כניעה ללא קרב: אירופה מפסידה בהתנגשות בין הציבילזציות

23 שנים לאחר שספרו המכונן של סמואל הנטינגטון ראה אור, התיאוריה שהציג מתגשמת הלכה למעשה עם התחזקות האסלאם באירופה

המאבק של דורנו. הפגנה בצרפת נגד קריקטורות של הנביא מוחמד | David Monniaux

בשנת 1992 ראה אור ספרו של של פרנסיס פוקויאמה על “קץ ההיסטוריה“, בו טען כי לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי העולם כולו יעבור בהדרגה לתקופה בה דמוקרטיה הליברלית תשרור בכל המדינות, מבלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים ונקודתיים. ארבע שנים אחר כך פרסם סמואל הנטינגטון את ספרו על “התנגשות הציביליזציות“, בו הציג גישה פסימית יותר אשר גורסת כי הקיטוב והקרע בין העמים בעולם רק גדל עם השנים.

כמעט שלושה עשורים לאחר פרסום שני הספרים המכוננים עולה השאלה מי צדק, פוקויאמה או הנטינגטון?

בואו נבחן למשל את המציאות שכה רבים בחברות ליברליות של אירופה מתקשים לעכל, ומסבירה מדוע הדיאגנוזה של הנטינגטון נראית מתאימה יותר לעידן הנוכחי, אם כי בשינויים קלים. כדי להבין תיאוריה זו על הסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה, יש לצאת מעבר להקשרים צבאיים בלבד. למעשה, התנגשות הציביליזציות לה אנו עדים כיום באירופה אינה התנגשות ישירה אלא מתרחשת בשלושה מישורים עיקריים.

כניעה עולמית

כאשר בוחנים את ההתנגשות בין אירופה והאסלאם צריך ראשית לזכור כי לא כל המוסלמים הם אסאלמיסטים, ולא כל האירופאים מבקשים להגן על תרבות אירופה. לפי דו”ח שהתפרסם לפני כשנתיים בצרפת, האוכלוסייה המוסלמית במדינה מתחלקת כך שכמעט מחצית רואים בחוקי המדינה את החוק המחייב, בניגוד לחוקי האסלאם. החלק הזה אינו מעוניין לחיות בנפרד מהחברה הצרפתית.

בנוסף, בסביבות רבע מן המוסלמים בצרפת מגדירים את עצמם כאדוקים, אך מוכנים לקבל דתות אחרות. הרבע הנותר מחזיק באמונה לפיה חוקי האסלאם הם מעל לחוקי הרפובליקה. אלה חיים למעשה בחברה מקבילה שהופכת להיות קיצונית יותר עם הזמן, ומורכבת בעיקר מבני הדור הצעיר יליד צרפת.

סמואל הנטינגטון (מימין) ופרנסיס פוקויאמה | Peter Lauth, ויקיפדיה

הקו המטושטש הזה מתבטא גם במטרות של האסלאמיסטים, פרגמטיים וקיצוניים גם יחד. המטרה הראשונה היא השלטת האסלאם מחדש על מדינות מוסלמיות, באמצעות חיסול של מה שנותר מהמשטרים החילוניים. למרבה האירוניה, המערב עוזר להם להשיג את המטרה הזו על ידי כך שפירק את הדיקטטורות החילוניות בעיראק, לוב וסוריה. ללא הסיוע הזה, היה לוקח הרבה יותר זמן להשיג את המטרה.

המטרה השנייה היא איחוד העולם המוסלמי וכיבוש מחדש של הטריטוריות שאבדו לו כמו ספרד, סיציליה, הבלקן וישראל, בדרך למטרה האחרונה שהיא כניעה עולמית לאסלאם מצד כל הדתות האחרות.

הרס וחורבן

התפיסה של התנגשות הציביליזציות מניחה כי ישנו קונפליקט בין דתות. עמדה זו נראית לרוב נכונה כאשר מדובר על האסלאם הקיצוני, בו המניע הדתי חזק במיוחד, והיא מוכיחה גם עד כמה פגומות היו התיאוריות החברתיות והפוליטיות המודרניות, לפיהן העולם כולו יעבור בסופו של דבר תהליך של נאורות.

