עשרות ספריו ואלפי מאמריו של חוקר הכלכלה והחברה עודדו דורות קוראים מכל קצות הקשת הפוליטית לחשוב עצמאית ולאתגר תפיסות מקובלות
פרופ’ תומאס סואל הוא עמית בכיר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד. הוא מחברם של יותר מ-30 ספרים בנושאי כלכלה, חברה והיסטוריה, וחגג ביום שלישי השבוע את יום הולדתו התשעים. מאמר זה התפרסם ב'נשיונל רוויו' בשנת 2016 לאחר שהודיע על פרישתו מכתיבה. לחצו כאן לכל טוריו של תומאס סואל באתר 'מידה'.
***
הפעם הראשונה שקראתי את תומאס סואל הייתה בעת לימודי במכללה בראשית שנות התשעים, אבל לא בזכות המכללה. במרבית מוסדות "ההשכלה הגבוהה" באמריקה קריאה של כתבי סואל נחשבה אז למעשה חתרני, וכך זה גם היום. מדוע? מכיוון שמפעל חייו של החוקר והכלכלן הפורה מהווה כולו דחיה מהדהדת של כל הדברים היקרים לליבם של אנשי האקדמיה בשמאל.
בין הרעיונות ההרסניים ביותר של אותו שמאל נמצאת תפיסת ההתקרבנות הגזעית התמידית, אותה מהנדסים חברתיים מנסים כביכול לתקן באמצעות מדיניות העדפה מכספי משלם מיסים. ניתוחו האקדמי פורץ הדרך של סואל לגבי תוכניות כאלה בארה"ב וברחבי העולם חשף כיצד דווקא האליטות הן אלו שמרוויחות בגדול על חשבון המוטבים לכאורה של מדיניות אפליה מתקנת ממשלתית בכפייה.
הרטוריקה הנוצצת על מגוון דעות וצבעים היא עוד מסכה על הכוונה ולהשפעה האמיתית של יישום "פתרונות" עכשוויים על בעיות אפליה מן העבר: חיזוק כוחו של המיעוט על פני הרוב. כפי שסואל כתב זאת באחד המאמרים הראשונים פרי עטו בהם נתקלתי אז: "אנשים חיים עולים לקורבן בשל מה שאנשים מתים עשו פעם". באותו מאמר, ובהמשך גם בחלק מספריו, סואל מנתח את תופעת "חוסר ההתאמה" במגדל השן. בעוד אוניברסיטאות יוקרתיות כמו ברקלי מברכות את עצמן על ייצור גופי סטודנטים "מגוונים להפליא" במטרה לכפר כביכול על מורשת העבדות (גם לגביה הראה סואל כי אינה ייחודית דווקא לשחורים באמריקה), בפועל יותר משבעים אחוזים מהסטודנטים השחורים בברקלי לא הצליחו לסיים את התואר.
בראיון טלוויזיוני הסביר סואל כי מה שקורה בפועל בשל הורדת הרף האקדמי בשם "צדק חברתי" הוא שאותם סטודנטים "משכירים את גופם במשך כמה שנים כבובות בחלון ראווה, ואז, כאשר אין בהם יותר צורך, הם מושלכים הצידה כדי לפנות מקום לקבוצת בובות חדשה". ומי מרוויח מכל זה? לא הסטודנטים, אלא אנשי המנהלה סופרי הדולרים וגאוני השיווק של התקינות הפוליטית ב'ברקלי גיוון בע"מ' המנצלים צעירים בני מיעוטים עבור עלוני הגיוס הנוצצים שלהם. ולמי עוד יש אינטרס לקבע את המצב? המרצים הרדיקליים בעלי הקביעות השייכים למה שסואל מגדיר "ממסד לימודי השחורים" ו"זקוקים לסטודנטים בכיתות" כדי להצדיק את משכורתם המנופחת.
תומאס סואל גדל במשפחה שחורה עניה בשכונת הארלם, עבד כשליח, שירת בחיל הנחתים, סיים תואר במשפטים באוניברסיטת הרווארד ותואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת שיקגו. הוא מספר כי הבין לראשונה את הבלי המרקסיזם כאשר עבד במשך תקופה כמתמחה בגופי הממשלה ומאז החל לדחות בבוז את הקולקטיביזם של פוליטיקת הזהויות. "למרבה המזל, אפילו בתקופת המרקסיזם שלי עדיין הייתה לי הערכה גדולה לעובדות והיגיון", סיפר בראיון בשנת 2004. "זה היה רק עניין של זמן עד שרעיונות המרקסיזם החלו להתפרק, כאשר עשיתי השוואות בין מה שבאמת קרה בהיסטוריה לבין מה שהיה אמור לקרות".
