"המוות המוזר של אירופה": פרק מספרו החדש של דאגלס מאריי בהוצאת שיבולת

אתר 'מידה' והוצאת 'שיבולת' שמחים להביא לכם את הפרק הראשון מתוך ספרו של דאגלס מאריי "המוות המוזר של אירופה", שיראה אור בעברית בקרוב. מנויי אתר 'מידה' יוכלו להנות מהנחה מיוחדת של 100 ש"ח ברכישת ספרי 'שיבולת'+ מנוי לכתב העת 'השילוח'
לחצו על הקישור לפרטים נוספים

***
1

ההתחלה

כדי להבין את היקף השינוי המתרחש באירופה ואת מהירותו כדאי לשוב כמה שנים לאחור, לתקופה שקדמה למשבר ההגירה הנוכחי, שבה שררה הגירה 'רגילה'. וכדאי לבחון בהקשר זה מדינה שהייתה מנותקת באופן יחסי מהסערה הנוכחית.

בשנת 2002 פורסמו תוצאות מפקד האוכלוסין העדכניות לאנגליה ולווילס. התוצאות עובדו מנתוני השנה החולפת וניכר בהם היקף השינוי שהתחולל במדינה בעשור שחלף מאז מפקד האוכלוסין הקודם.

דמיינו מה היה קורה אילו מישהו היה מחליט אז, בשנת 2002, לערוך אֶקְסְטְרַפּוֹלַצְיָה על בסיס ממצאי המפקד ולהציג השערות על מה שעתיד להתרחש בעוד עשר שנים. דמיינו שהוא היה אומר: "עד סוף העשור יהפכו הבריטים הלבנים מיעוט בבירתם, והאוכלוסייה המוסלמית תכפיל את גודלה בעשר השנים הקרובות".

כיצד הייתה הכרזה כזו מתקבלת? המילים "זורע בהלה" ו"מחרחר מדון" היו מושמעות בוודאי. סביר להניח שגם "גזעני" הייתה מושלכת עד מהרה אל הזירה ועימה גם (אף כי השימוש במונח היה אז בחיתוליו) "איסלמופוב." סביר להניח שאקסטרפולציות על בסיס הנתונים לא היו מתקבלות בחום. כל מי שספק בליבו בנוגע לכך צריך רק להיזכר באירוע יציג אחד משנת 2002, כשעיתונאי בטיימס הלונדוני השמיע הערה מזעזעת הרבה פחות על הגירה עתידית, שזכתה לגינוי חריף מפי שר הפנים דאז דיוויד בלנקט —שהשתמש בחסינות הפרלמנטרית שלו כדי לטעון שדברי העיתונאי "גובלים בפשיזם."

אך על אף החרפות, טיעונים כאלו על בסיס מפקד האוכלוסין בשנת 2002 היו מתבררים כנכונים לחלוטין, על כל פרטיהם. במועד מפקד האוכלוסין הבא, שנערך בשנת 2011 ופורסם בשלהי 2012, התגלה עוד הרבה יותר מזה. המפקד חשף שמספר האנשים החיים בבריטניה ובווילס, שלא נולדו במדינה, תפח בעשור שחלף בשלושה מיליונים כמעט. עוד אפשר היה ללמוד ממנו שרק 44.9 אחוז מתושבי לונדון מזדהים כ"בריטים לבנים"; ושכמעט שלושה מיליונים מתושבי אנגליה וּווילס חיים במשק בית שבו אין אפילו מבוגר אחד הדובר אנגלית כשפה עיקרית.

אלו היו שינויים אתניים רבי חשיבות בכל מדינה בכל נקודה בזמן. אך היו גם חדשות מרעישות לא פחות לגבי ההרכב הדתי המשתנה של בריטניה. הנתונים חשפו, למשל, שכמעט כל אמונה דתית בבריטניה נמצאת בעלייה, למעט הנצרות; הדת הלאומית ההיסטורית של בריטניה נמצאה בצניחה חופשית. מאז מפקד האוכלוסין הקודם צנח מספר האנשים שהזדהו כנוצרים מ-72 ל-59 אחוז. מספר הנוצרים באנגליה ובווילס צנח בכמעט ארבעה מיליון, מ-37 מיליון ל-33 מיליון.