תאוריה אחת כזו, שהוצעה על ידי החוקר דניאל לרנר בשנות החמישים, טענה כי חדירת תקשורת ההמונים למזרח התיכון תביא עמה גם מגמה של חשיבה מערבית לאזור כולו. לרנר לא יכול אז לדעת שמה שיקרה זה בדיוק ההפך: ג’יאהדיסטים ואלה הנוטים להתנצל בשמם משתמשים בתקשורת לא רק כדי לחזק את ההבדל בין המזרח למערב, אלא גם כדי לשמור את המזרח התיכון עמוק בחיקו של האסלאם.

הפגנה למען פליטים בפראג | Aktron

באותה עת, ובזמן שהעולם האסלאמי הולך ומקשר את הזהות שלו עם דת, אירופה עברה שינוי בחשיבה. ביד אחת היא מדכאת את שורשיה הנוצריים, וביד השנייה מפתחת את הדוֹגמה של הרב-תרבותיות שמציגה את עצמה כפרויקט חיובי של פתיחות אך למעשה מנהלת מתקפה על התרבות האירופית מבפנים.

שלא כמו במקרה של המרקסיזם המסורתי, אשר דוחה את הקפיטליזם לטובת דיקטטורה של הפרולטריון וחברה אוטופית חסרת מעמדות, הנאו-מרקסיזם דוחה לחלוטין את התרבות המערבית ואת מוסדותיה. הוא רואה בכל סמכות שלטונית את התגלמות הניצול והכוח, בכל מסורת את הדיכוי, ובכל זהות חברתית בגידה במהפכה.

לתפיסתם הנאיבית של הנאו-מרקסיסטים, ניתן להשיג חירות טהורה רק כאשר החברה מפורקת לחלוטין. לעתים נדירות מאוד ניתן למצוא בהיסטוריה מקרים בהם הרס וחורבן זכו להגנה במילים כה אצילות. על פי רבים מאותם תומכי רב-תרבותיות, הכרה ב”אחר” היא פעולה של טוב ואילו זלזול ב”אחר” הוא סימן לגזענות ופאשיזם. בחברה האידיאלית שלהם, כל הזהויות פועלות באופן חופשי ללא התנגשות ולכל קבוצה יש זכויות ייחודיות המובטחות בחוק.

כדי להשיג את המטרה הזו של דיקטטורת המיעוטים, הניאו-מרקסיסטים מאמינים כי יש לבנות מערכת בירוקרטית שתכריח את הרוב לוותר בעצמו על עמדתו הפריבילגית. זה כבר לא מספיק שהרוב מקבל בסבלנות אחרים, צריך להכריח אותו לחבק ולאהוב אותם. זו בדיוק צורת המחשבה שהאסלאמיסטים מנצלים לטובתם.

כיבוש שקט

הקרב העיקרי אותו מנהלים האסלאמיסטים לא מתרחש באמצעות כלי נשק. אמנם התקפות הטרור המכות ביבשת מפעם לפעם הן חמורות, אך הניסיון להכניע את התרבות האירופית מתרחש במישור אידיאולגי ודתי רחב יותר הכולל שלושה צעדים אסטרטגיים.

הראשון שבהם הוא הצגת העימות בין הציביליזציות ככזה של כחלשים מול חזקים. רבים מהאסלאמיסטים מציגים את עצמם כקורבנות בזמן שהם מתכננים את הכיבוש השקט של אירופה. ככל שהם משיגים יותר ויתורים מצד אירופה, הם יותר מציגים את עצמם כנרדפים ואת הדרישות שלהם כמוצדקות.

כך הופכות הסוגיות של אמונה, אפליה חברתית, עוני וגזענות, למקשה אחת המסתירה את סדר העדיפויות האמיתי של האסלאם. כל זה מתרחש יחד עם דחיקה של המוסלמים המתונים יותר מבחינה דתית, שהולכים ונעלמים במדינות כמו צרפת.

