המדרון החלקלק של הרדיקליזם

אנשים מטמינים כעת פצצות בקרוניות רכבת באלג'יר. אמא שלי עשויה להיות באחד מאותם קרונות. אם זהו צדק, אז אני מעדיף את אמא שלי"

האינטלקטואל הצרפתי אלבר קאמי אמר מילים אלה במפגש עם סטודנטים בסטוקהולם ב-1957, ימים לאחר שקיבל את פרס נובל לספרות. באותה העת, העולם דובר-הצרפתית היה קרוע בשל מלחמת אלג'יר, שהייתה מאבק הרסני בין שני סוגי לאומיות: מצד אחד העקשנות הלאומנית של הצרפתים שביקשו לשמר את אחיזתם הקולוניאלית בצפון אפריקה, ומנגד הטינה הגוברת של האלג'ירים שלחמו עבור שחרור לאומי. שני הצדדים ביצעו זוועות בשם הצדק, הסתירו את השחתת המידות תחת אצטלה ערכית לכאורה ודרשו נאמנות מוחלטת.

למרות כל זאת, קאמי שנולד וגדל באלג'יר סירב לבחור צד. "הצדק" לא נמצא בקרב האידיאולוגים והקיצוניים, ואם אלו היו שתי הברירות היחידות על השולחן, קאמי העדיף לעזוב את החדר ולחזור לאמו האהובה. הערתו המפורסמת לעיל זיכתה אותו בבוז מצד האינטלקטואלים בפריז, בין השאר משום שדווחה באופן פשטני ומעוות. החל מז'אן-פול סארטר ועד לסימון דה-בובואר, הממסד הבוהמייני בצרפת קבר את קאמי תחת הררי גינויים למה שנחשב כפחדנות בלתי נסלחת. מי בכלל מעז להתייחס לשאלות אדירות של מוסר וגאופוליטיקה במונחים כה יום-יומיים כמו נאמנות משפחתית? ומה הקשר בכלל בין אמו של קאמי למלחמה באלג'יר? עבור התנועה האקזיסטנציאליסטית הגועשת, עצם הסירוב לבחור בצד היה פשע.

אך אלבר קאמי היה רחוק מלהיות אדם אדיש. הוא התנגד נחרצות לאלימות הן מצד ארגון ה-FLN הפרו-אלג'ירי שנהג לבצע פעולות רצח ועינויים, והן מצד הכוחות הצרפתיים שלא בחלו בפגיעה בחפים מפשע על מנת להזיק למורל היריב. הרחק מכותרות העיתונים, קאמי פעל בחשאי מאחורי הקלעים. למרותו סלידתו מה-FLN, במהלך שנות המלחמה שלח מאות מכתבים מחתרתיים שדחקו בממשלת צרפת להציל את חברי התנועה מעונש מוות. כל אותו הזמן סארטר, בובואר ודומיהם העלו עבור חבריהם הצגה בלתי-פוסקת של מוסר, בעודם בזים לקאמי שהעדיף להצניע את מעשיו החשובים באמת.

קאמי אמנם הציב את אמו מעל לתפיסות המופשטות של "צדק", אך בשום שלב לא זנח את החיפוש אחר הטוב. במקום זאת, הוא מיקד את מאמציו לא במטרות גדולות וקרבות קונספטואליים, אלא במוחשי. עבור קאמי, הדחייה של מרכזיות הקשרים המקומיים בחיי אדם הייתה עוד דרך לטשטש את הסבל של חברי קהילתו. מנגד, חברי העילית הפריזאית העדיפו להתחבא מאחורי נאומים נמלצים וספרים על מלחמות רחוקות, מקשטים עצמם בנוצות גבורה שמעולם לא הייתה בהם. הם לא דאגו במיוחד מיצירת שינוי חיובי בחיי ההמונים, אלא יותר ברכישת כבוד ההמונים. האמונות הסוציאליסטיות שלהם היו מלאכותיות, השיח שיצרו היה מזויף ותרומתם הייתה אפסית.

