בין מטרניך לבֶּרְק: שמרנות בעולם סוער

חומרי ארכיון שנחשפו מגלים היבטים חדשים במשנתו הפוליטית של המדינאי האוסטרי, שהושפע רבות מהוגה הדעות הבריטי השמרן

קלמנס פון מטרניך (מימין) ואדמונד ברק | National Portrait Gallery Jakob Braun

"מה אמור לעשות שמרן במצב של מהפכה?", שאל הנרי קיסינג'ר במאמר שכתב ב-1954. במצב של יציבות, כך הסביר, השמרנות מיותרת במובן מסוים מכיוון שהלכידות החברתית הופכת כל אתגר מהפכני לקשה עד בלתי אפשרי. אך כאשר מופיעה חלופה מעשית לסדר הקיים, תפקיד השמרנות הופך באחת להכרחי ומורכב – הכרחי משום שבלעדיה אין כל מחסום בפני ההשפעות ההרסניות של שינוי קיצוני; ומורכב מכיוון שבמהלך ההגנה על מה שפעם נחשב לקבוע, "העמדה השמרנית הופכת להיות נשלטת בידי האגף הריאקציונרי והאנטי-מהפכני" ובכך תלויה באותם קרעים חברתיים שתפקיד השמרנות למנוע.

קיסינג'ר ראה שני פתרונות אפשריים לבעיה הזו, שהתגלמו בהתאם בדמויותיהם של ההוגה הבריטי בן המאה ה-18 אדמונד בֶּרְק והמדינאי האוסטרי בן המאה ה-19 קלמנס פון מֶטֶרניך. תשובתו של ברק לדילמה השמרנית הייתה בהימנעות מקרעים שאינם ניתנים לאיחוי, על ידי מיתון כוחות השינוי: להילחם במהפכה לא באמצעות מהפכת נגד, אלא בקרב מאסף שקול שיוציא ממנה את העוקץ ויהפוך את השינוי עצמו להרסני פחות עבור החברה. על פי קיסינג'ר, זו הייתה שמרנות היסטורית – "להילחם עבור השמרנות בשם ההיסטוריה, ולדחות את תקפות האתגר המהפכני בשל התכחשותו למימד הגשמי של החברה ולאמנה החברתית". תשובתו של מטרניך הייתה שונה. הוא לא שאף לאלף את המהפכה אלא להפוך אותה לבלתי אפשרית. לדבריו, מהות המשילות הייתה "להימנע ממצבים בהם ויתורים הופכים להכרח". זו הייתה שמרנות רציונלית – "להילחם עבור השמרנות בשם ההיגיון, ולדחות את תקפות השאלה המהפכנית על בסיס אפיסטמולוגי כמנוגדת למבנה היקום".

הנרי קיסינג'ר | משרד ההגנה

לא היה ספק עם איזה סוג של שמרנות קיסינג'ר מזדהה יותר, והערצתו לאלגנטיות המדינית של מטרניך הייתה ידועה. אך מנקודת מבט פילוסופית, מה שכנראה משך את קיסינג'ר הצעיר למטרניך היה הטבע המניעתי של השמרנות שלו. קיסינג'ר ראה בשימוש שעשה מטרניך בדיפלומטיה כדי למנוע התנגשות בין המעצמות ולהדוף את איום הלאומיות המהפכנית כמודל לאמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה, זו שכרעה תחת הנטל הכפול של מניעת מלחמה גרעינית ועצירת התפשטות הקומוניזם בעולם.

הדיוקן של מטרניך אותו צייר קיסינג'ר במאמרו ובספר שראה אור באותה שנה ועסק בקונגרס וינה, סימנו סוג של שיקום תדמית עבור המדינאי האוסטרי. היה בכך שינוי מגמה מכתביהם המוקדמים יותר של היסטוריונים גרמנים כמו טרייצ'קה וסרביק, שבעשורים שלאחר מותו של מטרניך הציגו אותו כקוסמופוליטן חסר עקרונות אשר שליחותו בשם בית הבסבורג העל-לאומי בלמה את צעדת התרבות הגרמנית. ההצגה המחודשת שערך קיסינג'ר למטרניך נבנתה על יצירות של כותבים אנגליים מראשית המאה העשרים כמו אלגרנון ססיל, עבורו מערכת הקונגרס שיצר האוסטרי נראתה באור חדש וחיובי בעקבות ההרס שהותירה מלחמת העולם הראשונה. אך היה זה כאמור קיסינג'ר עצמו שתרם יותר מכל לשיקום תדמיתו של מטרניך וקיבועו כשמרן רציונלי ואוניברסליסטי, בניגוד לתבנית השמרן ההיסטורי של ברק.

