"למי שייכים הרחובות?": מבט מצמרר מבפנים על 'אנטיפה'

כתב 'נשיונל רוויו' קווין וויליאמסון הצטרף למצעד של קבוצת השמאל הקיצוני 'אנטיפה' ברחובות פורטלנד בנובמבר 2018, ופרסם את רשמיו במאמר שראה אור בכתב העת מספר שבועות לאחר מכן.

***

פורטלנד, אורגון

אז ישנה גברת צעירה ומוזרה שכועסת מאוד, עם תספורת קצוצה שנראית לקוחה מעדות גלוחי הראש של תקופת רייגן. ברגעים אלה היא מקובעת ממש (ובחיי שאני לא ממציא את זה) על פופקורן ממותק – אותה מוטציה דוחה ומצופה בקרמל של החטיף המוכר הנמכרת בירידי שעשועים או בכל מקום אחר בו מתכנסים גברים לבושי חולצות פיראטים שרוכות. היא לא מפסיקה לדבר על הפופקורן, וצורחת ממעמקי ריאותיה הזעירות: "זה מלוח ומתוק! זה מלוח ומתוק!". אף אחד לא מקשיב לה, אך זו אינה הנקודה מבחינת הגברת. היא פשוט עומדת וממשיכה לצעוק, כאילו מכניסה את עצמה לסוג של טראנס מייצור עצמי בעודה מהרהרת על המשמעות הבלתי-מוגדרת של החיים, או לפחות של הפופקורן. אני מניח שראשה עלול להתפוצץ בקול אם מישהו יגלה לה שחברת Oreo מייצרת עוגיות בטעם פופקורן ממותק, ועוד עוגיות טבעוניות למען השם!

נערת הפופקורן היא רק אחת מהחבורה הפזיזה והעליזה שנראית כאילו נמלטה ממוסד סגור ומשמיעה קולות מוזרים ברחובות הזועמים של מרכז העיר פורטלנד, ערב בחירות האמצע של 2018. אך הדבקות האקסטטית שלה בחטיף התירס טובעת במהרה בים של חברים חובשי מסכות שחורות הפוצחים במזמור פוליטי מובן מעט יותר:

של מי הרחובות האלה?"

"שלנו!"

מה שמטריד עוד יותר בכל המחזה זה היא העובדה שחבורת הבריונים עוטי השחורים די צודקים בעניין.

מטרת הצעדה הלילית הזו היא הסוכנות לאכיפת חוקי המכס וההגירה השייכת למשרד לביטחון המולדת וזכתה שאיזשהו בירוקרט אשר ודאי צפה בסרט 'אהבה בשחקים' העניק לה את ראשי התיבות ICE, כינוי הנשמע בערך 35 אחוזים יותר מלוקק ממה שהיית מצפה מרשות אכיפה שאמורה לשרת אומה חופשית ברפובליקה שעדיין מתפקדת איכשהו. "לבטל את ICE!" הוא השיר הרשמי של הערב ואנשי החולצות השחורות אכן שבים אליו מדי פעם, אך הנושא האמיתי של התזמורת הלילה הוא "לז**ן את המשטרה!", סיסמה המתפתחת בחופשיות לשלושה או ארבעה שירים שונים כדוגמת:

!A-C-A-B”

“!All cops are bastards”

והרחובות האלה אכן שייכים לחולצות השחורות, כפי שמבהירים היטב שני השוטרים המסורסים שנאלצים ללוות את המצעד. הליצנים והבריונים השונים המרכיבים את התהלוכה לוקחים מדי פעם הפסקה כדי להשתעשע עם השוטרים, צועקים לעברם קללות או מתגרים בהם בביצוע עברות קלות על החוק ממש מול עיניהם. השוטרים מצידם גוררים רגליים ומתגלגלים הלאה, שקטים כנזירים ומעמידים פנים שאינם רואים את הפרחחים מכים על רכבים חולפים, חוסמים את הצמתים ומאיימים על עוברי אורח.