הפגנה של הקהילה האפגנית ביוון | Javedar

הצעד השני בשימוש במנגנונים הדמוקרטיים של אירופה כדי להפוך אותה למוסלמית הוא דרישות חברתיות עבור מוסלמים בלבד. זה מתחיל למשל בדרישת הזכות לחדרי תפילה נפרדים במוסדות השכלה גבוה ובמקום העבודה, ממשיך בזכות להטיף בבתי ספר ציבוריים ולכפות עליהם הפרדה מגדרית ומגיע עד לדרישה להכיר בפוליגמיה במסגרת החוק.

ממש במקביל הם מקדמים חוקים הקובעים כי ביקורת על אסלאם היא גזענות, מבקשים ליצור מכסות של מקומות עבודה בממשלה ובתקשורת עבור מוסלמים, ולאכוף את הזכות ליצור מפלגות פוליטיות.

היווצרות חברה מוסלמית מקבילה הוא תהליך שמתרחש בהדרגה במרבית מדינות אירופה בעשורים האחרונים. מי שמקדם את התהליך הם אירגונים הפועלים בדרך כלל באצטלה של עזרה לנוער ולקהילה, אך בפועל מנוהלים בידי אנשי דת. ארגונים אלה שומרים על הסדר בשכונות מוסלמיות, אך יחד עם זאת מדכאים כל מחשבה אינדיבידואלית בקרב הנוער ומטפחים מחויבות מלאה לדת.

ארגונים מוסלמיים כאלה נוצרים סביב מסגדים וטוענים לייצוג של המוסלמים כולם. הם מקיימים הפגנות ומחאות המוצגות כחלק מתנועה של “סובלנות” ו”זכויות אדם”, ודורשים מימון ממשלתי לפעילויות החינוך שלהם.

הממשלות מצידן נעתרות לרוב לאותן דרישות, מהחשש שאחרת אותם צעירים יפנו לפעילות פלילית. עובדים סוציאליים נדחקים מהשכונות המוסלמיות, ומקומם נתפס בידי אנשי הדת והקהילה המוסלמית. רבות מן המשפחות מסרבות לקבל ביקור של עובדים סוציאלים, שפעמים רבות סופגים גידופים ואף איומים על חייהם. חלק מן העובדים מנסים לפייס את התוקפים אותם, ועוזרים להם להשיג הטבות שלא מגיעות להם.

כניעה ללא קרב

לאחר שהונחו היסודות לחברה המקבילה בחינוך, רווחה ושיטור, תוך קבלת מימון מהמדינה אליה הם לא נאמנים, הצעד השלישי והאחרון הוא ההשתלטות ללא קרב. המדינה מקבלת את כל הדרישות מחשש למהומות, מסכימה לסבול פוליגמיה ומעניקה הקלות בעונש לעבריינים מוסלמים, וחל איסור לקיים דיון על התוכן הקיצוני שנשמע בדרשות במסגדים. האסלאמיסטים כמובן מודעים לפחד הזה, ורק מעלים את הדרישות.

במידה רבה, מדובר בבעיה הקשה של דורנו. הצרות שפורטו לעיל לא התרחשו בדורות הקודמים, ואלה הם הצעירים שעברו תהליך הקצנה שאינו קשור למצב החברתי והכלכלי. רבים מתוך אלפיים הג’יהאדיסטים שעזבו את צרפת כדי להצטרף לדאעש היו מלומדים ואמידים. מכך אפשר להסיק כי שיפור המצב הכלכלי והשתלבות בחברה אינם בהכרח התרופה לתהליך ההקצנה.

גם פרנסיס פוקויאמה בעצמו, במאמר שפרסם לאחרונה לציון 25 שנים לספרו של הנטינגטון, הודה כי “כרגע נראה שסמואל מנצח”.


פרופ’ יאן קלר הוא חבר הפרלמנט האירופי, סוציולוג ומחברם של יותר מ-30 ספרים. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

12 תגובות למאמר

  1. תהליך דומה מתרחש אצלנו. הבדואים הפוליגמים. ה דרשות מהסיתות. שלא לדבר על הפרקליטות ובית המשפט כחלק מהשמאל שתמיד לטובתם.

