הקיסר פוטין מכה שנית

בשנת 1648, בשולחנות הדיונים של מינסטר ואוסנבריק, גלריה מרשימה של דיפלומטים אירופים חתמו על מסמך שהניח את היסודות לסדר העולמי המודרני: שלום וסטפליה. מן הסתם, החותמים לא שיערו את תרומתם והשפעתם על ההיסטוריה. אדריכלי וסטפליה היו רחוקים מאוד מלהיות קבוצת פילוסופים התרה אחר שלום נצחי, אך פשוט מצאו עצמם מול מציאות לא נוחה; לאחר שלושה עשורים של מלחמה בלתי פוסקת ומאות שנים של סכסוכים דתיים, הגיע הזמן להפסיק את הטבח.

כוחות המערב ביססו את מערכת המדינות הריבוניות של וסטפליה על עקרון מרכזי אחד: אם תפקיד הדיפלומטיה הוא אכן לפשר בין אינספור אמונות דתיות, מערכות ערכים ותרבויות, ליבתה חייבת להיות פורמלית ולא מהותית. על מנת לא להמשיך במה שסמואל הנטינגטון כינה מאוחר יותר "התנגשות הציוויליזציות", המדינות המתחרות לא צריכות להדאיג את עצמן בתורה הרוחנית, הטקסים הסימבוליים או הבדלנות המקומית של שכנותיהן. במקום זאת, אנשים בעלי תפיסות עולם מנוגדות היו צריכים להניח בצד את המחלוקות ולהסכים על מערכת של שותפויות המועילות לכל הצדדים. וכדי להסדיר את היחסים הניטרליים האלה, גם הבסיס של המערכת הבינלאומית היה צריך להשתנות. ערי המדינה והתרבויות העתיקות נזנחו, ובמקומן קמה מדינת הלאום – יחידה פוליטית חילונית הבנויה על הרתעה רציונלית ודיאלוג.

מאוחר יותר, עידן הנאורות סיפק את היסודות הפילוסופיים לתפיסת וסטפליה. לאחר מאות שנים של קנאות דתית ומסורת, האדם הפך מחדש למה שאריסטו כינה יצור רציונלי. במאמרו המופתי "מהי הנאורות?", עמנואל קאנט הזמין את עמיתיו לשחרר עצמם מן האחיזה "העצלנית והילדותית" של "האמונה התפלה". עבור קאנט, האדם גייס צבא של מסורות כדי להימנע מהצורך לחשוב באמת על העולם ועל מורכבותו. עידן התבונה הגיע סוף כל סוף, כך כתב, והיא לבדה אמורה להספיק.

מנקודה זו והלאה, הקדמה השתלטה על ההיסטוריה. קאנט חזה את נפילת הרודנים, הופעת הרפובליקות, היעלמות הגבולות הלאומיים, הקץ למכסים ועליית השלום העולמי. אחד אחר השני, עמים החלו להיכנע למשיכה המגנטית של הליברליזם והבטחתו הפציפיסטית. על מנת שהיוזמה האדירה הזו אכן תצא לדרך ותצליח, מערכת המדינות הבינלאומית הייתה צריכה לדחוק לשולי הפוליטיקה את העיסוקים הדתיים והתרבותיים. למרבה המזל, שלום וסטפליה כבר החל עוד לכן להפוך את האדם ל'הומו אקונומיקוס' – יצור המבוסס לכאורה על קבלת החלטות חכמה ורציונלית.

תרבות מול לאום

ביום רביעי בשבוע שעבר, כאשר הצביע בעד שינויים חסרי תקדים בחוקה, העם הרוסי סטר בפניו של הסדר הווטספלי. משאל העם הציע בין היתר לאפשר לוולדימיר פוטין להמשיך לכהן כנשיא עד שנת 2036 (אם יבחר מחדש), לאסור על נישואים חד-מיניים, לכלול "אמונה באל" בחוקה הרוסית ולהדגיש את עליונות החוק המקומי על נורמות בינלאומיות. במילים אחרות, לעם הרוסי הוצאה ברירה בין אימוץ העולם המודרני לבין דחיית היסודות שלו, והם בחרו באפשרות השנייה. הצבעה שלילית הייתה עשויה לסלול את הדרך לעליית מדינת לאום רוסית אמיתית, במובן הווסטפלי של המונח, ולעצירת השאיפות הצאריות של פוטין. המבצר האחרון של אנטי-ליברליזם מערבי היה יכול ליפול, אך הוא ממשיך לעמוד.

במקום זאת, הרוסים חיזקו את מעמד ארצם כמדינה מבוססת תרבות, תפיסה שנשכחה מזמן בקרב תומכי מדינת הלאום המודרנית. בעוד ליברלים קלאסיים רואים את מדינת הלאום כמגן לזכויות האדם ולחירויות הבסיסיות – Rechtsstaat או "מדינת שלטון החוק", המתנגדים רואים בפוליטיקה קודם כל מכשיר של כוח – Machtstaat או "מדינת עוצמה". והכוח הזה מיועד לשימוש כדי להגן על מסורת תרבותית מסוימת.