בלב הכיכר המרכזית בעיר פורטלנד, הבריונים נתקלים בסוג של הפגנת נגד. לא מצד ארגון ימני קיצוני כלשהו, גזענים לבנים או פשוט ניאו-פשסיטים אחרים הלובשים חולצות בצבע שונה מעט, אלא מצד גבר שחור צעיר אשר מזהה (ולא טועה) כי מדובר בחבורת בני טובים לבנים שמשחקים גיבורים מול נכים בכיסאות גלגלים או גברות קשישות ומתחזים ללוחמים למען המטרה, אך רק במידה שלא תפריע להם להשיג הפוך על בסיס חלב סויה או תואר במדעי הרוח. אותו צעיר גם אומר להם בדיוק את זה, אם כי בטון מעט גבוה מן הנדרש, ושחורי החולצות הקטנים שלפני רגע התעקשו כי "כל השוטרים ממזרים" והתפארו בשליטתם ברחובות פונים מיד למשטרה בתחינות עזרה. למרבה הפלא, המשטרה אכן עוזרת להם ומטאטת מן השטח את המפגין השלו היחידי שהיה בו, רק כדי לפנות מקום לעוד חוליגנים מפרי חוק ותוקפי זקנות.

במרחק ביטחון מאחורי האספסוף, משייטת לה ניידת משטרה. האנשים שנמצאים בתוכה ותפקידם הוא לשמור על החוק מכריזים ברמקולים שהם שם רק כדי לוודא שההמון הזועם "משתמש בזכותו החוקתית לחופש הביטוי באופן בטוח", ומבקשים ממנו לצעוד על המדרכה ולציית לחוקי התנועה. מן הסתם, כנופיית המפגינים מגיבה לכך במעבר מיידי מן המדרכה לכביש תוך התעלמות מכל חוקי התנועה. ולא שיש להם צורך בכך – הם רק רוצים להזכיר ולעצמם ולמשטרה שהם יכולים. אז למי שייכים הרחובות? זה די ברור.

כניעה לאלימות

בסדרה הקומית 'פורטלנדיה', ראש העיר פורטלנד מגולם בידי השחקן קייל מקלכלן כקשיש טיפש אך רציני שבילה את כל חייו בשירות הציבור ומנסה להיראות מגניב. בחיים האמיתיים, ראש העיר של פורטלנד הוא טד ווילר, פקיד ננס ובכיין הטוען שהוא "מזועזע" מהאלימות הפוליטית שהפכה למחזה נפוץ ברחובות העיר, ויחד עם זאת מתלונן כי ידיו כבולות בנידון. כאשר הבריונים של 'אנטיפה' תקפו מצעד של ארגון ימין מקומי, המשטרה דיווחה על אנשים הנושאים רובים, אלות, סכינים ותרסיסי גז מדמיע. שום מעצר לא נערך במקום.

הודות למבנה המוזר של השלטון המקומי, ראש העיר הוא גם נציב המשטרה, והמפכ"לית העונה לשם המופלא דניאל אאוטלו נמצאת תחתיו יחד עם שאר השוטרים כמובן. על פי אנדי נו, עיתונאי מקומי המסקר עבור כלי תקשורת שונים את התנועה הפשיסטית בפורטלנד (זו המכנה את עצמה "אנטי-פשיסטית"), השוטרים קיבלו פקודות להימנע מיצירת נקודות חיכוך בינה לבין הפורעים, מתוך חשש שתיעוד של אירועים כאלה עשוי להראות רע מאוד עבורה.

"גורמים מכל הצדדים דוחקים במשטרת פורטלנד", הוא מספר. "בימין מרגישים שהמשטרה מאפשרת אנרכיה ברחובות, ובשמאל טוענים שהמשטרה מגינה על ה'פשיסטים'. רוב האנשים שהצביעו עבור ראש העיר ווילר מגלים אהדה ל'אנטיפה', והוא עצמו השמיע התבטאויות חריפות ושגויות נגד ארגוני ימין כאשר תיאר אותם כגזענים. בכל הנוגע לאלימות שמגיעה מ'אנטיפה' ומהשמאל – לעתים הוא מגנה את המעשים אבל אף פעם לא את האידאולוגיה שמאחוריהם".

ווילר סירב להגיב לכתבה הזו, אך בהזדמנות מוקדמת יותר אמר לכתבים לאחר עוד התפרעות בעיר כי "זהו הסיפור של זהבה והדובים: הדייסה תמיד קרה מדי או חמה מדי". לדבריו, "בכל רגע נתון בעיר הזו המשטרה סופגת ביקורת הן על כך שהיא מגיבה בנחישות והן על כך שהיא בוחרת לעמוד מנגד או לא מתערבת מספיק מהר". יתכן שיש צדק מסוים בדבריו. לו רק היה לפורטלנד מנהיג שתפקידו לזהות מצבים כאלה ולטפל בהם באמצעות מדיניות עירונית סדורה, אולי מישהו שנבחר בידי התושבים למשרה המכונה "ראש העיר".

