‘המכון הישראלי לדמוקרטיה’ ומלחמתו בחופש הביטוי

שוורץ-אלטשולר ודומיה כבר לא טורחים ליצור שיח רעיוני אלא פשוט שואפים להשליט על כולנו את דעתם, כזו שתתאים ל”עולם הערכים” הרצוי

ליברלית את לא. ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר | צילום מסך

לפני כשבועיים פרצה סערה נוספת סביב ה’ניו-יורק טיימס’, במרכזה הפעם עמד טור דעה מאת הסנאטור טום קוטון שהציע לשקול את האפשרות בחוק לגייס צבא כדי להשקיט את המהומות ברחבי המדינה. ביטוי הדעה הסבירה הזו עורר מרד במערכת, הביא להתפטרות העורך ולסדרת התנצלויות מביכות ובעיקר לדיון מחודש בשאלות חופש הביטוי וגבולותיו.

בטור שפורסם בשבוע שעבר ב’גלובס’ ניתחה ד”ר תהילה שוורץ-אלטשולר את הפרשה, תחת הכותרת “לא כל דעה ראויה לפרסום“. נניח לרגע לסתירה המשעשעת בין הכותרת שנבחרה לבין היות המחברת עמיתה בכירה ב’מכון הישראלי לדמוקרטיה’ ונתמקד במהות, כי היא חשובה. שוורץ-אלטשולר אמנם פותחת ומודה בחשיבות מדורי הדעות ובצורך לגלות “סובלנות והכלה כלפי קולות רבים”, במיוחד כאלה שאינם נשמעים בדרך כלל, אך מציבה שני סייגים לכך.

הסייג הראשון קשור לכך ש”טורי דעה חייבים לכלול עובדות מדויקות” ועל כן לדבריה אסור להשאיר את עמודי הדעות “חשופים לשקרים ולשקרנים”, במיוחד בעידן הפייק-ניוז והפצת מידע שגוי. זו נקודה חשובה בהחלט, אך שוורץ-אלטשולר חוטאת בעצמה באותן שורות ממש בניסוח לא מדויק. בטור המדובר ב’טיימס’, שהתפרסם לאחר תהליך בדיקה ארוך ומוקפד, לא הייתה שום בעיה בעובדות, וגם העיתון לא הצליח להצביע על אחת כזו. אפשר להתווכח אם מסקנתו של קוטון הייתה נכונה, אך על עצם העובדות האובייקטיביות שהציג אין כל עוררין.

הסייג השני אותו דורשת שוורץ-אלטשולר מעורכי מדורי הדעות היא הקביעה הדרקונית לפיה “מגוון איננו הכול כלול”. פעם נוספת, המחברת טוענת כי “דעות לא-מקובלות צריכות לקבל מקום”, אבל מיד קובעת כי “הדבר צריך להתבצע מתוך בהירות מוסרית”. מהות אותו המוסר אמנם לא מפורטת בטור, אך הרמז והכיוון ברורים עוד יותר כאשר קוראים את הטענה המדהימה לפיה “עשויות להיות סוגיות שלגביהן אין מקום לדיון בשני צדדים”. אבל איך נגיע לאותן עובדות חשובות שהיא עצמה דורשת? כיצד נברר את האמת אם לא דרך דיון והחלפת דעות? לדילמה הזאת שוורץ-אלטשולר מציעה פתרון לפיו יש לדרוש מעורך מדור הדעות “גיוון אחראי”, ותפקידו הוא “להכריע אילו דעות מתאימות לעולם הערכים של העיתון וגם אילו דעות לא מתאימות”.

וכאן נחשף סוף סוף לב הפרדוקס האלטשולרי: דעות זה חשוב, מגוון זה יפה, אבל אני פחות מעוניינת לשמוע דעות שלא נוחות לי ואתמוך בשמחה בצנזורה שלהן, אם כי תמיד באצטלה ערכית לכאורה. בסופו של דבר, החוקרת הבכירה פשוט מאוכזבת מכך שקיימים בעולם הזה אנשים שלא מסכימים איתה והייתה מעדיפה הרבה יותר לקרוא מדור דעות אחיד ומשעמם. אפשר לקרוא לגישה כזו בהמון שמות, “חופש הביטוי” אינו אחד מהם.

שקט, מצנזרים

הדילמה אותה מעלה שוורץ-אלטשולר בטורה כמובן אינה חדשה, והעסיקה אינספור הוגים במשך מאות שנים. על פי הגישה הליברלית-קלאסית שהחלה להתפתח במערב במאה ה-17, חופש הביטוי היה דבר רצוי מכיוון שכאשר מישהו אחר מנסה לקבוע מה נדע או מה נחשוב, ברוב המקרים הוא טועה או מטעה. לכן מחשבה חופשית וחקירה עצמאית היא הדרך המועדפת להתקדמות אנושית.

מי שניסח בבהירות וחדות את הצורך בהגנה על חופש הביטוי היה ההוגה האנגלי בן המאה ה-19 ג’ון סטיוארט מיל, אשר הקדיש בספרו ‘על החירות‘ חלק נרחב לדיון פילוסופי בסוגיה. טענתו המרכזית של מיל גורסת כי יש להרחיב באופן מוחלט את ההגנה הניתנת בדמוקרטיה לחירות המחשבה והדיון, מכיוון שהפגיעה האמיתית בחירות האדם היא בהשתקת דעותיו. אך השתקה זו לא פוגעת רק במושתק אלא מזיקה לאנושות בכללה, גם לאלו המתנגדים לדעות שדוכאו. על פי מיל, במקרה בו הדעה המושתקת היא נכונה במהותה, הנזק שנגרם למצנזרים הוא שהם שוללים מעצמם ומאחרים את האפשרות לדעת את האמת. אך גם אם הדעה שגויה יש לאפשר לאדם לבטא אותה, מפני שהדרך היחידה להתעמת עם השקר היא לא באמצעות השתקה, אלא על ידי השמעת האמת נגדו.

גישה זו הייתה חשובה גם באופן מעשי בזמנים עברו, אז חופש הביטוי היה נחוץ בין השאר כדי להגן על כופרים שהעזו לצאת מול הדוקטרינה העליונה של הכנסייה, להתנגד למשטרים מונרכיים או לקדם רעיונות לא-פופולריים כמו שחרור האישה וביטול העבדות. כיום, אותם חוגים שבעבר תמכו בהתלהבות בקידום רעיונות, מבקשים להגביל את חופש הביטוי כדי להשתיק רעיונות אחרים. הבעיה היא שברגע שאנחנו מתחילים להציב חוקים והגבלות על ביטוי דעה, המילים שלנו ובכלל הופכות לעבדים לשיח הפוליטי, להטיות העורכים ולפרשנות של פקידים למיניהם. כאשר חוקים משתלטים על המילים, זו למעשה נטישת ההגנה על חופש הביטוי וחתירה תחת כל מה שג’ון סטיוארט מיל ואחרים נאבקו למענו.