ובעוד הנצרות חווה קריסה, שהייתה צפויה להימשך גם בעתיד, הובילה הגירת ההמונים לבריטניה להכפלה-כמעט של האוכלוסייה המוסלמית. בשנים 2001-2011 גדל מספר המוסלמים באנגליה ובווילס מ-1.5 ל-2.7 מיליונים. אלו היו הנתונים הרשמיים, אך רבים הסכימו כי ההגירה הבלתי חוקית הייתה מגדילה את הנתונים האלו במידה ניכרת. לפחות מיליון איש זוהו כמי שנמצאים במדינה באופן בלתי חוקי, ומן הסתם גם לא מילאו את טופסי מפקד האוכלוסין, כששני הפרוורים הלונדוניים שרשמו את הגידול המהיר ביותר (מעל 20 אחוז בעשר שנים) היו טאוור המלטס וניוהאם, שבהם שכנה כבר קודם האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר בבריטניה. ברובעים אלו גם נרשם השיעור הגדול ביותר של טופסי מפקד אוכלוסין שלא מולאו: כחמישית מכלל משקי הבית לא השיבו את טופסי המפקד. נתונים אלו מצביעים על כך שתוצאות מפקד האוכלוסין, מרעישות ככל שהיו, מייצגות בחסר ניכר את נתוני האמת. ובכל זאת — הנתונים נותרו מדהימים.

ובכל זאת, אף שנתוני המפקד טמנו בחובם חומר שקשה היה לעכלו בזמן קצר, סיפור מפקד האוכלוסין התפוגג מסדר היום הציבור בתוך כמה ימים — ממש כמו כל סיפור חדשותי חולף. אך זה לא היה סיפור חדשותי חולף. היה כאן תיאור של העבר הקרוב של המדינה, ההווה שלה והצצה אל תוך העתיד הבלתי נמנע שלה. לימוד תוצאות המפקד היה הצצה אל מסקנה שאי אפשר לשנותה, קרי, שההגירה ההמונית עמדה לשנות — ולמעשה, כבר שינתה — את פניה של בריטניה. בשנת 2011 כבר הייתה בריטניה מקום שונה מאוד מזה שהייתה במשך מאות השנים הקודמות. אך התגובה לעובדה כמו זו שב-23 מבין 33 רבעיה של לונדון "הלבנים הבריטים" היו למיעוט התקבלה בתגובה היכולה ללמד אותנו לא פחות משלימדו התוצאות עצמן. דובר מטעם הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה, הלמ"ס הבריטי, הריע לתוצאות המפקד ותאר אותן כמפגן מופלא של "גיוון".

הפוליטיקאים ואמצעי התקשורת הגיבו ב‫שפה אחת ודברים אחדים. כשפוליטיקאי מאחת המפלגות העיקריות נדרש להתייחס לתוצאות המפקד מלא פיו ברכות שהחיינו והגיענו. וכך היו הדברים לאורך שנים ארוכות. למשל, בשנת 2007, דיבר ראש העיר לונדון דאז קן ליווינגסטון בגאווה רבה על כך ש-35 אחוז מכלל העובדים בלונדון נולדו בארץ זרה. השאלה היחידה שנותרה פתוחה הייתה האם יש גבול אופטימלי לגידול שיעור הזרים, או שמא הוא יכול לגדול עד אין קץ. במשך שנים ארוכות נדמה היה שהנימה היחידה היחידה שבה ניתן להתייחס לשינויים במדינה היא של התרגשות עולצת ואופטימית — כשברקע הדברים מרחפת העמדת הפנים שבכל זה אין שום דבר חדש.

 

 

