כולנו נולדנו בירושלים

מיוחד ליום ירושלים: מנחם בגין על המורשת היהודית המפוארת במולדת העבר, ועל בניין המפעל הציוני והלאומי בארץ ההווה והעתיד

סער יעקב, לע"מ

בליל ה-15 באוקטובר שנת 1942, הוקף גטו בריסק (ברסט) בליטא על ידי אנשי הגסטאפו ועוזריהם השוטרים האוקראינים והליטאים. ב”חצר הקצבים” נאספו 4000 יהודים אשר נצטוו לחפור בור עמוק וארוך. כשסיימו את החפירה, פקדו עליהם להתפשט, ואז נורו הם ערומים ונדחקו לבור שחפרו לעצמם. רבים נקברו חיים או פצועים. היה זה בזמן “האקציה” האחרונה, שהביאה לחיסולו המלא של הקיבוץ היהודי בבריסק, שמנה ארבעים וחמישה אלף נפש. בצורה דומה הושמדו בקיץ וסתיו אותה שנה יהודי הגיטאות בערים ובעיירות שבפולין המזרחית, באילורוסיה ואוקראינה.

ב-1 בדצמבר 1972, במלאות שלושים שנה לחורבן קהילות ישראל בחלק זה של אירופה, ערך ארגון יוצאי בריסק דילטא בישראל עצרת התייחדות עם הקדושים הטבוחים. את הנאום המרכזי בערב זה נשא בן עירם ח”כ מנחם בגין. אלו הם דבריו לזכר בני עירו שהושמדו על ידי הצורר הגרמני. אנו מודים למרכז מורשת מנחם בגין על הרשות לפרסום הנאום.

***

תעטף באימת היום, בטהרת הקדושים, קדושת הטהורים, באהבת האוהבים, ונעלה לנגד עיני רוחנו את עיר הולדתנו, את עיר הנעורים בה נולדנו וגדלנו ולמדנו וסבלנו וחלמנו את החלומות הנעורים, על רחובותיה וסמטאותיה, על חולותיה בקיץ, וביצותיה בחורף, על גניה ושני נהרותיה; על יהודיה וגוייה, על האהבה שהיתה שוריה בה ועל המשטמה שפגעה בתושביה היהודיים, על כל הטוב שהיה בה ועל היפוכו – עיר הולדתנו.

רבבות יהודים חיו בה וסביבם גויים. היהודים היו רגילים לקרוא לעיר כזו עיר ואם בישראל. עיר היתה בריסק דליטא, לא מן הגדולות בעולם, אולי גם אם היתה, אם חורגת ליהודיה. כולנו התגאינו בכך שיש לה, לעיר בריסק דליטא, היסטוריה: מלך אגדתי שנבחר ליום או יומיים, גאונים אדירי תורה, ארזי הלבנון. מי מאתנו לא ראה את עצמו כאילו היה שותף לר’ יושע בר, לרבי חיימק’ה, כאילו אנחנו היינו עמם כל ימי חיינו. מי מאתנו לא התגאה בעובדה שתלמידי חכמים וצדיקים רמו בעיר הזאת. מי מאתנו לא סיפר כיצד טרוצקי אמר במבצר, מעבר לבוג, את המלים המהדהדות ברחבי תבל, עד עצם היום הזה – (ברוסית) “ניע מיר ניע וואינה” (לא שלום ולא מלחמה), ומי מאתנו לא זכר את הפלישות ואת השלטונות ואת החילופים בין השלטונות ואת השריפות ואת השיקומים ואת הסבל של פינוי כפוי, ושל השיבה לעיר.

ודאי – עיר חשובה. בכל אנציקלופדיה תמצא אותה, בעיקר בקשר עם ההסכם המפורסם בין הבולשביקים לבין הגרמנים, בין 1918-1917. לעיר הזו חלק בהשמת הציונות היו בה ראשוני הציונים, הרצלאים, משתתפים בקונגרסים הראשונים, ובבכיה המפורסמת של הקונגרסים הציונים הראשונים. בעיר הזאת היו חלוצים שעזבוה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה וכאלה שהלכו בעקבותיהם, והיה לה חלק גם בעליה החלוצית של שנות העשרים הראשונות, כאשר אנחנו כולנו עודנו עולי ימים, עוברים בסך, תחת דגלונים של תכלת-לבן, באותה תנועת צופים אדירה, מופלאה ששמה בימים ההם היה “השומר הצעיר”, בפיקודו של מאיר פרידמן ז”ל.