שוורץ-אלטשולר ודומיה כבר אינם טורחים להתמודד עם שיח על ידי יצירת שיח נגדי, אלא פשוט שואפים להשליט על כולנו את הדעה האישית שלהם, כזו שתתאים ל”עולם הערכים” הנכון והרצוי. ומה קורה אם הדעה שלכם לא נאה בעיניה הערכיות? ובכן, במקרה כזה אין ברירה אלא לעשות את המעשה הערכי הנכון ולהשתיק אותה. זו ההצדקה בה השתמשו דורות של צנזורים ושורפי ספרים כדי לתרץ סתימת פיות והגבלת מגוון של דעות מחשש שהציבור התמים עוד עשוי להיחשף לרעיונות שונים, אבל היום היא מגיעה כאמור מאקדמאים נאורים בעיני עצמם וממגדלי השן של מכוני מחקר “דמוקרטיים”.

לזכותה של שוורץ-אלטשולר יאמר כי במילות הסיום של הטור היא מפסיקה להסתתר מאחורי תירוצי ה”ערכים”, ופשוט מודה שמבחינתה מדור דעות לא אמור להיות נייטרלי ולא יכול להכיל את כל הדעות האפשריות. וזו גם הנקודה המטרידה והצבועה ביותר: עבור הצנזורים הנאורים של ימינו, חופש הביטוי הפך ממטרה לאמצעי השתקה. זכותם כמובן לחשוב כך ולכתוב על כך כאוות נפשם, אך זהו ההפך הגמור מכל גישה או מחשבה ליברלית ודמוקרטית.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

48 תגובות למאמר

  1. לא הבנתי מה רוצה כותב המאמר. העקרון נכון, במדור דעות, עיתון פרטי וכלי תקשורת פרטי אמור לפרסם רק את מה שהוא חושב שימכור טוב את העתון שלו או שיש לו עניין אישי בפרסום . מה העיקרון המטומטם הזה של גיוון? וכלי תקשורת שאינו פרטי בכלל לא אמור להיות קיים בארץ חופשית

    1. בדיוק, לא הבנת.

      ואם לא הבנת, אתה כנראה מאותה אסכולה חשוכה.

    2. לכלי תקשורת, חובה לאפשר חופש ביטוי ומגוון דיעות (בנוסף לדיוק ושלמות בפרסום), מעבר להשאת רווח לבעליו.

      אפשר להתווכח מהי המידה הנכונה של אלה, אך כלי תקשורת אשר הנו בהגדרה, מקדם רק את טובת בעליו – כספית ו/או מנטלית – אינו כלי תקשורת, אלא פמפלט פרופגנדה ותו לא.

    3. אם העיתון היה אומר – אנחנו עיתון שמאלי –
      ולכן נפרסם מאמרים מהשמאל בלבד – אזי זה לגטימי
      אך זה לא מה שנאמר

    4. לאחמד,
      עיתון אוביקטיבי אינו אפשרי הן בגלל שבני-אדם אינם אוביקטיבים מטבעם והן בגלל שעיתון דורש מימון וזה דורש חשיבה עיסקית אינטרסנטית.
      לכן הציפיות צריכות להיות לתקשורת מגוונת בה כל כלי מייצג טווח דעות מסוים. בערך מה שיש כרגע בעיתונות הכתובה ובאינטרנט.
      אך חשוב להמשיך להסביר לאנשים שאין אוביקטיביות ושתמיד צריך להתייחס לכלי התקשורת כפרופוגנדה ולקחת אותם בערבון מוגבל.

    5. לטעמי אפשר להתייחס לסוגיית חופש הביטוי בשתי דרכים. הראשונה היא המשמעות החוקית שלו, שנוגעת רק למדינה. ברור שהעיתון לא עובר על שום חוק כשהוא משתיק דעות.
      דרך שניה היא באמצעות הנורמות החברתיות. אני טוען, בדומה לכותב המאמר, שראוי שעיתון לא ישתיק דעות, בטח שלא בטיעונים כאלה. הם לא עוברים על חוק, אבל לטעמי הם עושים עוול ורצוי להתנגד למהלך הזה

    6. אתה טועה אני מהאסכולה החופשית אתה מאסכולה חשוכה של הינדוס הפרט, של ארגון עליון לגיוון וכדומה עוד כמה סיסמאות המתיימרות לייצג חופש ומייצגים את שיא החושך. אין שום אידאל באיזון. ישנו אידאל אחד, החופש להגיד את דעתך מבלי שתושלך לבית הסוהר, ושוק חופשי בו תוכל למצוא את פרנסתך בלי קשר לדעותיך.

    7. ”המכון הישראלי לשמירת השמאל, כוחו והשפעתו”.

  2. הגדרה למוסר סמולני: מילה ריקה מכל תוכן, לסיפוק צרכיו של הנרקסיסט הסמולני. בראשם, הצורך להשתיק את מי שמוכיח שסמולני משקר.

    לפיכך, הסכמה שסמולני יכול לחלק ציוני מוסר לאחרים, זהה להסכמה שבני סלע יכול לחלק ציונים לנשים.

    1. מה הבעיה שבני סלע יחלק ציונים לנשים? אולי הוא לא הכי מוסרי בתחום אבל זה לא מוריד מהבנתו ביופי. בניגוד לחסר מוסר שמחלק ציונים במוסר.

    2. צודק. רק אדם חסר מוסר, רואה בבני סלע סמכות למשהו. תודה שהדגמת, כמה מגיב 2 צודק.

    3. לשמאל הפוסטמודרניסטי אין מוסר. הנרטיב הפוסטמודרניסטי בגרסתו האמריקנית (וריצ’רד רורטי מולידה) גורס כי אמת כערך מוחלט לא קיימת. יש רק פרשנות.
      מכיוון שאין אמת אזי אין גם שקר. ואם אין שקר ואין אמת -אין מוסר. ובאין מוסר אין צדק.

    4. האנונימי הראשון צודק.
      בדיוק כמו שאמן מוכשר(נגיד אריאל זילבר) צריך לזכות בפרס ישראל למרות אמירות ימניות במיוחד כי הפרס מייצג רק את יכולתו המוזיקלית ולא את כלל אישיותו.
      בדיוק כמו שלא נכון להרוס פסלים שמנציחים את לינקולן(מסיים העבדות) וצ׳רצ׳יל(המנצח מול הנאצים) אפילו שיש להם גם צדדים שנראים גזעניים-כי זה לא מה שמיוצג באותה האנדרטה.

      כך גם צריך להתייחס לסלע-אמנם יש להרחיק ממנו כל אשה כי יש חשש שהוא יפגע בה. אך לא לפסול את כולו ולהניח שאין לו כישורים, שכל או עיניים.

      מי שלא מבין את זה ומערב פסילות לא רלוונטיות -הוא עצמו חסר המוסר.

    5. אם כך דני,

      אתה בוודאי “מסיק” שגם היטלר צדק. הוא רק “פגע ביהודים”, אך אם אתה מתעלם מהפגיעה, אתה בוודאי “מסיק” שיש צדק בדבריו של היטלר.