בניגוד למהדורת ההבלים המתוזמרת הזו, קאמי החזיק בתשוקה פשוטה לשנות באמת את חייהם של אנשים, אחד בכל פעם, מעין שאיפה כמעט פרובינציאלית להישאר נאמן לעקרונות הבסיסיים של ילדותו הכפרית. בפרפרזה על הפילוסוף הבריטי מייקל אושקוט, קאמי העדיף את הממשי על האפשרי, את המוגבל על האינסופי, את הקרוב על הרחוק ואת הנוח על המושלם – צחוק קטן בהווה על פני אושר אוטופי עתידי.

בשונה מאושקוט, קאמי לא היה שמרן. למעשה, הוא נהג ללעוג למסורת, לאמונה ולהיררכיות מבוססות. אבל מה שהפריד אותו מסארטר ומאינטלקטואלים משפיעים אחרים בצרפת באותה העת לא היה תוכן משנתו אלא המטרה לשמה עסק בהגות. בעוד מרבית הפילוסופים אימצו אז בשמחה רעיונות מוכנים שהתאימו להעדפות ולתמריצים של התקופה, קאמי גילם בדמותו ניסיון מרענן להתעלות מעל תפיסות עולם חד-ממדיות.

עת לבחור

כדי להבין את ההבדל הבסיסי הזה, ניתן להשוות למשל את חייהם של קאמי וסארטר במהלך מלחמת העולם השנייה, שהייתה עבור שניהם מה שרונלד רייגן היה מגדיר כ"עת לבחור". למרות שחי בגרמניה במהלך שנות השלושים, ז'אן-פול סארטר, כמו משקיפים זרים רבים אחרים, נכשל מלשים לב לעליית הנאציזם. למרות שבהמשך חייו סירב לבקר בארה"ב של "הפרות זכויות האדם" שביצעה לדבריו, לא נראה כי טענות דומות הטרידו אותו כאשר יצא למסע טיולים ברחבי איטליה וגרמניה ב-1933, כאשר ביקר את הטרוריסט אנדריאס באדר ב-1974 או כאשר סעד ארוחת ערב עם פידל קסטרו ב-1960.

בכתביו המאוחרים, סארטר טען כי שיתוף פעולה פסיבי עם כוחות טוטליטריים הוא פחדני ומזויף, אך שיתוף הפעולה שלו עצמו לא היה פסיבי כלל. לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת וייסוד משטר וישי הרצחני ב-1940, הוא לא הצטרף למחתרת ההתנגדות. במקום זאת, הוא פרסם מאמרים בעיתון המשטר ואשתו סימון דה-בובואר עבדה בתחנת הרדיו המרכזית של וישי. שלא במפתיע, גם בובואר הגנה על מחויבותה המוסרית לשחרור-עצמי מול כל סוג של דיכוי בכתביה הרבים, אך כנראה שמשטר וישי היה היוצא מן הכלל הזה.

כל הסתירות האלה לא שינו הרבה בסופו של דבר. סארטר ובובואר רצו להיות מובילי דעת קהל, כפי שאכן היו במשך רוב חייהם. למי היה אכפת מעקביות במעשיהם והגותם? החוקים והמשטרים השתנו, אך השריון שסיפקו להם האינטלקטואלים לעולם לא אכזב.

מנגד, אלבר קאמי עשה כבר בשנת 1939 כל שביכולתו כדי להתגייס לצבא צרפת החופשית שלחם בנאצים. הצבא דחה אותו מכיוון שסבל משחפת, מחלה עליה היה מוכן להתגבר כדי לסייע לארצו במאבק מול היטלר. הוא ניסה להתגייס שלוש פעמים ושלח עוד אינספור מכתבי בקשה לקצינים בכירים, אך לשווא. בתסכולו, הוא נסע לאוראן באלג'יר שם לימד בחשאי ילדים יהודיים שהוחרמו תחת משטר וישי. מאוחר יותר הוא הצטרף למחתרת, ערך את עיתון הרזיסטנס וכתב עלונים נגד המשטר.