עיני היהודים זולגות דמעות בראותם את חידוש הנוער העברי, הגאה, ישר גו, השר משירי ציון, עדיין בהברה אשכנזית, “העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו”. את בתי-הספר המופלאים “תרבות” ו”חיים” ו”תחכמוני”, והישיבות המפארות, בהן נישא מעבר לחצות הלילה, קול הלימוד והתלמוד המתנגן ועובר עולמות שלמים של אנשים אשר חבשו את הספסל ומעולם לא עזבוהו, בעוני, בדחקות, על פת-לחם ומים, והם לומדים ולומדים.

***

כן, כזאת היתה עיר הנעורים שלנו. היא איננה עוד. לעולם לא נשוב עוד אליה. בתיה עומדים, גניה מוריקים, עציה יש להם השלכת בסתיו, גם בית-הספר שבו למדתי עודנו עומד על תילו – לא עוד עירנו. חרב עולמנו, לא יקום עוד לעולמים, לא נבוא עוד ברחובותיה של בריסק, אין בה יהודי, אין בה בשבילנו מאומה; יש רק זכר האפר שפוזר, ואיננו יודעים היכן הוא.

אבל יש יום או לילה בו, כפי שאני מניח – כל אחד מאתנו עודנו בעיר הנעורים. אני, מנסיוני אספר, זה היה לפני חמישים שנה בקירוב, אז הזמנו לבית הכנסת הגדול חזן וקולו ערב, ולמענו וסביבו הקימונו מקהלה – “המשוררים” קראו לחבריה. בימים ההם היהי לנו שוחט ושמו פרגר. אני בילדותי הייתי מביא לו את עופות הכפרה לשחיטה באמצע העיר. היה לו בן, חברי לספסל הלימודים, בר’לה היה שמו והוא היה אחד המשוררים. היה לו קול הקרוי בלעז “אלט”. אכן, קולו של זמיר שמענו. באחד מלילות “כל נדרי”, לפני בקירוב חמישים שנה, הוא שר סולו עם חבריו המשוררים. הנה, אני זוכר עד היום, בזכרון השמיעה, את מה שקראנו בשפה הישנה “יעלות” של “כל נדרי”.

העברית של “יעלה ויבוא” אינה טובה ועדיין אין לנו הסבר מדוע מתחלפים בפזמון הזה המינים, אבל לפני דורות רבים כך שרו אבותינו ואנו כמוהם. וברל’ה שר “יעלה תחנוננו מערב, ויבוא שועתנו מבוקר ויראה רינוננו עד ערב”. עד היום אני שומע את קולו. ובתפילת מוסף של ראש השנה שר ברל’ה סולו “הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כל המו מעי לו” – עד היום אני שומע את קול התפילה הזו, או את תפילת קולו.

ובצהרי יום הכיפורים, הכל צום ובטליתות, לא רבים עוד נשארו בתוך כתלי בית הכנסת, אבל אלה שנשארו עוסקים ב”עבודה”. ואבא תובע במפגיע שדוקא ב”עבודה” יש להישאר ולהתפלל, כי אולי זוהי הקדושה בכל התפילות של הקדוש בכל ימות השנה. וקולו של החזן מסתלסל יחד עם המשוררים:

והכוהנים והעם העומדים בעזרה, שהיו שומעים את השם הנכבד והנורא, מפורש יוצא מפי כהן גדול, בקדושה ובטהרה, היד כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”

***

חמישים שנה חלפו מאז. אילו מאורעות התרחשו מאז! איפה לא היית, בעיר ובבירה ובחו”ל, בבית כלא ובמחנות ריכוז ובמגור המחתרת ובמולדת ובתפוצות הגולה – היינו הך. בלילה ההוא, שביום ההוא, כולך נמצא בבית הכנסת הגדול של בריסק דליטא, מעין עיתוק האדם מכל מקום ובכל מקום, אתה רואה לנגד עיניך בית הכנסת במאורותיו ועם בית המדרש הקטן, ועם הדלתיים הרחבות ועם המדרגות המוליכות למטה על פי הפסוק “ממעמקים קראתיך ה'”, כפי שהיו בנויים בתי הכנסיות בתפצות הגולה.