      בהמשך ישיר לדבריך – צריך להרחיק מהיטלר כל יהודי, מחשש שיפגע בו, אך לא לפסול את כולו ולהניח שאין לו כישורים, שכל או עיניים.

      אכן, מוסר 🙂

    6. מעבר לתזכורת המתבקשת של חוק גודווין ולציון העובדה שלא התייחסת לשתי הדוגמאות שהבאתי(שניהם דברים שקרו) כדי להראות שהדבר המוסרי הוא להתייחס לאדם כיצור מורכב שנקודה אחת לגביו לא מלמדת על הכול אלא רק על הרלוונטי אליה,
      אסתפק בהצבעה על כך שהטיעון ה״אינטיליגנטי״ שלך הוא שהמסקנה מדברי היא x ומכיוון שאתה מניח שx מוטעה(למה?) כנראה שגם אני טועה.
      אבל האמת היא שברור שגם להיטלר יש צדדים חיובים לדוגמה: המפלגה הנאצית היתה הראשונה לבצע קמפיין נגד עישון.
      או שלשיטתך, ברגע שמצאת כתם אחד על מישהוא צריך לפסול כל מה שנוגע אליו ולכן כל דבר שהמפלגה הנאצית עשתה אינו מוסרי ומכאן שגם להילחם בעישון(ולהציל חיים!) זה לא מוסרי?!

    7. לא דני. אם אני מחליף שם בדברים שלך ואז מצטט אותך, זה לא “הצבעה” ולא “גודווין”.

      זה ההבדל בין לצטט ישירות עם שינויי שם, לבין להמשיך לדברים שלא נאמרו. בדיוק כמו ב”דוגמא האינטליגנטית” האחרונה שלך, לגבי העישון – המחקר הנוכחי מלמד אותנו, שכמו כל דבר בגרמניה הנאצית, גם הקמפיין נגד עישון היה מונע ע”י העדפותיו האישיות של אדולף וילודה/טוהר הגזע. אז אם אלה הסיבות, שאתה רוצה להשתמש בהם היום – לבריאות 🙂

      אני יודע, העיקר שהמילה “עישון”, מופיעה ב-2 המקומות. אלה היו 5 שניות על ההבדל בין ציטוט (שינויי שם (בלבד!) הנו כלל ידוע בבדיקת הציטוט), לבין “ראית אותה מילה ב-2 מקומות” 🙂

  3. אפשר להפנות את הקוראים
    לספרו המופלא של ג’ורג’ אורוול – 1984
    הכל כבר כתוב שם.

  4. חבל לייחס להם חשיבות במאמר ארוך, הם לא משכנעים אף אחד חוץ מהמחנה המצומצם שלהם עצמו.

    1. אם כולם יגידו את מה שנכון לאמר במיחזור אינסופי העולם יהפוך למשעמם עד כדי גועל אישית מעדיפה חשיבה חופשית! מבלי שיימינג אלא כזכות לבטא רחשי 💓 לב! בהקשר הזה מה על ילדים שעוד לא למדו להגיד את המילים הנכונות? אדם יכול לדעתי להיות בעל עמדה מוזרה לגבי משהו ועדיין להיות בעל זכויות. הספורט לשחרר מילים מגעילות על אחרים שלא חושבים בדיוק כמוך ולסנדל להם את החיים נראה לי מסוכן!

  5. בסוף יהיה מלחמת ״אחים״/אזרחים ועם ישראל המסורתי יקום על כל הבולשביקים האנטישמים תומכי הטרור!

  6. ממליץ על קריאת הספר הקריטריון לאמת הקריטריון למוסר של הרב יוסף קלנר.
    הוא מנתח את הלך המחשבה המדובר בצורה נהדרת.

  7. גברת שוורץ מקבלת משכורת יפה מאוד מגורמים שמצפים ממנה להצדיק את השכר.
    וזה מה שהיא עושה, זה מה שכל חברי המכון לדמוקרטיה מהותית עושים.
    אם אתם רוצים לבחון את הדרכים שבהם הושחתה הציונות הדתית על ידי כספי השמאל העולמי- רק תעברו על רשימת בעלי התפקידים בארגון החזית הזה.

  8. כשלא יודעים לשכנע במילים, וכשהאג’נהדה מתחבאת מאחורה, לא נשאר אלא לסתום לידיב את הפה

  9. היא נגד הצנזורה הצבאית (2016) אבל בעד צנזורה פוליטית.
    אגב, היא בת הציונות הדתית.
    לא מהמגזר ולכן שואל איך זה שיש כ”כ הרבה אנשי הקרן שבאו ממנו (גבריהו ורבים אחרים). מנסה להבין.
    האם זו תחושה שיש מאחוריה ממש, או רק נראות גדולה?

    1. המודל הפוסט קולוניאלי יכול בהחלט להסביר את הנהירה ההמונית של יוצאי הציונות הדתית – בתקשורתהדיגיטלית, בעתונות, במשפט, ברשויות אכיפת החוק – למיינסטרים. בדיוק באותו אופן ניתן להסיר את השעור של יוצאי המשפחה הלוחמת – שראו את האור במחוזות אחרים. ההסתופפות לחום וקבלה חברתית מביאים לשאיפה להצטרף ל”אליטה” ההגמונית.

  10. “המכון הישראלי לדמוקרטיה” הוא שם אורווליאני שתואם את תקופתנו.

    1. לא ראיתי אף כתבה שמאלנית בעיתון מידה. וגם אין לי ציפיות מעיתון מידה, או מעיתון מקור ראשון שיפנה מקום לשמאלנים.

      יש לי מספיק מהם. לא צריך גיוון בכל עיתון. כל עיתון יכול לבחור את הקהל שלו, והקהל יפתח ציפיות בהתאם. מגוון הדיעות יהיה קיים אם יהיו מספיק עיתונים משני הצדדים.

      זה שיש חופש ביטוי למישהו – לא אומר שאני חייבת לקרוא מה יש לו להגיד. ניו יורק טיימס זה עיתון סמולני. ואין מה לצפות ממנו לחופש ביטוי לדיעות אחרות. לא הבנתי מה החידוש פה. תמיד עורכים מחליטים מה יתפרסם ומה לא. אנחנו הקהל אמורים לדעת את זה.

    2. אם הניו יורק טיימס היה אומר
      אנחנו עיתון עם אג’נדה מסויימת
      והעורך פירסם מאמר שלא תואם את האג’נדה הזאת
      אזי היה משהו בדברייך
      אך מכיוון שלא זה מה שנאמר
      את מוזמנת לשתות מהמים של עזה

  11. אם כולם יגידו את מה שנכון לאמר במיחזור אינסופי העולם יהפוך למשעמם עד כדי גועל אישית מעדיפה חשיבה חופשית! מבלי שיימינג אלא כזכות לבטא רחשי 💓 לב! בהקשר הזה מה על ילדים שעוד לא למדו להגיד את המילים הנכונות? אדם יכול לדעתי להיות בעל עמדה מוזרה לגבי משהו ועדיין להיות בעל זכויות. הספורט לשחרר מילים מגעילות על אחרים שלא חושבים בדיוק כמוך ולסנדל להם את החיים נראה לי מסוכן!