לאורך רוב ההיסטוריה שלה, ובוודאי באלף השנים האחרונות, נשמרה בבריטניה אוכלוסייה סטטית להפליא. אפילו האירוע הדרמטי ביותר בתולדות האיים הבריטיים, הכיבוש הנורמאני ב-1066, הוביל לכך שלאוכלוסייה באנגליה נוספו לא יותר מחמישה אחוז נורמאנים. תנועות האוכלוסין בשנים שלפני פלישת ויליאם הכובש ואחריה היו כמעט בלעדית תנועות של תושבים בין אירלנד לבין חבלי הארץ שירכיבו בסופו של דבר את הממלכה המאוחדת. ואז, בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה בריטניה זקוקה למלא פערים מסוימים בשוק העבודה, במיוחד בתעבורה ובשירות הבריאות הלאומי שהוקם באותן שנים. כך החלה תקופת ההגירה ההמונית. היא החלה בטפטוף: חוק הלאום הבריטי התיר הגירה ממושבות האימפריה המתפרקת, שהפכה לחבר העמים הבריטי ובתחילת שנות החמישים ניצלו את האפשרות הזו כמה אלפי אנשים בשנה. בסופו של אותו עשור כבר היגרו לבריטניה כמה עשרות אלפי אנשים מדי שנה, ובשנות השישים כבר חצה מספר המהגרים השנתי את קו מאה אלף לשנה. רוב מכריע מבין המהגרים הגיע מאיי הודו המערבית וכן מהודו, פקיסטן ובנגלדש. רבים מהם הגיעו לבריטניה כדי לעבוד במפעלים והמליצו לאחרים — רבים מהם בני משפחתם או החמולה שלהם — לבוא כדי לעבוד בעבודה דומה.

ההגירה עוררה אצל תושבים בבריטניה חשש מהשינוי שהיא תחולל במדינה, אך ממשלות הלייבור והשמרנים שהתחלפו לאורך שנות החמישים והשישים לא יכלו לעשות הרבה כדי לבלום את תנועת המהגרים. כמו במדינות באירופה גופא, דוגמת צרפת, הולנד וגרמניה, לא היה ברור ובוודאי שלא הייתה הסכמה רחבה על המשמעות של הגעת העובדים האלו או אפילו אם הם יישארו. רק כשהתברר באופן חד משמעי שהעובדים עתידים להישאר ואף להביא אחריהם את משפחתם המורחבת, החלו כמה מהשלכות ההגירה להתברר.

בשנים הבאות נחקקו בפרלמנט הבריטי כמה חוקים שהתמקדו בכמה נושאים הקשורים בהגירה, כמו פשיעה של מהגרים. עם זאת, לא נעשה מאמץ של ממש לשנות את מגמת ההגירה בכללה. גם כשנוצרה חקיקה שבאה לענות על החששות המתעצמים בציבור היו לה לעיתים תוצאות בלתי צפויות. לדוגמה, חוק מהגרי חבר העמים משנת 1962 כוון להלכה להגביל את זרם המהגרים ולשכנע חלק מהם לשוב למולדתם, אך בפועל הביא לתוצאה הפוכה: מהגרים רבים עשו מאמץ להביא את כל בני משפחתם אל בריטניה מיד, שמא יינעלו השערים והדבר לא יעלה בידם בשלב מאוחר יותר. משנת 1962 ואילך לא נדרשו מהגרים ממדינות חבר העמים להיות בעלי עבודה כדי להגיע לבריטניה ומצב זה העצים את ההגירה. רק עם אישור חוק ההגירה בשנת 1971 חודשו הניסיונות לבלום את זרימת המהגרים. כך יצא כי על אף שמעולם לא הייתה תוכנית לאפשר הגירה בהיקף כזה, מצאו עצמן הממשלות מימין ומשמאל נאלצות להתמודד עם התוצאות של המצב שבו הן והעם הבריטי מצא את עצמו. אף אחד לא חזה במדויק את המצב הזה, אך היו לו השלכות שכל ממשלה ששלטה בבריטניה מכאן ואילך נאלצה להתמודד עמן.

ההשלכות כללו כמה התפרצויות חריפות של בעיות גזעיות. מהומות נוטינג היל בשנת 1958 עדיין זכורות כעימות אלים בין מהגרים מאיי הודו המערבית ובני לונדון לבנים. אך עצם קיומו של זיכרון כזה מעיד על כך שהאירוע היה היוצא מן הכלל ולא הכלל. אין ספק שבקרב הבריטים היו רגשות חשדנות כלפי זרים וחשש מהם, אך כל הניסיונות לנצל את אי השקט הזה נכשלו באופן מחפיר, כשבולט כאן במיוחד אוסוולד מוסלי, לשעבר ראש איחוד הפשיסטים הבריטי שהפך עתה לראש תנועת האיחוד. כשמוסלי ניסה לנצל את מהומות נוטינג היל לצרכים אלקטורליים ורץ לפרלמנט בבחירות הכלליות בשנת 1959 הוא לא הצליח לזכות אפילו בשיעור דו-ספרתי מבין הקולות במחוזו. העם הבריטי הבין שיש בעיות הנובעות מהגירה בקנה מידה רחב, אך הפגין גם את ההבנה שהתשובות אינן באות מקיצונים שמפגיעתם הרעה סבלו גם קודם לכן.