הבעיה הזו מוצגת בשיאה בפורטלנד, אך היא אינה מוגבלת דווקא לעיר הנחשבת כאחת הצעירות והקוליות באמריקה. בכל מקום אחר בו קבוצות פרוגרסיביות צוברות כוח ללא תגובה, מתרחש דבר דומה: ברקלי נכנעה לאלימות פוליטית, כמו גם וושינגטון וערים אחרות, יחד עם כמעט כל קמפוס ומכללה ברחבי המדינה. עיתונאי השמאל פיטר ביינרט תיאר את 'אנטיפה' כארגון שאנשיו "מונעים מרפובליקנים להתאסף בבטחה ברחובות פורטלנד", או בכל מקום אחר כמובן.

סדר חברתי חדש

למרות הרטוריקה המגוחכת של אנשי 'אנטיפה' ואחרים הסובבים אותם, זהו בבסיסו עימות בין דמוקרטים ורפובליקנים. בזמן שהחולצות השחורות צעדו בפורטלנד ערב בחירות האמצע ב-2018, עובדי המפלגה הדמוקרטית ומשרתי הקמפיין שלהם יצאו מן המלון המפואר בו צפו בתוצאות והצטרפו לשירת 'אנטיפה' באגרופים מורמים. הם עדיין נשאו את תגי הזיהוי הרשמיים של המפלגה, וחלקם הציצו מדי פעם אחד בשני באשמה קלה. צעירים משכילים לבושים היטב החולמים על קריירה בפוליטיקה מריעים לכנופיית טרוריסטים במסכות המפעילה במפורש קמפיין של אלימות פוליטית. מדוע?

על פי הערכתו של אנדי נו, ארגון 'אנטיפה' מורכב מ"צעירים אידיאולוגיים החולמים להיות גיבורים. בנוף הרעיוני האחיד של פורטלנד, אנשים כאן באמת מאמינים שהם בעיצומו של קרב קוסמי מול הפשיסטים. לכן בכל מקום בו מתאספים כמה תומכי טראמפ המגיעים מחוץ לעיר כדי למחות, אנשי 'אנטיפה' החסרים כל משמעות בחיים יוצאים לרחובות כדי להילחם". נו מציין כי רוב חברי הארגון דוחים כל דת או אמונה, וסבור כי הם מוצאים תחליף לכך באלימות הרחוב.

אריך פְרוֹם, הסוציולוג הפרוידיאני-מרקסיסטי כתב כבר בשנת 1941 כי "משבר הדמוקרטיה אינו איטלקי במיוחד או בעיה גרמנית, אלא כזה העומד בפני כל מדינה מודרנית, ואין זה משנה אילו סמלים אויבי החירות האנושית בוחרים: החירות אינה נמצאת בסכנה פחותה אם היא מותקפת בשם האנטי-פשיזם מאשר כשהיא מותקפת בשם הפשיזם". ופרום ידע על מה הוא מדבר. רק שנים ספורות קודם לכן, התרחש בלונדון "הקרב ברחוב כייבל" כאשר אוסוולד מוסלי ו'איגוד הפשיסטים' בראשותו ניסו לצעוד (בהתאם לחוק, יש לציין) דרך רחובות העיר. הם הותקפו בידי אלפי אנרכיסטים, סוציאליסטים וחברי איגודי עובדים שאורגנו בידי המפלגה הקומוניסטית והיו חמושים בחומרי נפץ וכלי נשק אחרים כמו שקיות צואה, סוג של פצצה ביולוגית לעניים החביבה מאוד גם על ממשיכיהם וחקייניהם כיום. כדי להגיע לאויב התוקפים היו צריכים לעבור דרך 6,000 שוטרים, רבים מהם רכובים על סוסים, והם אכן עשו זאת על ידי השלכת גולות שגרמו לסוסים להחליק ולקרוס תחתם.