  12. הון שלטון וקשרי המכון

    המכון הישראלי לדמוקרטיה הצליח בשנים האחרונות לרכוש לעצמו מעמד מיוחד בישראל. הוא מוצג כמכון מחקר מוביל בדעת הקהל וכגורם רב השפעה על הכנסת והממשל בישראל. רק מעטים יודעים כיצד הוא פועל, על האינטרסים העומדים מאחוריו, ובכלל – על פעילותו הבעייתית והעדפתו המוגזמת על-ידי גורמים בכנסת ובמשרד ראש הממשלה.

    המכון הישראלי לדמוקרטיה מוחזק על-ידי מיליארדר יהודי אמריקני, ברנרד מרכוס, חבר מועצת המנהלים של חברת “צ’ויס-פויט” – הסוחרת במודיעין אזרחי. למכון יש נגישות למידע בצה”ל, במשרדי ממשלה, בכנסת, ובמשטרה. מטרתו המוצהרת של מייסדו היא לחולל “רפורמה פוליטית בישראל”.

    “האח הגדול” האמריקני

    ברנרד מרכוס, היו”ר הבינלאומי, המייסד והתורם העיקרי של המכון לדמוקרטיה…

    מידע על צה”ל

    ב- 2001 התחיל המכון לדמוקרטיה לקיים מפגשים עם צה”ל בהם השתתפו הרמטכ”ל, סגן הרמטכ”ל, חמישה אלופים, ושמונה תתי-אלוף וכן מג”דים, ומח”טים במילואים. הנושאים שנדונו היו שירות של נשים בצבא, כבוד האדם בצבא, ושירות המילואים. כמו כן הועלו נושאים אסטרטגיים מובהקים כגון, האם הצבא הוא צבא העם או שהולכים לכיוון של צבא מקצועי וההיבטים הכלכליים”. בסוף כל מפגש הופקה חוברת.

    תקשורת מגויסת

    המכון לדמוקרטיה מבצר את מעמדו באמצעות הפגשת אנשי הון ושלטון בכנס קיסריה שמכניס לקופתו מאות אלפי דולרים בשנה. יו”ר הוועד המנהל הוא אלי הורוביץ, יו”ר טבע, וחבר בולט הוא איש העסקים אהרן דוברת.

    הביטאון “העין השביעית” הוא אמצעי נוסף. העורך הוא איש הארץ עוזי בנזימן. העיתונאי נחום ברנע “מידיעות אחרונות” הוא אחד הכותבים הקבועים. ולא בחינם, כמובן…

    חוקה בהחדרה

    המכון לדמוקרטיה מקדם בהשקעה של מיליונים את כתיבת “חוקה בהסכמה”, והעמיד לרשות ועדת חוקה חוק ומשפט תקציבים לקידום הנושא. ב”חוקה בהסכמה” ניתן דגש על זכויות העשירים ונראה שפחות על זכויות חברתיות כגון: הזכות לחינוך, לבריאות לפנסיה וכד’. המכון מחדיר את “חוקה בהסכמה” למערכת החינוך כנושא לתלמידים הנבחנים בבגרות בהיקף של 5 יחידות וזאת באמצעות “מטה שנהר קרמניצר” של משרד החינוך, שהוקם על-ידי אמנון רובינשטיין בהיותו שר חינוך. רובינשטיין אף ‘זכה’ לביקורת מבקר המדינה על מינויים לא תקינים במטה זה. פרופ’ עליזה שנהר ופרופ’ מרדכי קרמניצר הם חברי עמותת המכון לדמוקרטיה. שנהר כתבה עבור משרד החינוך את נייר העמדה בנושא יהדות ואילו קרמניצר את נייר העמדה בנושא אזרחות.

    http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

    לעיון על המכון הזה:

    https://rotter.net/forum/gil/19930.shtml

  13. על השמאל הפושע: מהספר 1984 עמוד 204: אין אנחנו מסתפקים בציות אף לא בכניעה גמורה הגיב:

    כאשר תיכנע לנו בסופו של דבר, שומה עליך לעשות זאת מרצונך החופשי!

    אין אנו מחסלים את הכופר משום שהוא מתנגד לנו. כל זמן שהוא מתנגד לנו אין אנו משמידים אותו. אנחנו מעבירים אותו על דעתו., אנחנו משתלטים על פנימיות מוחו, אנחנו מעצבים אותו מחדש. אנחנו שורפים בתוכו כל רע וכל מחשבת שוא. אנחנו מעבירים אותו אל צידנו, לא לכאורה, אלא באמת ובתמים, בלב ונפש. אנחנו הופכים אותו לאחד מאיתנו קודם שאנחנו הורגים אותו.

    אין אנחנו יכולים לשאת מציאותה של מחשבה מוטעית אי שם בעולם, אפילו היא חשאית ונטולת כוח…אנחנו עושים את המוח כליל השלמות קודם שאנחנו מנפצים אותו…אנחנו מטהרים את כולם…לעולם אין אנו חסים על מישהו שסטה מן הדרך…תהיה חלול. נסחט אותך עד שתתרוקן ואחר כך נמלא אותך בעצמנו.

  14. 1984 עמוד 211: אנחנו יודעים ששום אדם אינו תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון אינו אמצעי. הגיב:

    השלטון הוא מטרה. אין מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה. מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרתן שלרדיפות היא רדיפות. מטרתם של עינויים היא עינויים. מטרת השלטון היא השלטון. עכשיו אתה מבין אותי סוף סוף?

    אנו כוהני השלטון. השלטון הוא אל. אתה מכיר את סיסמת המפלגה חרות היא עבדות.

    הציביליזציה שלנו מיוסדת על השינאה. בעולמנו לא יהיו רגשות זולת פחד, זעם, שמחת נצחון והשפלה עצמית. את כל השאר נשמיד. הכל. כבר אנחנו ממוטטים את הרגלי המחשבה ששרדו מלפני המהפכה. ניתקנו את הקשרים ילד והורים, בין אדם לאדם, בין גבר לאשה. שום אדם אינו מעז עוד לבטוח באשה, או בילד או בידיד…לא תהיה עוד נאמנות פרט לנאמנות למפלגה. לא תהיה אהבה פרט לאהבה לאח הגדול.

    וענה לו וינסטון:

    לא איכפת לי. בסופו של דבר ינצחו אתכם. אני מאמין בכך. אני יודע שסופכם להיכשל. יש משהו ביקום – איני יודע מהו, רוח, עקרון – שלעולם לא תתגברו עליו.

    (הדיקטטורה של בג”צ הינה דוגמא מצויינת לדברי אורוול)

  15. השמאל מייצג רוע וצרות אופקים. השמאל הוא שקרן וכל מה שהוא מייצג ואומר אלה שקרים בלבד הגיב:

    אין לשמאל מה למכור מלבד שקרים ורדיפת שלטון חולנית ומסוכנת.