    1. בדיוק כך חשבתי גם
      עיין ערך מה שקורה בהר הבית, ובשטחי קרקע שהערבים שמים עין עליהם ואל אחמר כדוגמא קטנה.
      הממשלה המשטרה והשב”כ לא מעיזים לעשות נגדם מאומה.

    2. ושכחת כמובן את השאיפה להקמת בית המקדש וכינונה של מדינת הלכה שיביא לנטישת הרוב החילוני ולהריסת מדינת ישראל.

    3. זאת ועוד, חייבים להפעיל את החוק נגד חברות בכנסת של מי ששולל קיומה של מדינה. לצורך כך חייבים לא להתחשב ואף לאסור מפורשות פסילות חוקים ששופטים מחליטים עליהם ללא סמכות. בעת הצורך אם יתמרדו יש להעיף חלק גדול משופטי בית המשפט העליון שאו אף בתי המשפט המחוזיים. כדי שזה יתאפשר ללא כתבי אישום על ימין ועל שמאל – למנוע טרור משפטי, חייבים להעיף חלק גדול מהפרקליטים שהם גייס חמישי, יוצאי הקרן להשמדת ישראל ויוצאי קרן וקסלר.

  2. אני ממליץ מאד מאד לקרוא את ”התנגשות הציוויליזציות” של סמואל הנטינגטון. זה פשוט ספר מעולה. ככל שחולפות עוד שנים מאז שהוא נכתב הוא נראה יותר ויותר כמו נבואה אמיתית.

  3. זה מה שקורה בכל מקום בו השתלט השמאל וזה בדיוק מה שיקרה בישראל אם השמאל ינצח בבחירות וימשיך לחזק את כוחו במערכת המשפט

  4. מוטב לאירופאים להגר לצפון אמריקה.ודרום אמריקה.ואוקינאווה אוסטרליה וניו זילנד.
    וכן רוסיה ומזרח אירופה.יפן.וכל מדינה מערבית אחרת.כי באירופה המערבית המצב לא יאפשר חיים דמוקרטים יציבים לאדם הלבן.

  5. הבעיה היא הפחד להלחם על הבית
    בל נשלה את עצמינו אנחנו במלחמה על הזכות שלנו לחיות כרצונינו אבל אנחנו לא מוכנים להלחם ומנסים כל מיני רעיונת ומשכנעים את עצמינו שאין כאן מלחמה ולכן לא צריך להלחם. כל האוכלוסיות שחושבות שהן נאורות מתרחקות מכל דבר שקשור למלחמה מתוך פחד להפגע ומקווים לעולם טוב.

    מצד שני כל אותם מהגרים חדשים באים למדינה חדשה ולא מוכנים להתאקלם בה ומביאים איתם את תרבותם הישנה שלא כל כך הצליחה במקומם הישן והעובדה הם במקום חדש. התושבים הותיקים לא מוכנים להלחם למען הבית שלהם אבל מוכנים לעזור לחדשים ומאפשרים להם להיות שונים מתוך סיבות של חופש הפרט כך הם טוענים אבל בעצם הם מפחדים להלחם על הבית. החדשים לא מקבלים את הסיפור כחופש הפרט ומבינים שאם יעשו הרבה רעש יקבלו מה שם רוצים כי הותיקים לא מוכנים להלחם.

    איך זה יגמר קשה לדעת. אפשרות אחת שחדשים בסוף יצליחו להשליט על הותיקים את תרבותם ובעצם יהרסו את הקיים במדינה המארחת. מצד שני יתכן והותיקים יחליטו שמספיק ויתחילו להלחם בחדשים.

    איך שלא יהיה נראה לי שישפך הרבה דם.

    1. למי אתה בדיוק מתכוון החדשים שלא מוכנים לקבל? לעולים מחבר העמים? או מאתיופיה?