אך בעיות היו גם היו — במיוחד לכמה מאלו שהוזמנו לבוא לבריטניה ומצאו את עצמם שם יעד להפליה. אחת התגובות לבעיות הייתה אישור חוק הקשרים הבין גזעיים בשנת 1965 ועדכונו בשנת 1968 ו-1976. חוק זה קבע שאסור להפלות מישהו על בסיס "צבע, גזע או מוצא אתני או לאומי." עדות למידה שבה טופל הנושא הזה כלאחר יד אפשר למצוא בכך שהנושא לא זכה לטיפול מקדים אלא רק בתגובה להתעוררותן של בעיות. לא נחקק חוק הקשרים הבין גזעיים בשנת 1948, לדוגמה, כשההגירה הייתה בחיתוליה, משום שאיש לא צפה את כמות האנשים שיזרמו לבריטניה בעתיד או את העובדה שעשויות להיות לכך השלכות לא נעימות.

לאורך התקופה הצביעו סקרי דעת הקהל על כך שהציבור הבריטי מתנגד ברובו הגדול למדיניות ההגירה של ממשלתו וסבור שההגירה לבריטניה נרחבת מדי. באפריל 1968 העלה סקר דעת קהל של גאלופ כי 75 אחוז מהבריטים סבורים שהגבלת ההגירה אינה נוקשה דיה. עד מהרה עלה שיעור זה ל-83 אחוז. בנקודה זו הגיע הרגע היחידי בו נראה היה שההגירה עשויה להפוך לנושא פוליטי מרכזי. באותו חודש נשא חבר ממשלת הצללים השמרנית אינוק פאוול נאום בפני אגודה שמרנית בברמינגהם, שהעלה על הפרק את נושא ההגירה, ובמהירות הבזק הוריד אותו משם.

נאום "נהרות הדם" לא כלל בפועל את הביטוי שהקנה לו את שמו, אך היה גדוש נבואות קודרות על עתידה של בריטניה, אם תימשך ההגירה בקצב הנוכחי. "מי שהאלים חפצים להחריבו, יביאוהו תחילה לידי טירוף הדעת," הכריז פאוול בעקבות המשורר לונגפלו. "כאומה, בוודאי נטרפה דעתנו, מילולית ממש, אם אנחנו מתירים הגירתם של כ-50,000 בני משפחה, שרובם יהיו המקור העתידי לצמיחת אוכלוסיית המהגרים. נדמה כאילו אתה רואה אומה העסוקה בליקוט העצים למדורת הקבורה של עצמה." נאומו של פאוול עסק בזהות לאומית ובעתידה של בריטניה, אך נגע גם בעניינים מעשיים: מחסור במיטות בבתי החולים והקושי במציאת מקום בכיתה בבתי־הספר בתקופה שבה נתקל המגזר הציבורי בקשיים תקציביים.

 

 

מנהיג השמרנים, אדוארד הית', מיהר להדיח את פאוול מתפקידו בממשלת הצללים, והשר לשעבר נודה מכל מקור תמיכה בזרם הפוליטי המרכזי. עתידו הפוליטי תם. ובכל זאת, התמיכה הציבורית בהשקפותיו הייתה נרחבת. סקרי דעת הקהל הראו כי שלושה-רבעים מהציבור מסכימים עם הרגשות שהביע פאוול ו-69 אחוז האמינו שהית' שגה כשפיטר אותו מממשלת הצללים. כחלוף שנים רבות אמר מייקל הייזלטיין, מיריביו של פאוול במפלגה השמרנית, כי אם זה היה מציג את עצמו אחרי הנאום כמועמד להנהגת המפלגה השמרנית הוא היה זוכה בניצחון סוחף, ואם היה רץ לבחירות כמועמד לתפקיד ראש הממשלה הוא היה זוכה ב"ניצחון סוחף בבריטניה כולה."