  16. המכון הפרטי לשמאלונקרטיה הפך עצמו לגוף שלטוני. עוד לא תפסתם את הפטנט? הגיב:

    המכון הישראלי לדמוקרטיה הוקם ע”י גופים אמריקאים שהעמידו בראשו את כרמון. היו”ר הראשון שלו היה מזכיר המדינה לשעבר ג’ורג’ שולץ.

  17. המכון הזה הוא מכון שמאל בסגנון הקרן החדשה המציג מצג שווא כאילו הוא איזה מכון ממלכתי של המדינה או משהו כזה.

    מכון שמאל

  18. הלוחשים למשטרה. ההתקשרות בין המכון הישראלי לדמוקרטיה ובין משטרת ישראל מוטה פוליטית ופסולה הגיב:

    https://www.israelhayom.co.il/article/665369

    מסמכים פנימיים של המשטרה חושפים את שיתוף הפעולה השנוי במחלוקת עם המכון הישראלי לדמוקרטיה

  19. האם ''המכון הישראלי לדמוקרטיה''= ''המועצה ליחסי חוץ''? אהרון רול הגיב:

    עמוד 35

    וכעת למספר תובנות מהאמור לעיל:

    1. אמנם אין הוכחות ישירות לכך, אך נתיבי המימון והתמיכה, כולם מובילים להנחה כי על פניו, המקבילה הישראלית, אמור זרועה הארוכה של “המועצה ליחסי חוץ” האמריקנית הוא “המכון הישראלי לדמוקרטיה” היא המהווה “קבוצת חשיבה” והשפעה במתכונת “המועצה ליחסי חוץ” בעבור הפוליטיקאים הישראלים.

    בכך ש”המכון” תוחב לידי הפוליטיקאים המשוועים לעזרה (מפאת קוצר כישוריהם הבולט למילוי תפקידם), לכאורה חינם אין כסף, ניירות עמדה פסבדו-מדעיים, לכאורה רוויי-חשיבה, שלמעשה מבטאים את דעותיהם האישיות של מעטים בחברה הישראלית ובעיקר מהווה “המכון” את “קול אדוניו” הם (כמובן, אך לכאורה) המועצה ליחסי חוץ” ו”קבוצת בילדרברג”.

    יש לציין כי קיימת זהות שאפשר שאינה מיקרית בין מספר רעיונות גלובליים הרווחים בין חברי “המועצה ליחסי חוץ” וניירות העמדה המופקים בידי חברי “המכון הישראלי לדמוקרטיה”, באשר ל”פתרון” הסיכסוך באזורנו.

    http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

    https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=post&forum=gil&om=19982&omm=113

  20. מי שולט על השלטון?

    בשבועות האחרונים רוגשת המערכת הפוליטית וגועשים כלי התקשורת סביב רצונו של שר המשפטים לפצל את תפקיד היועץ המשפטי בתואנה כי מדובר בנושא רגיש שראוי לקיים סביבו דיון מקיף.

    בינתיים, השיק המכון הישראלי לדמוקרטיה את הפורום לתיקון שיטת השלטון בישראל. על פי אתר המכון, מטרות פורום זה הן “לגבש הצעות קונקרטיות, ישימות ומבוססות לשינויים ולתיקונים בשיטת הבחירות, במבנה המפלגות ותפקודן ובשיטת השלטון”.

    אמנם, ניתן למנות סיבות רבות בגינן כדאי לערוך שינויים מבניים בדמוקרטיה הישראלית, אך השאלה הראשונה שצריכה להשאל היא האם ראוי שהדיונים על שינויים כה מרחיקי לכת יתקיימו במסגרת שאינה נבחרת ואינה דמוקרטית (גם אם היא מתקראת בשם “המכון הישראלי לדמוקרטיה”).

    http://www.news1.co.il/ShowNetContent.aspx?page=2&catid=0&siteID=854&SubId=8&SearchStatus=0&q=

  21. העין האולטרה-שמאלנית בחסות ''המכון הישראלי לדמוקרטיה'' הגיב:

    העין האולטרה-שמאלנית
    “העין השביעית” היה פעם קובץ מודפס של ביקורת התקשורת, בחסות “המכון הישראלי לדמוקרטיה”. בשנים האחרונות מדובר בפרסום אינטרנטי בלבד. כמה טוב ויפה שיש דבר כזה. ביקורת התקשורת.

    אלא שהעין השביעית הפכה לעין שמאלנית.

    לא ביקורת התקשורת, אלא ביקורת על כל גילוי קטן של עמדות שפויות.

    המגמה הזאת לא התחילה אתמול. שהרי התרגלנו כבר. השמאל הכאילו נאור סיפח לעצמו את השליטה בתקשורת, והתיאבון גדל. עכשיו השליטה היא גם בביקורת.

    מיהו הכוכב המרכזי של “תיק תקשורת” בערוץ הציבורי? אחד, יאיר גרבוז. במפה הפוליטית גרבוז הוא הצד השני של המטבע של ברוך מרזל. אם לא של מרזל, אז של דני דנון. זה בסדר לתת לגרבוז טור אישי וקבוע. גם בתקשורת הציבורית. השאלה היא, למה רק לו? אז זהו, שאת ברוני התקשורת והביקורת אסור לשאול. משום שכל שאלה כזאת היא “מעורבות ופגיעה בחופש הביטוי”. כי אלה הם הכללים.

    ככל שהשליטה היא של הברנז’ה מרחוב מר”צ פינת חד”ש – זה ביטוי לחופש הביטוי. ככל שמישהו יבקש קצת יותר גיוון – הוא מסוכן לדמוקרטיה.

    נחזור לעין שמתחזה לביקורתית.

    ובכן, זה לא היה שווה אזכור, אלא שהעין הרגישה הבליחה ביקורת על סיקור התקשורת של הטבח באיתמר: “הדיווחים על רצח בני משפחת פוגל אינם כוללים, או שאינם מתמקדים, בעובדת התרחשות הרצח דווקא בהתנחלות”.

    קראתי ושפשפתי את העיניים. ממש לא בסדר שהמתנחלים אינם מוצגים כעיקר העניין. הם האשמים. הרוצחים, לפי אותו מאמר, הם כנראה פעילי שלום, שנאלצו לנקוט בדרך אלימה כדי להשיג את צדקתם. בעקבות הפיגוע בירושלים, לפי אותו היגיון, צריכים העיתונאים בישראל להתמקד, בראש ובראשונה, “בעובדת התרחשות הפיגוע דווקא בירושלים”. זו הרי עיר שמצויה במחלוקת קשה בין הצדדים.

    אפשר לטעון הרבה מאוד דברים על ההתנחלויות, והח”מ רחוק מלהיות חסיד גדול שלהן, אבל על דבר אחד אין שום ויכוח: הרוצחים השפלים, באיתמר, בירושלים, בדיזינגוף סנטר או במלון פארק בנתניה, לא עושים שום הבחנה.