ארגון 'אנטיפה' של ימינו גנב את שמו מקבוצה גרמנית מוקדמת בשם 'Antifaschistische Aktion'. קבוצה זו הייתה למעשה שם כיסוי עבור המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שבתור יציר כפיה של מוסקבה התמחתה בדיכוי פוליטי ואלימות, והוצאה מחוץ לחוק בגרמניה ב-1956 באמצעות אותם חוקים שאסרו על התארגנות ניאו-נאצית. בגרמניה כמובן היו פשיסטים אמיתיים להילחם בהם אך בדומה למצב בברה"מ, סיסמת ה"אנטי-פשיזם" הפכה במהרה לתירוץ כדי לתקוף כל דבר שלא מצא חן בעיני הקרמלין.

יש לציין כי אותם חוליגנים לובשי שחורים בפורטלנד וערים אחרות לא תמיד קוראים לעצמם בשם 'אנטיפה'. המצעד האלים אליו התלוויתי אורגן בידי קבוצת 'Abolish ICE PDX'. במקרים אחרים הם צועדים תחת השם 'Smash Racism' או שמות נוספים, אך האנשים הם אותם אנשים והמטרה היא אותה מטרה: מדובר בפשיסטים, אם כי פשיסטים הסוגדים לפרולטריון במקום למדינה. כפי שמילון 'וובסטר' החביב מזכיר לנו, פשיסטים בהגדרתם שואפים ל"סדר כלכלי וחברתי חדש תוך דיכוי ביד קשה של כל התנגדות". פוליטיקאים דמוקרטים כמו הסנאטורית אליזבת וורן מקדמים את החלק הראשון, ואנשי החולצות השחורות משלימים אותם במאמציהם לקדם את החלק השני.

מחוץ לכלוב

מפתה מאוד לחשוב על תגרות הרחוב בין 'אנטיפה' לארגוני ימין שונים כדגם זעיר של הקרב על סטלינגרד בו כל ימני טוב צריך לעמוד בצד הנכון ולהריע, אך המציאות רצינית ומורכבת יותר. ברגע שמאפשרים לאלימות הפוליטית להימלט מהכלוב, קשה מאוד להכניס אותה בחזרה פנימה.

מליציות שמאל קיצוני כמו 'אנטיפה' הולידו מליציות ימין קיצוני המשתמשות בקיומן של מיליציות שמאל קיצוני כהצדקה לקיומן שלהן, וכך זה נמשך עוד ועוד. ראינו תופעה דומה בעבר בהקשרים רבים ושונים והיא אף פעם לא מסתיימת יפה, כמו במקרה של אבות ארגון 'אנטיפה' המקורי בגרמניה ששותפיו ברחבי העולם ימשיכו לרצוח כמאה מיליון בני אדם לאורך המאה העשרים לבדה. אך אלו היו זמנים אחרים ומפוכחים, וימינו אנו שונים מאוד. כיום, אם חשקה נפשך לדעת מה מעוללת חבורת הדיוטות חצי-אפויה ומשוררות פופקורן ממותק, כל שעליך לעשות הוא לצעוד לצידם כפי שאני עשיתי בפורטלנד. מבחינה חיצונית די קשה לחשוד בי במראה שמרני, כך שלפחות בינתיים הצלחתי להיטמע בין קבוצות כאלה.

כך אכן עשיתי אך דבר מצחיק קרה: בעוד המצעד עמד לפני פיזור, קבוצת אנשי 'אנטיפה' התבטלה לה בפינת אחד הרחובות, ואני התבטלתי יחד איתם וצפיתי בהם למשך זמן מה. בשלב מסוים התעייפתי והחלטתי להמשיך הלאה בדרכי. אך כאשר עמדתי לעזוב את המקום, אותה קבוצה שכנראה חשבה שהמצעד ה"אנטי-פשיסטי" ממשיך לצעוד פשוט החלה לעקוב אחרי במזמורים ואגרופים מונפים, עד שהבינה שככל הנראה איני מוביל אותם לשום מקום מעניין.

אפשר לצחוק על האירוניה בכך שדווקא כתב ה'נשיונל רוויו' זכה לכמה רגעים להוביל מצעד של 'אנטיפה' דרך רחובות פורטלנד אבל מאוחר יותר הבנתי: ברור שהם הלכו אחריי. הם ילכו אחרי כל דבר שזז.