ואת אבא מתחת לארון הקודש ומולו יהודי מתבולל שעבד בעיריה ודיבר רק בשפת המדינה, ואילו שבת אחת לא בא לבית הכנסת, אבל ביום הכיפורים עמד על רגליו, כל היום, ולא יצא לשום הפסקה מבית הכנסת, להוכיח, ללמדך שהוא לא רק מתפלל, הוא גם צם כל היום, אף על פי שהוא מתבולל; ואת השמש הזקן, שעולה על הבמה ואינו מסתפק בדפיקה על הספר הגדול, הפתוח, אלא הוא מוסיף: שה, שה – כפי שהיה מקובל בבתי הכנסת, ביחוד שלא יאמרו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפני שהגיע הזמן; ואת הכותל המזרחי ואת הדלת המיוחדת, הנעולה כל ימות השנה, מאחורי ארון הקודש, שהיתה מיועדת בשביל הרב, אם הוא ירצה לבוא לתפילה לבית הכנסת ולא יהיה עליו לעבור את כל החצר ואת כל בית הכנסת לאורכו אלא יכנס מאותו פתח שנועד לו במיוחד.

ואת בעלי המלאכה, העומדים מימין ומשמאל, לעבר דלת הכניסה ואת כל הקהל, התמים, הטהור, הקדוש, המתפרנס בקושי, החי בדחקות, המקים בית קטון עם ילדים ובו אהבת אם וכיבוד אב ואם ושאיפה אדירה להשכלה, ללימוד, להתקדמות. שנאת ישראל מסביב אבל האור הוא כל כך גדול בבית הכנסת הזה. שם מגובה, ממרחקים, מעזרת הנשים, הנפרדת בעד החרכים מסתכלת אמא – כל אמהותינו, והן מתפללות ועיהן זולגות דמעות, והן בכל ליבן מתפללות למען האיש ולמען הילדים ולמען יהיו כולם בריאים שלא תהיה מחלה ותוגה ומצוקה בבית.

ביום הזה, יום הכיפורים ובלילה הזה – ליל “כל נדרי”, יהיה המקום שיהיה. כולך נמצא בבית הכנסת בבריסק דליטא ועדיין אתה שומע, כפי ששר ברל’ה “יעלה ויבוא”, כפי שאותו זמיר שר לנו, ואת התפילה האדירה “והכהנים והעם העומדים בעזרה…”

***

כל זה נהרס, נעלם, נאכל, אוכל, נשרף לפני שלושים שנה. לפני שלושים שנה היו יקירינו יחד עם כל מיליוני היהודים שעליהם, בלא דעת, לפני דורות רבים, אמר המחבר: “כתועים ואין לבקש, כרעבים ואין להאכיל, כקנויים ואין לקנות, כצמאים ואין להשקות, כשרויים ואין לשובב, כשנואים ואין לאהוב, ככפופים ואין לזקוף, כיתומים ואין להם אב, כטמאים ואין לטהר. כזנוחים ואין לזכור, כאבלים ואין להם מנחם, כבזויים ואין לכבד, כאנוסים ואין מנוס” – אויה לנו.

כאשר ילד הייתי ירה שונא יהודים, פולני, בשלושים וששה יהודים בפינסק. הם היו ציונים, הוא האשים אותם שהם בולשביקים, יצווה להעמיד אותם אל הקיר, ועוד שנים רבות ראו את הדם שנדבק אל הכותל של בית הכנסת שלפניו נורו. ולמדוני שיר על הפסח ההוא, פסח התמרורים, פסח הדמעות על קדושי פינסק. אז בשנת 1920 – 36 יהודים הרוגים – עוד זיעזעו את העולם כולו! עשרים שנה סך הכל לאחר מכן, 360,000 יהודים הרוגים, 3 מיליונים ו-600,000 יהודים הרוגים – 6 מיליונים הרוגים – כבר לא זעזעו, אלא הם הומתו, ואיש מבין הגויים האדירים, מי שהיה להם במה להשמיד מחנות ההשמדה ובמה להרוס את פסי הרכבת, במה להאט, אם לא למנוע את ההשמדה, לא עשה דבר, כדי לנסות להצילם.

אנדרטה לזכר יהודי בריסק בבית הקברות בקריית שאול | דוד שי

וכך, עם שלם, כאילו האדמה בלעתו ובתוכם יקירינו. אבל עד אז, עד אז – היה משהו בבריסק, כמו בפינסק. בכל הערים והעיירות האלה שבהן בכל דור היתה אהבת ישראל, האמונה באלהי ישראל, בעוני ודחקות, בעושר רוחני, בתלמוד תורה וגאוניות והשכלה וציונות ובית”ר ו”השומר הצעיר” וכל התנועות – עד אז היה בהן משהו מיוחד.