    האסון הגדול ביותר של “מחנה השלום” הוא בכך שהולכת ונוצרת זהות בינו לבין כל ביטוי של רצחנות פלסטינית.

    תעשיית ההצדקות.

    אפשר להיות נגד מפעל ההתנחלויות, ולגלות אפס הבנה או הצדקה לרוצחים מתועבים. אבל את הדבר הבסיסי הזה מתקשים להבין אלה שמחפשים הצדקה אידיאולוגית לכל פיגוע.

    המכון לדמוקרטיה והמכללה למנהל, שמחזיקים את המפגע הזה, יטענו בוודאי שידיהם לא היו במעל. בוודאי שלא. והם גם לא יעזו להתערב. חופש הביטוי הפך כבר מזמן למפלטו של כל נבל. זה בסדר לפרסם הבלים מהסוג שהוזכר. זה חלק מחופש הביטוי. אבל כאשר חלק ניכר ממה שמתפרסם שם לוקה באותה נימה, כדאי לקרוא לדברים בשמם.

    העין האולטרה-שמאלנית. לא השביעית ולא הביקורתית.

    http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=2278

    https://motisagron.wordpress.com/2011/05/21/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%99/

  22. http://www.idi.org.il/ResearchAndPrograms/HR_Judaism/Pages/Main.aspx

    זכויות אדם והיהדות
    ג. תכנית פעולה:

    1. יצירת תחום דעת והנהגה מחויבת: הפרויקט ייזום ויעודד מחקר בסיסי ויישומי בנושא של זכויות אדם ביהדות מנקודת מבט רחבה. המהלך ילווה בוועדת היגוי אקדמית שיהיו בה בכירי הפרופסורים בישראל בתחומים הרלבנטיים מכל האוניברסיטאות והיא תשקף מגוון רחב של עמדות מקצועיות ותרבותיות ביחס לנושא. מטרתנו ליצור תמריצים, שיופנו אל טובי החוקרים הצעירים בתחומים השונים של “מדעי האדם” – כגון משפטים, תאוריה פוליטית, מחשבת ישראל, מדעי המדינה, סוציולוגיה, ספרות והיסטוריה – על מנת שיקדישו את הקריירה המדעית שלהם לנושא זה. מטרתנו ליצור מסה קריטית של איכות ושל כמות של מחקרים ועבודות דוקטור בנושא זכויות האדם ביהדות. הכוונה לבסס כיווני מחקר וליצור תחום דעת וקהילה מדעית שמתוכה יצמח הדור הבא של מנהיגים אקדמיים, מקצועיים וציבוריים, שיתוו את דרכה של מדינת ישראל בעתיד מתוך מחויבות מקצועית ואישית להעשרת חיינו באמצעות הפנמה של יתרונות השניות התרבותית.

    2. גיוס החוקרים: תהליך הגיוס של החוקרים יהיה תחרותי ושעריו יהיו פתוחים לחוקרים מכל האוניברסיטאות ומוסדות המחקר בישראל. יפורסם קול קורא להצגה של מועמדות. תלמידי המחקר יתחייבו להקדיש זמן מלא לפעילות בתחום ולכתיבה עבודה המחקר בהנחיה של מי שתקבע אוניברסיטת האם ובתיאום עם צוות הפרויקט במכון הישראלי לדמוקרטיה. גם המנחים יוזמנו להשתתף בפרויקט על בסיס אישי. בתמורה יקבלו החוקרים מלגת קיום מלאה והמנחים יקבלו תגמול אישי תמורת השתתפותם בפרויקט.

    3. סמינר מחקר קבוע: נייסד סמינר רב-שנתי, בין-תחומי, שיתבסס על החוקרים ועל המנחים. הסמינר ייפגש שמונה פעמים בשנה. בכל פגישה תוצג עבודה בשלבי הכנה ויתנהל סביבה דיון ביקורתי של החברים הקבועים בסמינר ושל מומחים מוזמנים מבחוץ, על פי הנושא. המפגשים יפורסמו לציבור הרחב, ישודרו באינטרנט ויתומללו.

    4. פרסומים: החוקרים יפרסמו את עבודתם (מאמרים ולבסוף ספר) בסדרת ספרים מיוחדת – “זכויות אדם והיהדות” – שתצא לאור במכון הישראלי לדמוקרטיה. פרסומים בהכנה: ד”ר אבישלום ווסטריך, המוסר כגשר בין זכויות האדם וההלכה; הרב ד”ר יהודה ברנדס, המפגשים האפשריים בין זכויות האדם והיהדות.

    5. פעילות ציבורית: כל אחד מהחוקרים יקדיש מזמנו לפעילות ציבורית בתחום זכויות האדם ביהדות. החוקרים יכתבו מאמרי דעה בעיתונות הישראלית והבין-לאומית בנושאים של זכויות האדם ביהדות. הם יתבקשו לשאת הרצאות פומביות בישראל ובחו”ל בנושאים אלה לפני ציבור מקצועי (למשל השתלמויות שופטים, לשכת עורכי הדין, קבוצות רבנים, השתלמויות של מורים לאזרחות) וכמובן גם לקהל הרחב.

    6. כנס בין-לאומי שנתי: מדי שנה יתקיים כנס בין-לאומי בתחום זכויות האדם ביהדות. המטרה היא להסב תשומת לב בין-לאומית למאמץ שלנו, תוך כדי גיוס חוקרים מחו”ל למאמץ המקומי ויצירת גשרים בין חוקרי התכנית לבין מוסדות מתאימים בחו”ל.

    1. איזה פחד!!! אלוהים שיצילנו מהשמאל והמכון הזה והקרן להשמדה הגיב:

      איפה תחקירי הימין על מה הם עושים כל אלה מאחורי הקלעים? עוד עשרים שנה נתעורר ונגלה שאין לנו מדינה!

  23. המדינה הפריטה גם את תהליך קביעת מדיניות הממשלה

    מי שיחפש בימים אלה את ראש הממשלה, שר האוצר, מנכ”ל משרד האוצר, נגיד בנק ישראל, השר לפיתוח הנגב והגליל, המפקח על הבנקים, המפקח על הביטוח או מנכ”ל משרד ראש הממשלה – יתקשה למצוא אותם, לפחות בלשכותיהם בירושלים. תחת זאת, כדאי לו לנסות את מזלו במלון רויאל ביץ’ באילת. שם קרוב לוודאי שימצא אותם. את כולם. בלי יוצא מן הכלל.

    הימים, נזכיר, ימי אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. ביום רביעי הבא, בעוד פחות משבוע, יסיימו ועדות הכנסת השונות את דיוניהן על אחד מחוקי ההסדרים הגדולים והדחופים שהוגשו לכנסת מעולם – הדיונים בחוק ההסדרים נדחסו הפעם לשבועיים בלבד. טירוף המערכות של המערכת הפוליטית-כלכלית בישראל קובע בימים אלה שיאים חדשים. אבל הממונים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל אינם עושים לילות כימים במסדרונות הכנסת. תחת זאת הם מבלים במשך יומיים בקוקטיילים במלון מפואר באילת.