65 שנים לאחר מכן, ביוגרפיה חדשה אודות מטרניך מאתגרת את כתביו של קיסינג'ר. 'Metternich: Strategist and Visionary' מאת וולפרם זימן היא הביוגרפיה הראשונה של מטרניך מזה כמעט מאה שנים המתבססת בעיקרה על חומרי ארכיון, רבים מהם נחשפים לראשונה, ולא על מחקר של היסטוריונים קודמים. זימן המכהן כפרופסור באוניברסיטת מינכן ערך מחקר נרחב בכתביו של מטרניך הנמצאים בארכיונים בצ'כיה, והתוצאה היא הערכה מחדש שקולה ורצינית ומענגת לקריאה. זימן מצליח לשמור על קו עלילה מלא חיים דרך שבעה עשורים של היסטוריה אירופית, ומוציא לאור פרטים רבים מחיי מטרניך אותם חוקרים אחרים סיכמו בהערות קצרות בלבד: שנות הילדות המעצבות ויחסיו עם ההורים, השפעת המורים הגרמניים בימיה האחרונים של האימפריה, פרשיות האהבים הרבות, חיי המשפחה וליטוש מיומנות הדיפלומטיה.

הטענות המשמעותיות ביותר בספר נוגעות לחיי ההגות של מטרניך וליסודות הפילוסופיה הפוליטית שלו. זימן אינו מזכיר את תיאוריו של קיסינג'ר בעניין, וקריאה צמודה של השניים מגלה מסקנות שונות מאוד לגבי השמרנות של מטרניך. זימן מבקש למקם את המדינאי האוסטרי דווקא במשבצת "השמרן ההיסטורי", כממשיך המסורת הוויגית או זו של אדמונד ברק. זהו טיעון אמיץ, בהתחשב בעובדה שמרבית ההיסטוריונים האחרים תיארו את מטרניך כרציונליסט מנותק אשר במקרה הטוב חיפש סוג של יציבות מכנית, ובמקרה הרע (בעיני משמיציו הליברלים) היה ריאקציונר דכאני שעמד בראש מדינת משטרה.

כדי לחזק את טענתו, זימן מסתמך כאמור על ראיות ארכיוניות שלא היו זמינות לחוקרים מוקדמים יותר. מוצג א' הוא עותק של 'מחשבות על המהפכה בצרפת' מאת ברק, אותו רכש מטרניך הנער בטיול ללונדון בשנת 1794. מטרניך אפילו ביקר בדיון של הפרלמנט הבריטי, וצפה בברק נואם מיציע האורחים. מן ההערות ששרבט מטרניך בשולי ספרו של ברק, זימן מזהה שני היבטים בהגותו שמשכו במיוחד את האוסטרי הצעיר. הראשון הורכב מן הטענה לפיה החירות האנושית חסרת משמעות ולעתים אף מסוכנת אלמלא היא משולבת בסדר חברתי, או כפי שברק ניסח זאת:

עם כוח הזרוע הציבורי, עם משמעתם וציותם של גייסות, עם גביית הכנסה יעילה ומחולקת כהלכה, עם המוסר והדת, עם יציבות הקניין, עם השקט והסדר, עם נימוסי האזרח והחברה"

ההיבט השני כלל את קינתו של ברק על כך שעם העלייה הבלתי-נשלטת של המהפכה בצרפת "תם עידן האבירות" ואיתו מערכת "השוויון האציל", אשר רוממה "אנשים מן השורה להיותם רֵעִים למלכים בלי כוח הזרוע, ובלי התנגדות, המתיקה את חומרתן של גאווה ושררה; אילצה ריבונים לתת צווארם בעול הרך של הוקרה חברתית, כפתה את המרות המחמירה להיכנע להידור, וגזרה על שלטון המדביר חוקים לשאת בעול נימוסים".