תומאס סואל לא נתן לצבע העור או לנאמנות מפלגתית להכתיב את מחשבתו. במקום זאת, הוא אימץ עקרונות מחקר המבוססים על המציאות כפי שהיא, ועומדים בניגוד לדמיונות הפנטסטיים של מה שהגדיר כ"חזיונות המשיח". ספרו בנושא משנת 1995 מפרק בשיטתיות את שיטות הרודנות של "פרוגרסיבים" בעיני עצמם, אשר עוטפים את צורך השליטה הנרקיסיסטי שלהם בכוונות יפות וסיפורי כזב.
הנחותיו של סואל אינן מבוססות על פחד, פנאטיות או עליונות מוסרית, אלא על ראיות אמפיריות. הוא לא מחפש תירוצים, אלא היגיון. "אנשי מעמד ה'משיחיים' הם 'אנשים חושבים' כביכול, אך מדגימים מעט מאוד מחשבה מהותית והרבה מאוד ביטוי מילולי", כתב והוסיף:
כדי שאותה קבוצה קטנה תראה בעצמה חכמה ואצילה יותר מהעדר המצוי, אנו עצמנו אימצנו מדיניות המטילה עלויות כבדות על מיליוני אנשים אחרים, לא רק במיסים אלא גם במשרות שאבדו, בהתפוררות חברתית ובאובדן הביטחון האישי. לעתים רחוקות מאוד ניתן לראות איך מיעוט קטן עולה כל כך הרבה לרבים כל כך"
בתרומה חשובה נוספת למחקר הפוליטי העכשווי, סואל עסק בספרו 'החיפוש אחר צדק קוסמי' בכישלונות הברורים של אלו המבקשים לרפא את כל סוגי האי-שוויון והפערים דווקא דרך התערבות ממשלתית. הוא סיכם את ממצאיו כך:
* אי אפשר להשיג את הבלתי-אפשרי
* הניסיון להשיג זאת הוא בזבוז של משאבים יקרי-ערך
* חייבים לקחת בחשבון את העלויות ההרסניות והסכנות החברתיות שמגיעות יחד עם הניסיון להשיג את הבלתי-אפשרי
במאמר שפרסם בשנת 2008 תחת הכותרת "מדוע אני כבר לא שמאלני טיפש" המחזאי דיוויד מאמט ציין את חשיפתו לכתבי סואל (אותו הגדיר כ"הוגה העכשווי הגדול ביותר") כגורם חשוב בתהליך ההמרה שלו. בין אם עסק ב"הונאת התקשורת", ב"מייצרי הרעש המאורגן" או בפושעים המאפשרים את ההתפוררות החברתית, עשרות ספריו ואלפי מאמריו של תומאס סואל עודדו דורות של קוראים מכל קצות הקשת הפוליטית לחשוב בעצמם ולאתגר תפיסות שנכפו עליהם.
כאשר נשאל פעם כיצד הוא מבקש להיזכר, סואל השיב: "אני לא בטוח שאני באמת רוצה להיזכר באופן מיוחד. אני רוצה שיזכרו את הרעיונות שהשארתי בעולם". ובכן, לפחות המשימה הזו הושלמה. למרות שעברו שנים רבות מאז לימד מול כיתה רשמית, מספר תלמידיו של סואל הוא עצום וממשיך לגדול. תודה לך, פרופ' סואל.
לחצו כאן לכל טוריו של תומאס סואל באתר 'מידה'
תודה!
כאשר העובדות סותרום את המציאות
נזקקים לבית המשפט העליון במטרה לכופף את העובדות.
ישראל וארה"ב נמצאות תחת אותה מתקפה חתרנית קומוניסטית.
כאשר אנשי נבלה,בעלי ממון רב, מבצעים השתלטות עויינת על המרחב הפוליטי והציבורי.
ראו אנטיפה ושאר החוליגנים והאנרכיסטים
גן ביידן כבר אמרנו?
היה עליכם להוסיף את כתיב שמו באנגלית. התעתיק סואל מטעה, נשמע כמו שואל. התעתיק בעברית הוא סו-ול, כאשר הו' מבוטאת בעברית במבטא כמו W באנגלית ולא כמו V במבטא האשכנזי וצברי.
Sowell.
להבדיל אלפי הבדלות…אבל אולי לא?!!
פרופ' סואל משיב כי:
“אני לא בטוח שאני באמת רוצה להיזכר באופן מיוחד. אני רוצה שיזכרו את הרעיונות שהשארתי בעולם”
וזה מתכתב עם:
"אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים, דבריהם הן הן זיכרונם" (ירוש' שקלים פ"ב ה')
וכך אומר רבנו משה בן מימון.