מן הסתם, העלייה העכשווית של מדינות-תרבות מתרחבת הרבה מעבר לגבולות רוסיה. כך למשל, ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי העביר לאחרונה תיקון לחוק האזרחות הקובע מסלול מואץ לקבלת אזרחות למהגרים מפקיסטן, בנגלדש ואפגניסטן – בתנאי שאינם מוסלמים. זהו חוק המסמל תפיסה מסוימת של זהות לאומית. אמנם אינך נדרש להפוך להינדי כדי להיות אזרח הודי אמיתי, אך הערכה עמוקה לתרבות ההינדית ולדרך החיים שלה בהחלט נדרשת. עבור מודי, וגם עבור פוטין, אזרחות ותרבות אחת הן: המדינה משתמשת בכוחה כדי לכפות ולשמר נורמות מסורתיות.

אך המכנה המשותף המדאיג והמעניין ביותר בין מודי לפוטין נמצא בכוח התמיכה הציבורית שלהם. בבחירות שנערכו בהודו בשנה שעברה, מפלגתו של מודי זכתה ביותר מ-300 מושבים חדשים בבית התחתון של הפרלמנט. אצל פוטין, ועדת הבחירות המרכזית הכריזה על 78 אחוזי תמיכה בשינוי החוקה שהציע. אך אל לנו לתלות תוצאות אלה רק ברטוריקה המשכנעת של מנהיגים חזקים או להתנשא על הם הרוסי או ההודי במחשבה שהוא תמים ושוטה. בשני המקרים, מדינת-התרבות ניצחה את מדינת הלאום ברוב מוחץ.

סוף ההתחלה

עליית הכוחות האנטי-מודרניים אולי לא תוביל בהכרח לנפילת המערכת הווטספלית, איך היא עשויה לעשות זאת. נכון, הסדר העולמי הנוכחי הוא במובנים רבים ליברלי הרבה יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. מדינות חופשיות ודמוקרטיות ממשיכות להחזיק בהשפעה אדירה, רעיונות כמו כלכלת השוק החופשי ובעלות פרטית זוכים לתמיכה כמעט אוניברסלית, ושלל מוסדות בינלאומיים מקדמים ערכים ליברליים בכל רחבי העולם. למרות כל זאת, אסור לנו להתפתות ולאמץ את התפיסה האופטימית כמו זו של פרנסיס פוקויאמה על "קת ההיסטוריה".

משאל העם ברוסיה אינו משבר נקודתי בתוך תנועה בלתי-נמנעת לעבר הנאורות. זהו סימפטום אחד בתוך סדרה של תקלות רחבות יותר. מסוריה ללוב ועד אפגניסטן, ההתערבות המערבית בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היא כישלון מערכתי. מחוץ למערב, הערכה אמיתית לערכי הדמוקרטיה נותרת עדיין שבירה. בתוך המערב, עליית מגמות לאומניות מתכחשת ליסודות האינטרנציונליזם. בסופו של דבר, ללא מבנה מסודר והגיוני, נראה כי "הסדר העולמי הליברלי" לא ממש מסודר וגם לא ממש ליברלי.

במשך כמעט 300 שנים, חלקים במערב פעלו תחת ההנחה המוטעית לפיה בני אדם נמשכים באופן טבעי לערכים ליברליים והמחשבה לפיה ההיגיון והקדמה יגברו בהכרח על רודנות ומסורת. אך הדרך הטובה ביותר לשמר סדר עולמי ליברלי צריכה להתחיל בהכרה בחסרונותיו הקיימים. ראשית, אם ברצוננו לראות את הישרדות הנורמות הליברליות, יש להגן עליהן באותו הלהט בו הן מותקפות. שנית, ולא פחות חשוב, הליברליזם הפוסט-ווסטפלי צריך לזהות את התפקיד החשוב של דת, מסורת וזהות לאומית בתוך המבנה של מדינת לאום אמיתית. אם ננטוש את כל הערכים האלה לטובת קיצונים אנטי-ליברלים, תעמוד בפני עמי העולם אך ורק הדיכוטומיה המיותרת בין תרבות וזכויות יסוד – והבחירה שלהם עשויה שלא למצוא חן בעינינו.

אנו לא חוזים כיום בקץ ההיסטוריה או בהתגשמות המופלאה של חלומותיו הפרועים ביותר של קאנט. אם לנסח את מחדש את צ'רצ'יל, אנחנו אפילו לא חוזים בתחילתו של סוף ההיסטוריה. במקום זאת, יתכן כי אנו חווים את סוף ההתחלה, הקריסה המאוחרת של הסכסוך בין שיתוף פעולה בינלאומי לבין זהות לאומית.

המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.