הנקודה הראשונה מתכתבת באופן מסוים עם קריאתו של קיסינג'ר את מטרניך בכך שהיא רומזת על דאגה לסדר, אך היא שמה דגש על חירות מוסדרת במובנה המסורתי האנגלו-אמריקני, הנבדל ממסורת הנאורות הקאנטיאנית ומן החופש שהותר בתפיסה הצרפתית של liberté. הנקודה השנייה עוסקת בהגבלות על כוח המונרך בהתאם לחוקה האנגלית ובדומה למונטסקייה. זימן מעלה טיעון משכנע לפיו בלמים כאלה היו מוצאים חן בעיני מטרניך בהתחשב בכך שגדל תחת "החוקה המעורבת" של האימפריה הרומית הקדושה, והם היו מתאימים מיד גם ל"מדינה המורכבת" של ההבסבורגים בה השליט היה רחוק מלהיות אבסולוטי כמו במודל הפרוסי או הרוסי, והיה מוגבל על ידי מחויבויות למחוזות השונים.

מנגנון הגנה

בעוד התגובות הראשוניות של מטרניך לברק צריכות להיקרא בהקשר של הערות של אדם צעיר ועדיין מתבגר מבחינה אינטלקטואלית, זימן עוקב אחר האבולוציה של מרכיבים שמרנים אלה ונוספים בכתביו של מטרניך, במדיניות שהכתיב ואפילו בניהול נכסיו האישיים. הכבוד שהפגין מטרניך לקניין פרטי, המחויבות שלו לסחר חופשי, נטייתו לאיזון ופשרה ואפילו חוסר האמון המפתיע בכוחות בירוקרטיים בלתי-מרוסנים – כולם מצביעים על שמרנות נטועה בתחושה עמוקה של הגבלות, כזו שאינה מתיישבת עם הדימוי הנפוץ של מטרניך כאטטיסט וריאקציונר.

יחד עם זאת ובאופן הולם למדי, הייתה זו הדיפלומטיה של מטרניך אשר באמצעותה ניתן להציג את הטיעון החזק ביותר להיותו שמרן מן הסוג ההיסטורי. הוא ראה במונרכיה ההבסבורגית מנגנון הגנה הבנוי על חלוקת הכוח ומאפשר הישרדות משטרים חלשים, שאחרת היו מסופחים לאימפריות שכנות. הוא שאף להקים מסביב לאוסטריה שורת מדינות חוצץ ולהקיף את כולן במערכת של מדינאות הסכמתית, שמטרתה לשמור על יציבות ואיזון ועל ליבה של אירופה כעצמאי.

דוגמה מעשית למדינאות השמרנית של מטרניך הייתה בגישתו לשאלה הפולנית. על פי ההיגיון של קיסינג'ר, עמדתו של מטרניך בעניין לא הייתה אמורה להיות שונה מזו של עמיתיו הרוסים והפרוסים שביקשו לבתר את פולין ולחלק את השלל בין האימפריות. אך בדומה לברק ועל פי המסורת של קודמו בתפקיד פון קאוניץ, מטרניך התנגד לחלוקת פולין בטענה כי היא תעלים אומה עתיקה המהווה חלק חסר תחליף במאזן הכוחות האירופי. דוגמה אחרת הייתה איטליה. על פי גישת קיסינג'ר, לזהויות ולמסורות של המחוזות השונים בממלכת הבסבורג לא היה משקל משמעותי עם מטרניך כמנהל הרציונלי של מרכז האימפריה. מכיוון שלדברי קיסינג'ר מטרניך ראה את ההיסטוריה כ"חסרת תוקף מוסרי" בהשוואה לכוחות חברתיים אחרים, המנהגים הפוליטיים השונים של ארצות שונות היו אמורים להיות חסרי משמעות עבורו. למעשה, היינו אמורים לצפות שמטרניך, כמגן הגדול של האבסולוטיזם, היה רואה בהם מרכיבים מרדניים שיש לדכא ולהסדיר כמיטב המסורת של מדינאי אירופאי ריכוזי.