    מהי הדחיפות הגדולה לנסוע לאילת בעיצומם של דיוני התקציב הדו-שנתי הראשון המוגש בישראל? אין דחיפות של ממש, פרט לכך שהמכון הישראלי לדמוקרטיה בחר לערוך שם בימים אלה ממש את הכנס השנתי שלו, המכונה “כנס קיסריה”.

    המכון היוקרתי קבע את מועד הכנס השנתי מזמן, עוד לפני הבחירות, לפני שידעו שישראל תיכנס לתהליך תקדימי של אישור תקציב דו-שנתי, ולפני שנקבע כי התקציב החדשני יקבל את אישור הכנסת עד 15 ביולי. מרגע שנודעו כל העובדות האלה, המכון לא אילץ את עצמו, חס וחלילה, לשנות את מועד הכנס או את מיקומו המרוחק. תחת זאת הוא אילץ את כל קובעי המדיניות בישראל לפנות בלוח הזמנים שלהם יומיים – במהלך הימים הבוערים של אישור התקציב – כדי לבוא לדיוני הכנס באילת.

    מעניין מדוע הסכימו כל קובעי המדיניות הכלכלית בישראל – מראש הממשלה ומטה – להתאים את לוח הזמנים שלהם לזה שנוח למכון הישראלי לדמוקרטיה, ולא להפך. מעניין מדוע הם סברו כי חשוב יותר לבלות יומיים באילת, בדיוני הכנס, מאשר להשקיע שעות נוספות בניסיון לשכנע חברי כנסת לתמוך בסעיפים שונים בתקציב. ומעניין איזה כוח מאגי יש למכון הישראלי לדמוקרטיה על הדמוקרטיה הישראלית, עד שהיא רוקדת כולה לפי הצלילים שהוא קבע.

    המכון הישראלי לדמוקרטיה, נזכיר, הוא עמותה ציבורית שממומנת מכספי תרומות. הרוב המוחלט של התרומות בא מחו”ל, ככל הנראה בזכות מעמדו הרם של היו”ר הבינלאומי של המכון – ברנרד מרכוס, הבעלים של רשת הקמעונות האמריקאית Home Depot. המכון מנוהל בידי אריק כרמון, ולא מעט בזכות פעילותו הענפה של כרמון זכה המכון השנה לכבוד יוצא דופן – פרס ישראל. כרמון, עם זאת, הביא למכון השנה גם לא מעט פרסומת שלילית: שכרו, מתברר, הוא 100 אלף שקל בחודש ברוטו, והשכר הזה צפוי לעלות בקרוב ב-15%.

    שכרו של כרמון גבוה בכל קנה מידה, ובוודאי כשמדובר בשכר בעמותה ישראלית. הפרסום על גובה השכר עורר לא מעט ביקורת מצד עמותות אחרות, שתהו כיצד יכול המכון הישראלי לדמוקרטיה לפעול כגוף שמבקר את פעילות גופי השלטון בשעה שהוא עצמו נגוע בנורמות שכר מרחיקות לכת.

    גם תגובתו של כרמון, שלפיה זהו “שכר מידתי, שאינו שונה משכרם של בעלי תפקידים אחרים במשק”, עוררה ביקורת ציבורית. “ארגונים במגזר השלישי חייבים להיות בעלי עקרונות שונים מאלה שמנחים את עולם העסקים”, הגיבו ראשי עמותות אחרות על דבריו.

    נורמות השכר השנויות במחלוקת במכון הישראלי לדמוקרטיה, וגם העובדה שהמכון נשלט בידי כספי תורמים מחו”ל, לא הקהו דבר מיכולת ההשפעה העצומה של המכון על הדמוקרטיה הישראלית. ניתן ללמוד על כך לא רק מהצפיפות במסדרונות מלון רויאל ביץ’, אלא גם מרשימת ניירות העבודה שמגיש המכון לעיון משתתפי הכנס.

    ניירות העבודה נערכו בידי צוותים בחודשים שקדמו לכנס השנתי. השנה, למשל, נערך נייר עמדה בשאלת מנועי הצמיחה של המשק הישראלי. בהכנתו של נייר העמדה השתתפו בין השאר המדען הראשי במשרד התמ”ת, אלי אופר; אחד מבכירי אגף התקציבים באוצר, אייל אקשטיין; יועץ כלכלי לשר האוצר, יובל וולמן; ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, מנואל טרכטנברג; וראש אגף מחקר ופיתוח במשרד הביטחון, תת-אלוף דני גולד. כל פקידי הממשלה הבכירים ביותר בתחום מנועי הצמיחה חברו לכלכלנים ולאנשי עסקים כדי להציג יחד נייר עמדה בנוגע למדיניות הצמיחה שישראל צריכה לנהל – תחת כנפיו של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

    במקום שמדיניות הצמיחה של ישראל תיקבע במסגרת ממשלתית הולמת, היא נקבעת במסדרונות היוקרתיים של מלון רויאל ביץ’ באילת – תחת חסותם של אריק כרמון וברנרד מרכוס. האחרון, כידוע, הוא בכלל אזרח אמריקאי. למעשה מדובר בהפרטה, אבל הפרטה שנעשתה ללא כל מכרז, והפרטה של לב לבה של הפעילות הממשלתית – קביעת מדיניות הממשלה. לא ברור איך ההפרטה הזאת עולה בקנה אחד עם ניהול ממשלתי תקין – והרי זהו בדיוק הדבר שהמכון הישראלי לדמוקרטיה בא לתקן.

    http://www.themarker.com/misc/1.550133

  24. ארגון השמאל עתיר המזומנים הפך לאורח קבוע בעיתונו של חגי סגל, בניגוד לרוח העיתון המקורית

    העיתון ‘מקור ראשון’ נוסד לפני עשרים שנה על ידי הרב שמואל טל. הרב טל הבין עד כמה החברה הישראלית סובלת מעיתונות חסרת ערכים ציוניים ויהודיים, והיה מודע להדרה של הציבור הציוני מהתקשורת הכללית. העיתון עבר גלגולים רבים, אך שמר לאורך השנים על צביון ציוני, יהודי וליברלי. העיתון הקפיד לאפשר לקולות המודרים בתקשורת הכללית לבוא לידי ביטוי. זה לא מנע ממנו להביא בפני הקוראים דעות שונות, אך תמיד תוך הקפדה על ערכי העיתון.

    דוגמה מצוינת לחשיבות העיתון היה מוסף ‘צדק’, שנוסד בשנת 2011. עורכו היה יהודה יפרח. המוסף היה כוכב מאיר בתקשורת הישראלית. הוא הפנה זרקור למערכת המשפט הישראלית, למגבלותיה ובעיקר לחוסר הצדק שבה. המוסף פרסם איך הקרן לישראל חדשה הצליחה להשתלט על המערכת המשפטית בארץ, ובכך קצרה הדרך להרס ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. המהדורה הרגילה האחרונה של המוסף הופיעה ב 17.7.2015. יפרח עומד כיום בראש המחלקה המשפטית בעיתון, אך הבמה שלו צומצמה לעמוד אחד. עושר המידע שהיה במוסף נעלם.

