כל הזמן את היריב שלך. צריך לזכור שאנחנו מתמודדים מול אנשים חכמים שלומדים מהר ואין להם גבולות מוסריים. מולם יש להעמיד את טובי האנשים שלנו בכוחות המיוחדים של צה”ל ובשירותים החשאיים בסיכול המתמשך. מרכיב חשוב נוסף הוא היכולת של ראש המערכת לחבר את כל המרכיבים השונים בכל רשויות המדינה כדי ליצור ביחד חומה אפקטיבית מול הטרור. זו מערכה ארוכה שאסור להתעייף בה, ואני חושב שבסך הכל היא מתבצעת בצורה טובה בשנים האחרונות”.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

17 תגובות למאמר

  1. כולם יודעים מה צריך לעשות לחלק אין אומץ והחלק השני עובד אצל האויב הגיב:

    בתחילת האינתיפדה הראשונה משולם עמית אמר שאם יוטל עונש כספי כבד על משפחתו של מיידה האבנים זה יגרום לשיפור משמעותי במצב , ומאז כולם יודעים מה צריך לעשות , אבל אף אחד לא מעז כי השמאל ושות’ קבע תעריפים גבוהים על כל פעולה של הגנה על יהודים

  2. אין כישלון בהסברה.

    יש ישראלים שמחבלים בכוונה תחילה בכל מאמץ ישראלי, אשר מנוגד לרצון של חלק מערביי השטחים – לרצוח כל ישראלי, באשר הוא/היא. זה שהם משלמים הון תועפות להביא תובע מחוץ לצבא, למרות כל מערך התביעה/שפיטה שיש בצה”ל, על מנת להרשיע חייל וללחוץ על עדים שגרסתם אינה תואמת את האד’נדה שלהם – זה לא כישלון בהסברה. יש לנו הסברה טובה מאוד ובחלק גדום מהמקרים היא גם עובדת.

    זה ניסיון להתחבב על הפמפלט של אל-שוקן כדי להשיג מיצובישי מאוסלו.

  3. להכיר בכך שזורקי אבנים הם מסוכנים לא פחות זו התחלה ברוכה אבל צריך להבין שכל מי שהוא חלק מתשתית הטרור, מהמסית, דרך המגייסים ומארגנים(לפעמים אלה לא קיימים אלא סתם אדם מוסת בשילוב עם תסכול אישי מחליט לפעול על דעת עצמו), המחבלים עצמם וכלה בסייענים המשפטיים וההסברתיים-כולם חמורים באותה מידה.

  4. על פי בית המשפט, זריקת אבן הינה מעשה קונדס גם כאשר האבן נזרקת על רכב נוסע והנהג מאבד שליטה ורכבו מתדרדר לתהום. זה כמובן לא כמו זריקת נעל על שופטת היושבת יציב על כורסא. מעשה אחרון זה הינו חמור במיוחד ויש לגזור על מבצעו שלוש שנות מאסר.

    1. כך גם כאשר השופטת לא ממש נפגעה. להזכיר את דברי הרמט”ל לשעבר אייזנקוט שיש להתיחס בסלחנות אל ילדה שבעזרת מספריים מנסה לרצוח.

  5. חבל על התשובות שלכם אתם לא פוגעים במטרה

    הערב רב קובע מה יהיה פה לא יעזור לכם כלום

    כמו שאמר הגאון :הגאון מוילנא מתאר את הערב רב שישלוט בארץ ערב גילוי המשיח.
    “עיקר השאיפה של הערב רב היא לזווג את עשו וישמעאל כנגד עם ישראל… קליפת הערב רב פועלת בדרך של אחיזת עינים…”

  6. ספר את זה לשופט הצבאי רס”ן אמיר דהאן שזיכה מאשמה 4 צעירים ערבים וקבע כי זריקת אבנים “יכולה לשאת אופי של עבירה קשה וקטלנית המסכנת בוודאות קרובה חיי אדם, ויכולה להיות מעשה קונדס ללא פוטנציאל נזק של צעיר אשר אך בקושי חצה את גיל האחריות הפלילית”.
    ספר לאביו של החייל, שבנו יחידו נפל אתמול מזריקת אבן שמדובר ב”מעשה קונדס” ….

  7. אני מסכים עם הירש אבל אני לא מאמין לו.
    אני לא יודע אם זו באמת דעתו של הירש או שזו דעתו שהוא אימץ אחרי הסיכול הממוקד שהוא עבר מצד פוליטי מסוים.
    וזו, חברים, הבעיה האמיתית.

    1. יכול להיות שהוא התפכח בעקבות הסיכול הממוקד וזו לא היתה דעתו גם לפני אבל זה לא משנה-כרגע זוהי דעתו בכל מקרה.

      אגב, דווקא הסיכול הממוקד נראה יותר הגיוני אם זו גם דעתו לפני.

  8. מעניין מה אם היה אומר אותו דבר אם זורקי האבנים היו יהודים

    1. כנראה שהיה אומר אותו דבר.
      אבל בצד היהודי מדובר על אירועיים נקודתיים ונדירים(היה מקרה של זריקתאבנים על ערבי אי פעם?) בצד השני זו כבר תופעה תרבותית.

    2. מה שמביא רצח של חייל בפעילות מבצעית? כן הוא היה אומר בדיוק אותו הדבר

      לא רק זה אבל יש בין אותם ערבים גם יהודים אנטישמים שזורקים איתם אבנים על חיילים

      וגם בהם יש לירות

  9. אולי הגיע הזמן
    להפסיק עם ההתקרבנות.
    נהרג לנו חייל בזמן קרב.
    לעיתים גם לאויבים יש נצחון.
    זה לא אותו דבר כמו זריקת אבנים
    על מכוניות.
    ובבניין הארץ ננוחם.

    1. כזה דבר לא ראיתי בחיים חיילים עם אבן, אלא רק עם נשק, כי הם יודעים שהם יכולים להרוג מחבל רק עם נשק ולא עם אבן בעוצמה רבה בין אם זה מגובה או השלכה קרקעית. ראיתי מלא פציעות של פנים מאבנים מאשר מוות של אבנים.

  10. יש לירות על זורקי האבנים מן הגג. ואם קשה לפגוע אפשר להטיל פצצה ממזל”ט. הפצצה תהרוס גג או קומה ויהיו נפגעים בקרב יושבי הבית. אבל זאת האחריות של המחבלים. ואם זה יקרה יושבי בתים ימנעו מחבלים לעלות לגגותיהם להטיל סלעים על חילינו.