  6. אני לא רואה באיסלם האויב והמערב אוהב או להפך. קודם כל מה הסיבה ששבנו אחרי אלפיים שנה. לא בשביל להישתחוות לפסל הענק אהרון ברק גם לא לגמרא. שניהם מנהלים אותנו לא משנה מי ששולט. שניהם פסלים שניהם מדורדרים ונורא אנטי לאומיים.
    מה הסיבה ששבתי שנישמתי שבה ביחד עם כל הנשמות הגלות. התשובה בגלל הנבואה. היא לא קיימת בארץ. אם הנבואה היתה זורחת הרבה מהבעיות היו ניפתרות. היא מדרגה שטמון בה המוסר שלנו העיברי.
    הסיבה לחוסר קיומה היא מיפאת השלכות הגלות על אדמה זו. המירשם הוטבע ב48 ומאז הצורה הזו שולטת בכל דרכי חיינו. היא נורא קשורה בארופה בגלות. לי בתור מיזרחית האופן העיברי בעיני הכי חשוב.
    היום החשיבה הפילוסופית שהובאה מגלות אשכנז של אהרון ברק ודרכי הגמרא דומיננטים. הם מונעים מאיתנו היתחדשות. דרכי התנך כה שונות. גיבורי התנך ומאסתם. הם התנכיים העתיד. הפנטזיה שולטת בדרכם. והיא מאסתנו .
    שיבעים שנה עברו וצריכה להיות תפנית. להישתחרר מהגלות ולהתחיל ליצעוד לעולם הנבואה. להישתחרר מכהונת אהרון ברק והגמרא וביבי ליכוד וכל ההכלה של הכנסת ולהיתחדש. כמה עוד ימחזרו דרכים אלה. לא מספיק שיבעים שנה.
    הנבואה היא עולם ומלואו. יכולה להיכנס בכל נישה אקדמיה חינוך אזרחות אמונה מינהגים מנטאליות…. היא לא גטואית אלא הוויתית אקטואלית ראלית אבל גם פנטסטית. הכהונה שהישתלטה על הכל מונעת זאת. בתקופת התנך היו שלושה עיקרים. נבואה שהיא הכי למעלה העילית , מלוכה וכהונה. שלוש ענפים שהובילו את העם. היום הכהונה היא השולטת. אהרון ברק הכהן והגמרא הכהונתית. ביבי הוא מיישם המצע שלהם. הם כבר מיזמן מיצו עצמם. אומרים שרעיונות מאמריקה בסוף מגיעים לפה. ובכן רעיון הנבואה חי וקיים אצל התנכיים בחגורת התנך. היישום אמור להיות פה. למה לא היגיע עד עכשיו. העדר הנבואה בעולם האשכנזי הוא מיכשול גדול מאוד. כי העולם שלהם הישתלט על הכל. אני חושבת ברגע שתודעה זו תעלה המון דברים יסתדרו והמון בעיות יפתרו. הכהונה גטואית הנבואה ההפך משולבת ומישתלבת בכל דרכי החיים. העוינות בין כולנו תעלם והחלקים יתאחדו והאידיאל יבוא.
    הבעייה שלנו בבית האליטות הישראליות הם הבעייה שלנו לא בחוץ. מה איכפת לנו העולם. מה שבינינו הוא הכי חשוב. צריך תפנית פנייה פנימה לייצר אליטות מקורקרעות שנישארות בארץ ופותרות את הבעיות שמיצטברות עוד ועוד.

  7. וזאת בדיוק השעה לחזק את הימין. ובתור חילוני אדוק והדוק. רק עוצמה יהודית תציל אותנו מהכיבוש האיסלמי. הגיע הזמן להתקבע עמוק. ולהשריש את את האיגאחים שלנו עמוק באדמה. ולהכניס לתודעה של כל אחד ואחת יהודי כערבי. שאנחנו כאן. לא זזים מכאן עד טיפת דמנו האחרונה. ושום אירגון סמאל כזה או אחר יערער את זה.

  8. עיין ערך החמאס, שהמינהל האזרחי בעזה קידם בברכה כאירגון צדקה מקומי שבאמת עזר שם לתושבים בתחילת הדרך. מאד שמחו במינהל על הנהגה מקומית שעוזרת לתושב. אפילו קצת קונטרה לפתח שלא עושה דבר למען האזרח
    (כבר אז)בדיוק אותה שיטה, הרבה זמן הרבה סבלנות ויש תוצאות.