אך מבחינה פוליטית לא היה לפאוול נתיב התקדמות. הקריירה שלו דעכה והוא נותר בשממה הפוליטית גם בעשרים השנים הבאות, עד פרישתו מן החיים הציבוריים. מאז נאם "נהרות הדם" הייתה הדעה המקובלת בבריטניה שהתערבותו של פאוול לא רק שחיבלה בקריירה הפוליטית שלו, אלא גם מנעה לאורך שנים אפשרות לדיון כן ומקיף בהגירה. המונחים שבהם השתמש פאוול היו כה מחרידים והנבואות שלו היו כה קודרות, עד שכל מי שהיה מוטרד מנושא ההגירה מכאן ואילך נמצא בסיכון שיוכתם כ"פאווליסט."

אין ספק שפאוול סייע למתנגדיו. חלקים בנאומו היו מטרה קלה למתקפה והייתה בו סלחנות יתרה לאנשים שנמצאו הרחק מימינו על המפה הפוליטית. אך בין הדברים המזדקרים לעין היום בקריאת נאומו ובבחינת התגובות לו הוא שהחלקים שבגללם נמשח פאוול בזפת ובנוצות וגורש מהעיר נשמעים כעת כמעט מאופקים מדי. לדוגמה, פאוול טען בנאומו שיש רחוב בבריטניה שבו חיה רק אישה לבנה אחת. בראיונות ובדיונים שבאו אחרי הנאום נדחה הטיעון הזה כבדייה, משום שאיש לא האמין שיכול להיות רחוב כזה. עם זאת, אם מישהו היה מייעץ לפאוול בשנת 1968 להשתמש בנאומו בברמינגהם כדי לחזות שעוד בימי חייהם של רוב המאזינים לו האנשים המזדהים כ"בריטים לבנים" יהפכו למיעוט בעיר הבירה שלהם, הוא היה פוטר את היועץ הזה כמשוגע. וכך גם ביחס לכל אחת מהמדינות האירופיות האחרות: אפילו נביא החורבן של ההגירה העריך בחסר ונקט איפוק מופרז בתחזיותיו.

האמת שמאחורי הטענה שנאומו של פאוול ביטל את האפשרות לדון בהגירה לבריטניה למשך דור שלם הייתה שהנאום והתגובות החריפות לו אפשרו לפוליטיקאים להתחמק מעיסוק בהשלכות המדיניות שלהם. רבים הגיעו למסקנה הברורה שמסלולה של המדינה אינו ניתן לשינוי. בשנות השישים התנהל עדיין דיון פרלמנטרי על השבת המהגרים לארץ מוצאם אם, לדוגמה, הם ביצעו פשע בבריטניה. מאוחר יותר הייתה חקיקה שנועדה למנוע "נישואי נוחות," שהתקיימו אך ורק כדי לזכות באזרחות.

אך בשנות השבעים והשמונים היה ברור כי גודל קהילת המהגרים הפך כל מדיניות שכוונה לצמצם את גודל אותה קהילה לבלתי אפשרי, גם אם המדיניות עצמה נחשבה רצויה. כמו בארצות אחרות באירופה, ניצבה בריטניה במצב שאיש לא כיוון להגיע אליו והייתה חייבת לאלתר בתגובה לאתגרים ולתמורה שהניבה מציאות חדשה זו. על החשש שלא מצא ביטוי במילים לגבי טיבם של אתגרים אלו העידה העובדה שלאורך התקופה הזו אפילו אמירת האמת הפשוטה ביותר נעשתה דבר שאי אפשר לבטאו.

בינואר 1984 פרסם ריי האניפורד, מנהל בית ספר בברדפורד, מאמר במגזין מעוט-תפוצה בשם The Salisbury Review. האניפורד כתב על כמה היבטים בניהול בית ספר באזור שבו 90 אחוז מהתלמידים הם בני מהגרים. הוא ציין במאמר שיש אבות מוסלמיים המסרבים להתיר לבנותיהם להשתתף בשיעורי מחול, דרמה וספורט, ואת שתיקת הרשויות ביחס לנוהג זה ולנוהגים תרבותיים אחרים כמו שליחת ילדים בחזרה לפקיסטן במהלך שנת הלימוד. המנהל גם טען בזכות עידוד תלמידים לדבר אנגלית ולהבין את תרבות המדינה שהם חיים בה, ולא לעודד אותם לחיות — כפי שהאניפורד טען שהנהגת המיעוטים מנסה לעשות — חיים מקבילים בתוך החברה.