אך זה לא היה המקרה. במספר מזכרים ששלח לקיסר פרנץ השני, מטרניך ביטא בקשות נרגשות לביזור האימפריה, או מה שהקתולים אז קראו לו "סובסידיאריות" (שיוריות). ישנו בהחלט דמיון בין רעיונות אלה לבין טענתו של ברק כי המלך ג'ורג' השלישי צריך להעביר את זכויות המיסוי והחקיקה למושבות האמריקניות כדי לשמור אותן בתוך האימפריה הבריטית (נוסחה שיושמה בהמשך בהצלחה בקנדה), ותמיכתו בהענקת חופש דת רב יותר לאירלנד. באופן דומה, מטרניך דחק בפרנץ להעניק לטריטוריות האוסטריות באיטליה מידה של שלטון עצמי, כחלק מתהליך פדרליזציה רחב של האימפריה שהיה הופך את הקיסר למרכז של מספר מחוזות אוטונומיים המתאימים ל"לאומיות של המחוז והאינטרסים הנובעים מן המצב המקומי". אכן, מילים שהיו יכולות להיכתב בידי ברק עצמו.

אך למרות כל הדוגמאות המשכנעות האלה, ישנם כמה פערים בניתוח שמציע זימן בספרו. גם לאחר כמעט 900 עמודים, לא ברור לגמרי ממה הורכבה ליבת המוסר של מטרניך. אילו עוד דברים, חוץ מהסטטוס-קוו, הוא ראה כשווים הגנה? האם היה "טוב" עמוק יותר שעליו המבנים האלגנטיים האלה נועדו להגן, או שמא הייתה זו יציבות לשם היציבות? במקרים של פולין ואיטליה, עד כמה השקפתו של מטרניך הייתה חלק משימור היסודות העתיקים מהם נובעת הלגיטימציה הפוליטית, בניגוד להבטחה מינימלית של שלמות חלקי מאזן הכוחות?

כמובן, מטרניך פעל בתוך אוסטריה שהייתה אז המדינה הפגיעה ביותר מבחינה גיאופוליטית באירופה, ולא עמדו לו המותרות של חיבורים להיסטוריה חוקתית שהציעה הגיאוגרפיה של האי הבריטי. יחד עם זאת יש לציין כי אפילו כאשר היה לו יתרון כוח מדיני משמעותי לאחר נפילת נפוליאון, מטרניך לא השתמש בו כדי לנסות להחיות את המסורות והמחוזות של האימפריה הרומית הקדושה, כפי שאולי ברק היה מנסה לעשות.

נקודה נוספת אותה מראה זימן היא שהנצרות הייתה חלק חשוב יותר בעולמו של מטרניך ממה שניתן היה לחשוב בעבר. גם השקפתו הטראגית לגבי טבע האדם (אולי בהשפעת קאנט) הייתה מתאימה לקבלה הנוצרית של השפלות האנושית. יחד עם זאת, רבים מן הקשרים בהם שמרנים רואים חשיבות רבה היו חסרים במטרניך. הוא הפגין עוינות רבה לכל שכבות החברה האזרחית, בה ברק וטוקוויל ראו מרכיב הכרחי לסדר החברתי ועוד איזון לכוח המדינה. הוא לא הראה עניין רב בהגנה על המעמד ממנו צמח, האצולה הבוהמיינית הישנה, כמו שברק למשל הגן על הפריבילגיות של האריסטוקרטיה האנגלו-אירית. ולמרות שהוא בהחלט מנסה, ההצגה של זימן את מטרניך כאב מסור לא מצליחה באמת לשכנע.

האתגר הגדול

אם יש מתח אחד ברור שעולה בין מטרניך וברק ועדיין בולט למרות הניסיון של זימן לאחד ביניהם, הוא טמון בשאלת המקורות המוסריים לסדר. בעוד אדמונד ברק ראה את הסדר החברתי כנובע כלפי מעלה מן היסודות של המשפחה והחברים, עבור מטרניך הסדר ירד מלמעלה למטה דרך המדינה או המערכת הבינלאומית. יתכן כי משום שהיה מודאג בעיקר משחזור מערכת שקרסה לאחר שנים של מלחמה הרסנית, ומשום שהופקד על אימפריה מורכבת בה לוקאליות יתר הייתה יכולה למוטט את הבניין כולו, מטרניך העדיף יציבות כתכונה מובנית על פני שימור סדר חברתי הנטוע בתקדימים ומנהגים.

מנגד, משום שברק היה מודאג משימור החירויות האנגליות הוותיקות מול איום מהפכני עולה, הוא עסק קודם כל בטוב המקומי. היה גם הבדל מהותי בתפיסותיהם את מושג המולדת: אמנם לשניהם היו שורשים מחוץ למרכז האימפריה (מטרניך הגיע מחבל הריין וברק מאירלנד), אך מטרניך היה הרבה יותר על-לאומי מול ברק הפרטיקולרי. אפשר לדמיין בקלות את מטרניך מרגיש בבית באירועים כמו הפסגה הבינלאומית בדאבוס. את ברק לא כל כך.