במילים אחרות, בעוד קאמי וסארטר אולי חלקו קרקע משותפת ברמה הפילוסופית המופשטת, כאשר נתקלו בדילמה מוסרית ממשית גישתם הייתה הפוכה לחלוטין. קאמי פעל לשינוי אמיתי, סארטר בחר להמשיך בהצגה הרדיקלית החלולה.

סערת הנקמה

פרידריך ניטשה תיאר את ההבדל הזה בדיוק בספרו 'כה אמר זרתוסטרא' כאשר השווה סוג מסוים של אינטלקטואלים נרגנים לעכבישים נקמנים:

"…אדם אשר נגאל מנקמה, עבורי זהו הגשר לתקווה הנעלה ביותר, קשת בענן לאחר סערה ארוכה. אך הטרנטולות, כמובן, רואות זאת הפוך: 'צדק עבורנו הוא עולם מלא בסערות הנקמה'. אתם מטיפים לשוויון אך שאיפתכם הסודית היא להיות רודנים המתהדרים במילים יפות"

בשונה מאלבר קאמי, ניטשה לא הבין לגמרי את הערך בשוויון וצדק, אך אין צורך להסכים עם הפרכתו את המוסר הקונבנציונלי כדי לראות את הנקודה. הפילוסוף הגרמני הצליח לתאר, כמעט באופן נבואי, את הדרכים בהן מטרות טובות יכולות להיות מנוכסות בידי אידיאולגים המבקשים השפעה. ובדיוק בנקודות בהן קאמי היה מוכן לשלם את המחיר על רעיונות הנוגדים את הנורמה, אחרים בחרו בדרך הקלה ואימצו בנוחות את התיאוריות הכוללניות המציעות הסבר לכל דבר.

במשך עשורים ארוכים, חלק נכבד מן האינטלקטואלים הצרפתים תמך בברית המועצות. פרסום 'ארכיפלג גולאג' של אלכסנדר סולז'ניצין העביר כמעט לבדו את הזרם המרכזי בצרפת ממרקסיזם נלהב לתמיכה בארה"ב. כמעט בין לילה, האליטה הפריזאית נטשה כליל את כל מה שהאמינה בו, אך שוב זה לא שינה דבר: בין אם היה מדובר באנשי שמאל מתעבי קפיטליזם או בליברלים אנטי-סוביטיים, ההוגים המתרפסים רק רצו להשיג הכרה. הם רצו לחשוב מחשבות נועזות, ובעיקר להיות נגד.

אותה אליטה שבעה ומבוססת כלכלית לא הדאיגה את עצמה כלל מהשפעת הרעיונות שהפיצה על חייהם של אנשים מן השורה. בסופו של דבר, בדיוק כמו הטרנטולות של ניטשה, מה שחשוב היה להיראות זועמים, ולא התוכן שמאחורי הזעם. אין דבר בורגני יותר מסוג כזה של רדיקליזם. אלו המוכנים להקריב כל שיפור ברמת החיים או צמיחה כלכלית על מזבח האוטופיה אינם מתעוררים לרוב עם קיבה ריקה. צאצאיו האינטלקטואלים של סארטר, ספונים בסלונים המפוארים של פריז, יכולים כיום רק לדמיין את החברה האידיאלית ולהמתין למהפכה הגדולה שתציל את כולנו. מנגד, אלבר קאמי ידע ששווה להילחם בהווה על כל פיסת צדק שאתה יכול להשיג, ולא משנה עד כמה תיראה קטנה.