    דמוקרטיה של סתימת פיות
    המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא האנטי-תזה של הרוח שהביאה לידי ייסוד מקור ראשון מלכתחילה. המכון מנוהל על ידי אנשי שמאל, וממומן היטב. הוא מתיימר להגן על הדמוקרטיה הישראלית, אך הבנתו את המילה דמוקרטיה קרובה יותר לדמוקרטיה ששררה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (DDR) מאשר לדמוקרטיה ליברלית. המכון משקיע הון כדי לשכנע את המדינה לאמץ חוקה אשר תבטיח את שלטון האליטות הפוסט-ציוניות. הוא הגן על אריאל שרון ועל הגירוש מרצועת עזה וצפון סיני, כאשר כל בר דעת ידע ששרון היה דיקטטור אשר הפר הצבעה דמוקרטית במפלגתו כדי לבצע את הגירוש. ‘העין השביעית’ היה ביטאון לביקורת תקשורת של המכון, וכאשר כותב מאמר זה ניסה לפרסם מאמר, העורך דאז, עוזי בנזימן, נאמן למסורת הדמוקרטית אשר דוגלת בחופש ביטוי, הפעיל צנזורה ולא היה מוכן לפרסם קטעים מתוך המאמר. בסופו של דבר המאמר לא פורסם, משום שלא היינו מוכנים לשתף פעולה עם עיתון אשר משתיק את כותביו.

    העורך הנוכחי של מקור ראשון, חגי סגל, כתב במשך שנים בעיתון ידיעות אחרונות. הוא הפך לעורך מקור ראשון ביולי 2014 והכניס שינויים רבים, בהם פתיחת העיתון לכותבים קבועים הנמנים על השמאל הישראלי. בדבר זה כשלעצמו אין רע, וכאשר עיתון דוגל בפלורליזם הרי נאה דורש ונאה מקיים. בניגוד ל’ידיעות’ שההדרה היא נר לרגליו, מר סגל חושב אחרת ומתנהל אחרת. ולמרות זאת, פתיחות זו עברה את גבולות הטעם הטוב.

    חגי סגל אחראי לסגירת המוסף ‘צדק’ לפני שנתיים. אך בשנה שעברה, לקראת יום כיפור תשע”ז, צירף העיתון מוסף תחת הכותרת “צדק”. אך דא עקא, מוסף זה לא דמה בכי הוא זה למוסף צדק שנסגר. במוסף היו עשרים ושניים כתבות ומאמרי דעה. שישה מהם חוברו על ידי אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, ונציגת המכון, ד”ר תהילה שוורץ-אלטשולר, כיכבה במאמר נוסף. כלומר, שליש מהמוסף בא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. זה כבר לא פלורליזם, אלא במה לא הוגנת לגוף אחד מני רבים – ועוד גוף אשר מנסה לנצל כל במה כדי לשכנע בצדקת דרכו הלא ליברלית ולא דמוקרטית.

    העמוד האחורי של המוסף מומן כמודעה מאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. פורום קהלת, ארגון דומה אך בעל דעות שונות, פרסם מודעה במוסף על פני עמוד שלם. למרות זאת, אפילו נציג אחד של קהלת לא זכה לכתוב בו מאמר.

    מה עשיתם בקיץ האחרון
    השותפות של מקור ראשון וחגי סגל עם המכון הישראלי לדמוקרטיה לא הוגבלה למוסף צדק. ביולי 2015 חברו יחדיו מקור ראשון והמכון להפקת סימפוזיון בנושא “עשר שנים להתנתקות מרצועת עזה”. המכון, נזכיר, תמך בגירוש. השותפות עם ארגון שהיה חלק מהמערכת האנטי-דמוקרטית שהובילה לביצוע הגירוש, עומדת בניגוד גמור לרוח העיתון בעבר. כאן כבר לא מדובר בשמיעת מגוון דעות, אלא במתן לגיטימציה לארגון אשר תחת הכותרת דמוקרטיה הפר את זכויות האדם הבסיסיות של אלפי משפחות.

    שיתוף פעולה זה לא הסתיים. בחודש יולי האחרון שני הגופים שוב שיתפו פעולה, הפעם בכינוס הדן בכלכלה, חברה, וחדשנות. הארגון החוץ-פרלמנטרי היחיד שהוזמן להיות שותף פעיל היה המכון. סגן נשיאו, פרופסור ידידיה שטרן, הנחה דיון על “אליטות חדשות”. ד”ר תהילה שוורץ-אלטשולר הרצתה על נושאי תקשורת. ארגונים כגון פורום קהלת או האגודה לזכות הציבור לדעת הודרו מהאירוע. ‘מקור ראשון’ אימץ את המנהגים הפסולים של ‘ידיעות אחרונות’.

    שני כובעי שלג
    אחד מתפקידיו של עיתון הוא לבקר ארגונים שונים, ובהם בוודאי גם המכון הישראלי לדמוקרטיה. והנה מר יאיר שלג, החבר במערכת ‘מקור ראשון’, כותב בקביעות בעיתון ובו זמנית הוא גם אחראי לנושא דת ומדינה במכון. ניגוד העניינים ברור: מר שלג, שתפקידו כחבר מערכת העיתון אמור לכלול ביקורת על המכון לדמוקרטיה, מקבל ממנו שכר. שלג החל לעבוד במקור ראשון רק לאחר שחגי סגל מונה כעורך העיתון. בהקשר זה יש לציין שמר סגל הוא אורח רצוי באירועי המכון, וגם בכך יש שמץ של ניגוד עניינים.

    ולזוטות: מקור ראשון מפרסם חדשים לבקרים מאמרי מערכת של חברי המכון הישראלי לדמוקרטיה, הרבה יותר ממקורות אחרים. המכון מחזיר טובה בכך שהוא משלם עבור פרסומות בעיתון, הרבה יותר מארגונים אחרים.

    השנה ניצלנו ממוסף צדק מדומה בנוסח זה שיצא אשתקד. נותר רק לקוות שלחץ ציבורי יחזיר לנו את המוסף “צדק” במהדורתו המקורית הנשכנית, ואיתו את רוחו המקורית של מקור ראשון.

    https://mida.org.il/2017/10/19/%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98/

  25. “גלובס” “הארס” עיתונים השייכים לחברה מסויימת, לאנשים “””חושבים”””, אך עיתונפת המיועדת ליצורים החושבים את עצמם. ובעצם, מה הבדל בינם לבין פסולת אנושית ?
    שיכתבו את עמצם לדעת. וישבחו ויהללו את עצמם. אנחנו נראה בהם תמיד את שופרו האחורי של הבואש.