המתח בין העמדות של מטרניך וברק קיים גם בימינו אנו. כאשר קיסינג'ר כתב בתקופה המוקדמת של המלחמה הקרה, הוא ובני ארצו היו יכולים לקחת כמובנית מאליה את הלכידות החברתית במערב, ובדומה למטרניך המוקדם להקדיש מרץ לשאלות של יציבות מערכתית כסוג של דבר מופשט. כיום זה כבר לא אפשרי יותר, וזמן התהפוכות שקיסינג'ר כתב עליו הגיע. שמרנים עומדים בפני החלשות של הסדר המקומי יחד עם החזרה של תחרות בין מעצמות שמאיימת על הסדר העולמי.

הבעיה הראשונה דורשת חיזוק של הלכידות הפנימית בחברות במערב, שנקרעה בתהליכי אטומיזציה והקצנה, ופיצול המכנה הפוליטי המשותף לגושים יריבים. הבעיה השנייה דורשת חיזוק של הגנות חיצוניות מפני מלחמה בין מעצמות. תנאים כאלה מייצרים בהכרח הכרה במגבלות ההדרגתיות בקרב שמרנים שמאסו בשנים של פשרות ומבקשים הגנה פעילה יותר במקום מדיניות של נסיגה. כמובן, כמו בזמנו של מטרניך, הרמה המקומית והרמה הבינלאומית שלובות זו בזו. כאשר המבחן האולטימטיבי למערכת של מטרניך הגיע ב-1848, הוא הדגים כיצד כל יציבות בין מדינות אשר בפני עצמן איבדו את הלגיטימיות בעיני אזרחיהן נידונה להסתיים ברע, ולא משנה עד כמה המערכת נראתה טוב מבחוץ. המהפכות הלאומיות של 'אביב העמים' תפסו את האליטות המנותקות רדומות בשמירה, מול הכוח של חוסר שביעות רצון עממית שהצטבר מתחת לפני השטח היציב לכאורה.

משבר דומה קיים גם היום. ניסיון להמשיך ולשמר סדר בינלאומי מופשט שנבנה על עקרונות התבונה ועל חשבון המקורות ההיסטוריים שלו מהווה הזמנה להשלכות דומות לאלה של 1848. התעלמות מן היתרונות של סדר שמור היטב מעל לרמת המדינה ומרוכז בבריתות היא משחק מסוכן שעלול להחזיר אותנו שוב למלחמות מעצמות, ולסלול את השביל לאובדן הסדר הן מבית והן מחוץ. כפי שכתב קיסינג'ר, "לאחר שהסדר נשבר, הוא יכול להיות משוחזר רק דרך חוויות הכאוס".

האתגר הגדול של ימינו הוא אם כן שימור היציבות הבינלאומית יחד עם מתן מקום מתאים לייחודיות מקומית, בלעדיה גם המבנה הרציונלי ביותר יקרוס לתוך עצמו בחיפוש אחר לגיטימציה עממית. הצלחה במשימה זו תדרוש שילוב משכנע יותר של מטרניך וברק מאשר זה המוצג בספרו היפהפה של זימן. למרות הכל, זו חייבת להיות מטרתנו.


ד”ר ארון ווס מיטשל שירת בעבר כעוזר מזכיר המדינה לענייני אירופה ואסיה, וכיום משמש כסגן יו”ר המרכז לניתוח מדיניות אירופאית (CEPA). גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. אם נחזור לעניננו אנו בימים אלו כאן ועכשיו בישראל, חשוב ששמרנות לא תהווה מעצם טיבה וטבעה מכשול המונע מהמחנה המדבר בשם אידיאולוגיה זו להיות אקטיביסטי ולבצע שינויים מרחיקי לכת במערכת הרקובה עליה השתלט השמאל.

  2. הכותב מעריץ את מטרניך וקיסינגר שני רוצחי המונים….
    מטרניך גרם לפריצת אביב העמים באירופה כשלא הצליח להקפיא את השינויים… והרוצח קיסינגר גרם למלחמת יום הכיפורים ולהרג ישראלים רבים שלא נדבר על הפצצות השטיח בוויטנאם.