ניתן לראות דוגמה דומה לכך בקהילה השחורה בארה"ב, שרובה נותרה מתונה וממוקדת במדיניות לאורך השנים, למרות שהמפלגה המזוהה עמה נעה הרחק שמאלה. לאחר תבוסתו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, רבים בשמאל תהו מדוע המצביעים השחורים הלכו ברובם עם ג'ו ביידן. מדוע דווקא אלו המנודים כלכלית, חברתית ותרבותית בחרו ברפורמה על פני מהפכה? התשובה היא שגם הם יודעים היטב שהבטחות גדולות מעולם לא השיגו הרבה עבור החלשים באמת, ומעדיפים שינוי איטי אך אמיתי על פני מהפכה בלתי-צפויה.

להנמיך את האש

אתמול ציינו בצרפת את יום השנה ה-231 להסתערות על הבסטיליה, הפסגה של מה שהפך לפרויקט רדיקלי מובהק: המהפכה הצרפתית. מן הסתם, ישנם דברים אותם ניתן לשבח במורשת המהפכה, ואלו נותרו עד היום נערצים בידי אחדים ומתועבים בידי אחרים. באופן סמלי, 1789 סימלה את ניצחון ערכי הנאורות, ביסוס השוויון בין אנשים ולידת הרפובליקניזם. אך הבה נעזוב לרגע את ממלכת המופשט ונתמקד במה שבאמת קרה.

כפי שקרל מארקס ציין בצדק, המהפכה הצרפתית לא הייתה מהלך פופולרי במיוחד. בראש ובראשונה היה מדובר בפוטש מצד בורגנים קנאים שביקשו לתפוס לעצמם את הפריבילגיות שהיו שמורות עד אז לאצולה. בתוך פחות משנתיים, הכוונות הטובות לכאורה של היעקובינים הפכו לשלטון טרור של ממש בו הוצאו להורג 17 אלף בני אדם (מתנגדי המהפכה ומתנגדים מתוך המהפכה), ועוד כ-40 אלף מצאו את מותם בדרכים אחרות. במבט כללי, ההישג היחיד של המהפכה היה חיסולו של לואי ה-16, מלך שהיה פרוגרסיבי בהרבה מקודמיו, והחלפתו בנפוליאון, שליט טוטליטרי ואימפריאליסטי. למעשה, היעקובינים אפילו לא הצליחו לחסל את המלוכה כמוסד, וב-1814 בית בורבון הפך את צרפת למונרכיה חוקתית בסגנון אנגלי.

למרות שקל מאוד להיסחף ברומנטיקה של 1789, עלינו לקוות שרוב האנשים כיום אינם רואים במהפכה מודל להתקדמות, קבלת החלטות וניהול מדיניות שפויה. אך עדיין, ברור שרעיונות רדיקליים נמצאים בכל צדי הקשת הפוליטית באמריקה, והמשבר הנוכחי רק מחמיר את המצב. מול מגפה קטלנית, מיתון כלכלי הרסני ומאבק מפלג על היסטוריה ותרבות, אמריקה נואשת להתחדשות פוליטית כלשהיא. מימין, הנשיא טראמפ נראה כאילו הוא חוצה כל יום קווים שלעולם לא נחצו. משמאל, ג'ו ביידן הפך מאיש מרכז ותיק לשילוב מוזר בין פרוגרסיביות חברתית ולאומיות כלכלית שעשוי עוד להביא אותו לבית הלבן.

מול הסערה הפוליטית המשתוללת, הרדיקליזם הריקני בסגנון סארטר שנהנה שוב מתחייה רגעית יכול לנצח בגדול או להיעלם כליל. בדומה למייקל אושקוט, יתכן שאנו רוצים וצריכים "להזריק לתוך הפעולות של אנשים נלהבים מדי מרכיב של מתינות; להאט, להרגיע ולפייס. לא ללבות את אש התשוקה, אלא להנמיך אותה". בסופו של דבר, על מנת שהסדר האזרחי ישמר, כולנו נצטרך להיות פחות נחרצים וקולניים בהצהרות שלנו, ויותר רציניים וקפדנים בפעולות שלנו.

המאמר המלא התפרסם באתר 'נשיונל רוויו'.