תפסיקו לערוף: חיסול איום הרחפנים מתחיל מלמטה

על רקע איום הרחפנים הגדיר אחד הפרשנים הצבאיים הבכירים בישראל את המציאות הנוכחית בלבנון במילים 'שלב הטרגדיה'. טענתו הייתה שחיזבאללה אמנם הוכה קשות ב־2024, אך הודות לרחפני הנפץ הצליח להשתקם, לאיין את יכולתו של צה"ל להגן על יישובי הצפון, ולהפוך את אזור הביטחון שיצר צה"ל למטווח ברווזים. רא"ל במיל' אהוד ברק היה בוטה אף יותר. במאמר מרשיע שפרסם אמש ב'הארץ', הוא סיכם את המצב בלבנון במילים: "…כישלון. בשתי מילים – כישלון מוחלט…" הדהוד מסרי חיזבאללה בתקשורת הישראלית איננו חדש. כבר לפני 35 שנה נרתמו בכירי הפרשנים שלנו לסייע לתנועת ארבע אמהות ולרוה"מ דאז, אותו אהוד ברק, לסגת מלבנון עד הסנטימטר האחרון. דמעות האושר שליוו את הבריחה המשפילה, והחגיגות באולפני החדשות שלנו, הובילו את נסראללה להכרה, כי ביכולתו לפרום את רשת קורי העכביש הקרויה מדינת ישראל. ואכן, בתוך פחות מעשור, בסיוע איראני נמרץ, הפך חסן נאסרללה את חיזבאללה מארגון גרילה שולי לאימפריית טרור, הנערצת ע"י מיליארד מוסלמים ושולטת בלבנון ביד רמה. מבצעי 'חיצי צפון', 'עם כלביא' 'שאגת הארי' והשמדת הצבא הסורי, הפכו את הקערה על פיה. ממכונת מלחמה אימתנית שאיימה על ישראל עם מאות אלפי טילים מדויקים, ועשרות אלפי לוחמים, לא נותרו אלא שברים מדממים. הנמר הטורף שתיכנן לכבוש הגליל, הפך לחתול רחוב זב דם, הנאבק על הישרדותו הצבאית והפוליטית בארץ הארזים.

נראה אפוא כי הטענות לפיהן המלחמה בצפון אינה אלא כישלון מוחלט וטרגדיה אינן עומדות במבחן המציאות. עם זאת ברור שהרחפנים המונחים באמצעות סיב אופטי, ממררים את חייהם של תושבי הצפון ופוגעים בחיילינו, יותר משעשו זאת הקטיושות הפרימיטיביות או טילי הקורנט המשוכללים. הסיבה העקרית לכך היא ש-'כיפת ברזל' ותותחי הוולקן 20 מ"מ שהוצאו מהמחסנים אינם מצליחים להתמודד עם האיום החדש. גם יתר האמצעים כמו ה'פרגולות' שפותחו ערב התמרון הקרקעי, רשתות הדיג, השוטגנים, והירי המדויק, מסוגלים לכל היותר להעניק מענה חלקי לבעיה. בינתיים ועד להבשלתם של אמצעים אפקטיבים יותר, צה"ל ממשיך לדבוק בעיקרון הישן, שלפיו הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיום הקטלני, היא לתקוף את מתקני היצור, המחסנים, המפקדים הבכירים ומחסני הכטבמ"ים, ולעשות כל מאמץ על מנת לצוד את המשגרים, אלא שכל זה אינו עוזר.

נותר אם כך לברר מה כן יכול לעזור. את התשובה נתן לנו קלאוזביץ, שטען כי כשם שבני אדם בוחרים להילחם, הם גם יכולים לבחור לחדול מכך, אם נצליח לגרום להם לשנות את דעתם. שכן, כדבריו, 'לא כלי נשק מנהלים מלחמות, אלא בני אדם'. במקרה שלנו מדובר במפעילי הרחפנים. אלא שלשם כך צריך להתמקד בהם, ולא במפקדיהם המסתתרים בדירות מסתור מרווחות בדחיה או בבקע. ניסיון העבר מלמד שחיסול מנהיגי הטרור אינו מרתיע את יורשיהם, או את יורשי יורשיהם. ושרק לעיתים נדירות (כמו אלו של קאסם סולמני ונסראללה) היתה לעריפה כזו השפעה מערכתית, וגם אז היא היתה זמנית בלבד. ברוב המקרים נכנסו היורשים לנעלי המחוסלים והמשיכו בדרכם. כאשר מביאים בחשבון את המאמץ המודיעיני, הטכנולוגי והמבצעי האדיר הנדרש לכל חיסול כזה, קשה להשתחרר מן התחושה שהתמורה אינה מצדיקה את ההשקעה. יתכן שהסיבה לכך היא שנקודת התורפה האמיתית אינה נמצאת בראש הפירמידה אלא בבסיסה.