מסע נגד האניפורד אורגן במהירות בידי תעשיית היחסים הבינגזעיים שעליה מתח ביקורת במאמרו. ראש העיר המוסלמי של ברדפורד תבע את פיטוריו של האניפורד, והאשים אותו גם שנים מאוחר יותר ב"שוביניזם תרבותי" (לצד האשמות אחרות). סערת המחאות וקריאות Raycist (משחק מילים על (Racist ברחבי בריטניה הובילו להשעייתו של האניפורד, שלא שב לעבוד בתחום החינוך. המנהל המודח כתב במאמרו כי בשל השחתת הפוליטיקה ואפילו השפה קשה לכתוב בכנות על נושאים אלו, והיחס שלו זכה הוכיח את הנקודה היטב. מדוע נכפה על מנהל אהוד — שכלפיו לא הופנתה תלונה כלשהי בנושא אחר — לפרוש לגמלאות בעוון העלאת טיעון כזה.

ההסבר היחיד הוא שבאותה עת אפילו ציון אמת פשוטה בנושאים אלו נעשה דבר שקשה היה לאכל. כוננה פרדיגמה פוליטית וחברתית, שזכתה לשם המאולץ "רב-תרבותיות," ובאותה תקופה אי אפשר היה לקרוא תיגר על האמונה הזו. אין בכך נחמה של ממש לריי האניפורד, אך כחלוף שנים מיום פרסום המאמר שלו אמרו אנשים רבים אחרים שאולי יש בדבריו משהו, ועם מותו בשנת 2012 נעשה עיקר טיעונו מקובל על הרבים.

בשנות השמונים והתשעים, תחת הדגל החדש של "רב-תרבותיות" נמשכה זרימה קבועה של מהגרים לבריטניה מתת־היבשת ההודית וממקומות נוספים. סביב הנושא השתררה הסכמה כללית שבשתיקה לפיה ההגירה, אף שהיא נמצאת תמיד במגמת עלייה, תוגבל באמצעים שונים מאחורי הקלעים. אחרי ניצחונה הסוחף של מפלגת הלייבור בבחירות ב-1997 נותצה ההסכמה הכללית הזו. הדברים לא נאמרו בגלוי ולא היו חלק ממצע המפלגה, אך ממשלתו של טוני בלייר הביאה לפתיחת הגבולות בהיקף חסר תקדים אפילו בהשוואה לעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הממשלה הבריטית ביטלה את "כלל היעד המרכזי," שניסה לסנן בקשות לנישואים פיקטיביים. היא פתחה את הגבולות לכל מי שנקבע שהוא חיוני לכלכלה הבריטית — הגדרה רחבה דיה לכלול עובדים במסעדות כ"עובדים בעלי מיומנויות." לצד פתיחת הדלתות לכל באי עולם נפתחו הגבולות לתושבי החברות החדשות באיחוד האירופי ממזרח אירופה. כל אלו ועוד יצרו את התמונה שנחשפה במפקד האוכלוסין של 2011.

יש כמובן גרסאות שונות לאופן שבו התרחש גל הגירה זה אחרי שנת 1997. אחת הגרסאות, שזכתה לפרסום ב-2009 מפי אנדרו נית'ר, לשעבר כותב נאומים עבור הלייבור, הייתה שממשלת טוני בלייר הקלה במכוון את תקנות ההגירה משום שהם רצו "לדחוף לימין את הגיוון בפרצוף" ובמקביל ליצור ציבור בוחרים שלפי סברתם — המפוקפקת, כפי שהתברר — יהיה נאמן ללייבור. אחרי שהזיכרון הזה מימי ממשלת הלייבור חולל סערה מיהר נית'ר לסייג את דבריו. גורמים רשמיים אחרים בלייבור באותן שנים החלו לטעון שאין להם שום מושג מיהו בכלל אותו נית'ר. ובכל זאת, לא קשה להבין איך מישהו, זוטר ככל שיהיה, היה יכול להתרשם באופן כזה ממה שהתרחש באותן שנים.