כאשר אחד העם כתב על היהדות במערב, הוא קבע במבט נשרי, בהתבוננות מעמיקה, שעל אף החירות החיצונית – הגיטו נפל, האמנציפציה באה, כולם שווים – על אף החירות, יש בה עבדות. אצלנו היה להיפך – על אף העבדות, היתה לנו חירות. ודאי שמנת חלקנו היתה עבדות. ראינו את השיכורים, שמענו את הקריאות, נופצו שמשות ונהרסו בתים ונרדפו והוכו תלמידים יהודיים, רק משום שהם יהודים – את כל זה חיינו, ראינו, שמענו, אבל בתוכנו פנימה, בתוך העבדות היתה חירות. יהודים נאים היו יהודי בריסק דליטא.

שניאור יכול היה לכתוב עליהם לא פחות מכפי שכתב על יהודי שקלוב. לא הרכנו ראשינו מפני המון הזדים. עמדנו מולו. גם כאשר היינו קטנים וחלשים. השבנו מלחמת ילדים שערה. ועל כל עלבון ידענו להשיב. ובעלי הכרכרות שישבו על הדוכנים מלמעלה והיו מברכים אותך, בעברך את הרחוב, ובעלי העגלות והקצבים וכל שאר בעלי המלאכה – או, כן – הם יכלו לקום נגד פוגרומשצ’יקים ולהכותם שוק על ירך.

***

כמובן, זה היה עם שכך חי וכך הגן על כבודו האנושי כל עוד נתנו לו לחיות. אבל בודאי שאם במערב היתה עבדות בתוך חירות, שם היתה חירות בתוך עבדות. ושם מצאה את ביטויה התמימות של הקיום היהודי. לאחר כל מה שקרה לנו, אנו איננו יכולים עד היום לתפוס איזו תמימות היתה מנת חלקם של אבותינו, בכל הגלויות, אבל במיוחד בגולה ההיא.

כל יום ראשון נשמעה דרשה בכנסיה, והיתה רוויית שנאה ליהודים. אי שם, בימי הביניים, נקבע, על פי צו הכנסיה, שיש להתפלל לטובת היהודי הרמאי – יודיאוס פרפידוס. האמת היא שבלטינית העתיקה פרפידוס פירושו – אדם לא מאמין, מה שהמוסלמים קוראים “גיאור”, אבל כל מושג לשוני בימי קדם – או רבים מהמושגים הלשוניים מימי קדם, במשך הדורות קבלו ביטוי שמימש משמעות מיוחדת. כך גם המלה “ציניות” שבשעתה ביטאה, בית-ספר לפילוסופיה, אבל המלה קיבלה משמעות מיוחדת. כך גם פרפידוס. לא עוד “אינפידל” – לא מאמין – אלא צבוע, רמאי, וכך הבינו כל הגויים את התפילה הזאת, את המלה הזו, והם כאילו מתפללים למען היהודי הצבוע.

בא יוהנוס ה-23 – לא רק אפיפיור, אלא אדם גדול – והוא ציווה למחוק בפעם הראשונה את התפילה הזו, כביכול. אבל מדור לדור, מאות מיליוני אנשים, בכל יום ראשון, לאחר ששמעו את הדרשה, נקראו להתפלל למען היהודי הרמאי. איזו שנאה היתה התפילה הזו מוכרחה להחדיר בלב המתפללים האלה! ואנחנו כאילו לא שמענו. כולם היו מזוינים, לכולם היה נשק חם וקר, וכולם שנאו את היהודי, כולם חיכו לנפילתנו, וכולם הכינו את הסלים למקרה…

ומי היו השוטרים, מי היו מגינינו? אף הם שמעו את התפילה הזו ביום הראשון. כך, במזרח, ומן המערב, מה שנקרא אנטישמיות – המלה הזו היא מלאכותית, לא רצו לומר אנטי-יהודית, אז אמרו “אנטיסמיטיזם”, כאילו אנחנו השמיים היחידים בעולם, הסוואה לשנאת יהודים מיוחדת, והיא כבר מדעית, פילוסופית. סופרים, כמרים, מקבלי הוידוי מן הקיסר, היסטוריונים, גדולים, גדולים – מלמדים לשנוא את היהודים. לותר – איש הקידמה, יוצר הרפורמציה, קורא לשרוף את בתי הכנסת, להושיב את היהודים באורווה. לתת להם לבכות על גורלם המר, לקחת מהם את כספם.