בבסיס הפירמידה נמצא מפעיל הרחפן, ולו – משעה שהמלחמה נוקשת על דלתו, ומסכנת את בני משפחתו – יש הרבה יותר מה להפסיד מאשר למפקדיו. ההיסטוריה מלמדת כי ארגוני טרור אינם משנים את דרכם, כאשר מנהיג אחד מחוסל ומוחלף באחר. אלא כאשר הפעילים משתכנעים שהמחיר שהם משלמים אינו מצדיק את המטרה שלמענה הם נלחמים. נקודת המפנה במאבק נגד אירגונים איסלמיסטיים כמו המחתרת הצ'צנית, אל קעידה ודעאש, אירעה כאשר בסיס התמיכה בהם הצטמק, והנכונות של פעיליהם להקריב את חייהם הלכה ונשחקה. הוא הדין בכניעת ה-IRA, המחתרת הבאסקית, הנתיב הזוהר, הנמרים הטמילים, ולאחרונה, מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), שהניחה את נשקה ביולי אשתקד לאחר יותר מארבעה עשורים של מאבק מזוין נגד טורקיה. מכאן שהדרך היעילה ביותר להתמודד עם איום הרחפנים אינה עוברת דרך עריפת ראשי הארגון, או פגיעה באתרי הייצור שלהם, אלא ביצירת לחץ אגרסיבי מתמשך על המפעילים, והשאלה היא איך עושים זאת.

התשובה פשוטה. בהנחה סבירה כי בידי מודיעין פצ"ן מצויה רשימה לפחות חלקית של מפעילי הרחפנים, אנשי החבלה, הרכש ושותפיהם. וכי במאמץ לא גדול ניתן לאתר את כתובותיהם, צריך לקבוע משוואת תגובה חדשה. לפיה כל שיגור רחפן נפץ לעבר יישובי הצפון או כוחותינו, יוביל באופן מיידי להשמדת מגורים אקראית, של כמה מפעילי המערך. זאת אחר שבני משפחתם יקבלו על כך התראה מראש, שתאפשר להם להתפנות בשלום. סביר להניח שהפרקליטים הצבאיים באגף מבצעים במטכ"ל, יתלבטו קשות לפני שיאשרו פעולות כאלו שכן לפי הגישה הרווחת במשפט ההומניטרי הבינלאומי, עצם העובדה שאדם הוא פעיל טרור, אינה הופכת אוטומטית את ביתו למטרה צבאית. בית שאינו תורם במישרין לפעילות טרוריסטית, נשאר לכאורה 'עצם אזרחי' ופגיעה בו מסווגת ככזו המכוונת לצורכי הרתעה או ענישה. כאן נכנס הוויכוח המשפטי המוכר בישראל סביב מדיניות הריסת הבתים של מחבלים, שלא נרחיב בו כרגע.

אבל נחזור לטיעון המרכזי, כדי לחולל שינויים גדולים, צריך להשפיע על אנשים קטנים ולא על מי שנותנים להם את הפקודות. למול הטענה שמדובר בהתנהגות לא מוסרית, צריך להשיב שרחפני ה-FPV המונחים באמצעות סיב אופטי משנים את החוויה המוסרית והפסיכולוגית של ההרג מראשיתו. הרחפן הוא נשק פרסונלי והמפעיל שלו הוא מעין אח גדול קטלני, שרואה, רודף, ובוחר להרוג את קרבנו באופן אישי, אינטימי כמעט. כשצופים בסרטונים המגיעים מאוקראינה, ושומעים את הצרחות של לוחמים המתחננים על חייהם מול רחפנים שרודפים אחריהם, אפשר לחוש בכך באופן ממשי. לאורך ההסטוריה נטו חברות לוחמות להעניש באכזריות, חיילים שנתפסו כהורגים בדייקנות מרחוק ו'באופן אישי', את יריביהם, תוך סיכון מופחת לעצמם. קלעים וקשתים בעולם העתיק, מפעילי רובי קשת בתקופת הרנסנס וצלפים בעת החדשה שנפלו בשבי נענשו בקטיעת אצבעות, שלילת מאור עיניים  או הוצאה מיידית להורג. היחס הזה נבע לא רק מזעם ונקמה אלא גם מרצון לגרום למי שנתפסו כרוצחים, לשלם את המחיר, ולהרתיע אחרים מללכת בדרכם.

גם צה"ל מפעיל רחפנים קטלניים ומשגר ממטוסיו טילים מדויקים על מנת לחסל פעילי טרור. אך הוא עושה זאת בעיקר כדי להימנע מפגיעה בלתי־מידתית באזרחים, שבקרבם מוצאים הטרוריסטים מסתור. איש אינו מציע כמובן לנקוט שיטות ענישה ימי־ביניימיות נגד מפעילי רחפני הנפץ של חיזבאללה. אולם לנוכח חומרת האיום והקושי להתמודד עמו, ברור שיש הכרח לחשוב מחוץ לקופסה. בסופו של דבר, כדי לבנות רחפן מתאבד די להכנס לעלי אקספרס, לרכוש רחפן ולחבר אליו פצצת מרגמה או ראש קרב של RPG. כמה שעות עבודה של נער חובב רחפנים שעבר הכשרה מינימלית ישלימו את השאר. משכך, הדרך היחידה לצמצם את התופעה, היא לגרום לעוסקים במלאכה להבין, שלא כדאי להם לעשות זאת. הפילוסוף מייקל וולצר טען, כי מה שמבדיל בין לוחם לרוצח הוא שהראשון מסכן את חייו בשדה הקרב בעוד האחרון עושה הכול כדי להימנע מכך. מי שמפעיל רחפן ממסתור ובוחר לחסל את קורבנו באופן אישי אינו לוחם אלא רוצח. לכן מותר לפגוע בו וברכושו גם מחוץ לשדה הקרב. משעה שזה יקרה, יש סיכוי טוב שיבין, שהמעבר ממעמד של לוחם לרוצח הוא עסק מסוכן ובלתי משתלם בעליל, לו וליקרים לו.

אל"מ (מיל') משה בן דוד (בנדה) הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.