לדוגמה, היה ברור מהרגע שמונתה ברברה רוש לשרת מבקשי המקלט וההגירה בממשלתו הראשונה של טוני בלייר שהיא חותרת לשינוי עמוק במדיניות ההגירה ומבקשי המקלט. ראש הממשלה התמקד בנושאים אחרים ורוש שינתה כל היבט במדיניות הממשלה הבריטי. מכאן ואילך הותר לכל אדם שטען שהוא מבקש מקלט להישאר בבריטניה — בין אם טענתו אמיתית או כוזבת. הסיבה לכך, כפי שציינה רוש באוזני גורם רשמי, "הליך הסילוק ארוך מדי וגם טעון רגשית." רוש גם סברה שההגבלות הקיימות על הגירה הן "גזעניות" ושכל "האווירה" סביב הדיון בהגירה "הייתה רעילה."

במהלך תקופת כהונתה היא הכריזה שוב ושוב ששאיפתה היא לשנות את בריטניה. כפי שאמר אחד מעמיתיה, " רוש חשבה שתפקידה אינו לשלוט בכניסה לבריטניה אלא להסתכל בתמונה הרחבה 'בדרך הוליסטית'. היא שאפה שנבין את היתרונות שיש בחברה רב-תרבותית."

ראש הממשלה בלייר ושר הפנים ג'ק סטרו, שתחתיו כיהנה רוש כשרת מבקשי המקלט וההגירה, לא העלו שאלות לגבי מדיניות המקלט החדשה או לגבי העובדה שתחת רוש כל אדם שנכנס לבריטניה, בין אם הייתה לו עבודה או לא, הפך "מהגר כלכלי." בכל פעם שהושמעה ביקורת על מדיניותה, בין אם מפנים או מחוץ, פטרה אותה רוש כגילוי של גזענות. למעשה, רוש — שביקרה עמיתים על כך שהם לבנים מדי — גרסה שעצם האזכור של מדיניות ההגירה הוא גזעני. מה שהיא וקומץ אנשים סביבה חתרו להשיג היה שינוי החברה הבריטית מיסודה. רוש — בת למשפחה יהודית מרובע העוני איסט-אנד — האמינה שהגירה היא תמיד דבר טוב. עשר שנים אחרי השינויים שחוללה היא אמרה בנימה של שביעות רצון בראיון: "אני אוהבת את הגיוון בלונדון. זה פשוט מרגיש לי נכון."

הפעילות של רוש וכמה אנשים נוספים בממשלת הלייבור של 1997 מחזקת את התפישה שהייתה כאן מדיניות מכוונת לשינוי החברה: מלחמת תרבות נגד העם הבריטי המשתמשת במהגרים כבמעין איל ניגוח. תיאוריה נוספת, שאינה מנוגדת לחלוטין להשקפה זו, היא שהכול היה בעצם פשלה ביורוקרטית שיצאה מכלל שליטה תחת כמה וכמה ממשלות, כשהלייבור החדש פשוט פישל יותר בגדול. הפער שבין נתוני המהגרים החדשים למדינה שממשלת הלייבור ציפתה להם, לטענתה, ומספר האנשים שהגיעו בפועל מעיד לטובת ההשערה הזו. לדוגמה, בשנת 2004, כשהותרה כניסת אזרחים ממדינות ההרחבה של האיכות האירופי, הכריזה הממשלה הבריטית כי היא צופה ש-13 אלף איש ינצלו את האפשרות הזו מדי שנה. מחקר שהזמינה הממשלה טען שלממשלה תהיה "שליטה מלאה" במבול המהגרים עם הסרת ההגבלות. אבל לא כך היה.

הכללים הנוגעים להיתרי עבודה, בין שאר כללים, שונו באופן כזה שמהגרים בעלי מקצוע ושאינם בעלי מקצוע יוכלו להיכנס למדינה ולהישאר בה תחת ההגדרה "עובדים זרים." רובם בחרו להישאר בבריטניה. כצפוי, הנתונים חרגו עד מהרה אפילו מהערכותיהם של חסידי הגירת ההמונים הגדולים ביותר. התחזית הייתה שמספר המהגרים שאינם מהאיחוד האירופי יוכפל בלבד, מ-100 מהגרים לשנה בשנת 1997 ל-170 אלף בשנת 2004. למעשה, לאורך חמש שנים נוצרה סטייה של למעלה ממיליון איש בין תחזיות הממשלה למציאות.  בין השאר, מומחי הממשלה נחלו כישלון חרוץ בחיזוי העובדה שבריטניה תהיה יעד מושך במיוחד לאנשים ממדינות עם רמות שכר נמוכות בהרבה או בלי שכר מינימום. במקרה זה, בגלל מדיניות השערים הפתוחים עלה מספר התושבים שמוצאם במזרח אירופה החיים בבריטניה מ-170 אלף בשנת 2004 ל-1.24 מיליון בשנת 2013.

הערכות-חסר משמעותיות כל כך היו צפויות בעיני כל מי שהכיר את תולדות ההגירה אחרי מלחמת העולם השנייה, שהיו רצופות הערכות-חסר עצומות למספר המהגרים. אך הערכת-החסר שיקפה גם את העובדה שבקרה על ההגירה לא הייתה דבר חשוב על סדר יומן של ממשלות הלייבור בשנים אלו. חשוב מכל, הרושם שכל הגבלה על ההגירה היא "גזענית" (כולל הגבלה על הגירת "לבנים" ממזרח אירופה) גרמה לכך שקשה היה לבטא התנגדות בתוך המערכת ומחוצה לה. ייתכן שמדיניות הגאות בהגירה הייתה תוצר של חוסר תשומת לב ואפשר שהיא זכתה לאישור רשמי — אך מה שוודאי הוא שאיש בממשלה הבריטית לא התנגד לה.

בלי לגעת בסיבות או במניעים לכך, רק לעתים נדירות טורחים לציין שהתגובה הציבורית לגאות העצומה בהגירה ולשינויים המהירים בבריטניה הייתה סובלנית להפליא. לא היו התפרצויות משמעותיות או מתמשכות של תחושות גזעניות או של אלימות במהלך העשור שאחרי גל ההגירה, והמפלגה הפוליטית הגזענית היחידה, המפלגה הלאומית הבריטית (BNP), לא זכתה להצלחה של ממש בקלפיות. סקרי דעת הקהל והממצאים הפשוטים הנובעים מחיים במדינה הראו שרוב תושבי בריטניה לא חשו עוינות אישית כלפי המהגרים או כלפי אנשים מרקע אתני שונה.

במקביל, סקר אחר סקר הראה שרוב מבין הבריטים חושש מאוד מהשלכות ההגירה על המדינה ועתידה. ובכל זאת, אפילו הניסיון המתון ביותר מצד פוליטיקאים להעלות נושאים אלו (כמו כרזת בחירות שמרנית ב-2005 שגרסה שיש להציב "מגבלות" על ההגירה) גונתה על ידי פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית — כשהתוצאה בשורה התחתונה הייתה שהנושא לא עלה לדיון ציבורי של ממש.

ייתכן שהממשלות השונות, מימין ומשמאל, כילו עשרות שנים בדחיית דיון אמיתי בנושא זה משום שהן סברו שהציבור אינו מסכים איתן. יתר על כן, הן האמינו שהממשלה איבדה שליטה על הנושא. המפלגה השמרנית שיצרה אחרי בחירות 2010 קואליציה עם הליברל-דמוקרטים הבטיחה לקצץ את ההגירה ממאות אלפי מהגרים לכמה עשרות אלפי מהגרים לשנה. המפלגה שבה והכריזה על שאיפתה זו כשהוקמה ממשלה בראשותה, אך נתוני ההגירה תחת ממשלה זו לא התקרבו ליעד המוכרז. גם ממשלת הרוב השמרני שהוקמה אחריה דבקה בהטחה זו, אך לא עשתה דבר. למעשה, אחרי חמש שנים של ממשלה קואליציונית ואחרי עלייתה של ממשלה שמרנית שהתחייבה באופן רשמי להפחית את ההגירה, ההגירה לא ירדה אלא עלתה לשיא חדש של 330 אלף מהגרים לשנה בסוף שנת 2015.

***

ספריית שיבולת, מיזם משותף של הוצאת סלע מאיר וקרן תקווה תוציא בכל שנה תריסר ספרי הגות שירחיבו את יריעת ההגות השמרנית באמירה ברורה על כלכלה, חברה, לאומיות, עוני, פמיניזם, תרבות, משפט וסביבה.
מנויי אתר 'מידה' יוכלו להנות מהנחה מיוחדת של 100 ש"ח ברכישת ספרי 'שיבולת'+ מנוי לכתב העת 'השילוח'
לחצו על הקישור לפרטים נוספים