סופר פרוטסטנטי, כעבור מאות בשנים אומר: בעצם עשה אותו אשמדאי מה שלותר לימד את הגרמנים. והיהודים לא שמו לב. התמימות הזאת, לא רק השעבוד של קיום היהודי, איכשהו מישהו יגן עלינו. ומכאן, מה שאנו אומרים לא ביום הכיפורים אלא בליל הסדר, כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אבל הקב”ה מצילנו מידם; מצילנו מידם – רק שארית פליטה של עם יהודי. הקיום נמשך, כן, והיו געגועים לארץ-ישראל, אבל תמימות הקיום בגולה לא פסקה.

***

בלילה הזה, בו אנחנו זוכרים את יקירינו, יש לומר מהו הלקח, כי גם היום איננו אלא שארית פליטה, ולא עברו מן העולם אלה העומדים לכלותנו. לא פה ולא שם. זה הלקח, ראשית, היהודי והפחד. זו אינה שאלה רק של הרגשת כבוד אנושי. זוהי שאלה של ניתוח הגיוני, של לימוד רציונלי. ודאי שהיהודי התרגל לפחד, כי נרדף על צואר. והנה למדנו לאן הוליך את היהודי הפחד – להשפלה ולרדיפות ולהגליה ולמהלומות ולהשתעבדות, ובחמש השנים התמימות – עדי אושוויץ. לעומתו אומץ הלב, כאשר קם היהודי והתעורר בו אומץ הלב, מהו נתן לו? – דגל, מולדת, צבא, ריבונות, כבוד אנושי.

אבותינו בתוך תמימות קיומם, באמונתם, אהבו את ארץ-ישראל. עדיין אנחנו זוכרים איך התפללו לגשם בארץ-ישראל. לא על הארץ בה הם חיו, מאדמתה התקיימו, אלא גשם בארץ-ישראל. באיזו דבקות, באילו תחנונים. הם היו אומרים: ארץ-ישראל, בקדושה ובטהרה, וכאשר באו בברכת המזון לתפילה ובנה ירושלים – עיניהם זלגו דמעות. איך הם ביטאו את השם “ירושלים”. הם אהבו את ארץ-ישראל.

נזכור את אהבתם ונקדש אותה כאשר אנחנו זכינו לשחרור ארץ-ישראל ולגאולת ירושלים. “והכוהנים והעם העומדים בעזרה” – כך התפללנו. בא יום וגאלנו את ירושלים, וחפרנו עפרה, והלכנו בנתיב והנה אנחנו רואים את שערי חולדה – הם עדיין נעולים, והנה האבנים האדירות אשר לגיונות הרומאים הטילו אותן מלמעלה למטה, והן היו מכוסות במשך 1800 שנים ומעלה – הן נגד עינינו. בזוכרך את התפילה מבית הכנסת, מלפני 50 שנה, בעמדך שם, מול הכותל הדרומי, אתה יכול לראות לנגד עיני רוחכך, בדיוק, הנה שערי חולדה, והנה ההמונים העצומים הנוהרים בהם.

מעולם לא אמר אדם בירושלים צר לי המקום. הפירוש הוא – לא אמר. היה צר, אבל הוא לא התלונן שצר לו המקום בירושלים., המונים, מאות אלפים באו לירושלים – עיר של 600,000 נפש בימי דוד. הם עולים בשערי חולדה והעזרה ועזרת הנשים, ואתה יכול לראות, כאילו זה היה ממש אתמול. ש”י עגנון אמר: בוטשץ’, משם באתי, אבל נולדתי בירושלים. בירסק – נכון, משם באנו אבל נולדנו בירושלים.

“והכוהנים והעם העומדים בעזרה”, כאילו זה היה תמול-שלשום. זה ברוחנו – הודות לאבותינו, הודות לאהבתם את ארץ-ישראל, הודות לתפילותיהם, הודות בטחונם בביאת המשיח. אף על פי שיתמהמה, עם כל זה, בכל יום אחכה לו שיבוא. הם לא זכו. בניהם אחריהם את אתחלתא דגאולה כבשו. וכך באהבת ישראל, באהבת ארץ-ישראל וירושלים, נקדש אפרם המפוזר, נעלה את נשמותיהם בקדושה ובטהרה, ונשיא בליבותינו את זכר אהבתם מדור לדור.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר