קמו על יוצרן: למה דמויות ימניות מצליחות בטלוויזיה

אם אי פעם צפיתם בסדרת הטלוויזיה 'חברים', אתם יודעים שהיא עוסקת בשישה צעירים ממנהטן העושים את דרכם בחיים בין אהבה, עבודה וחברות. האמנם? אולי היא בעצם עוסקת באישה חסרת בית ומעורערת בנפשה (הדמות של פיבי המגולמת בידי ליסה קודרו), הבוהה בחלון בית קפה אופנתי ומדמיינת את החיים וההרפתקאות של האנשים שבפנים, ואת עצמה כחלק מקבוצת חברים אהובה? כל עשר העונות התרחשו למעשה בדמיונה, תיאוריה שקיבלה חיזוק בפרק החותם את הסדרה ובו כל הדמויות מלבד פיבי עוזבות את העיר ומותירות אותה לבדה בעולמה הסכיזופרני, לפחות על פי העלילה הזו הנפוצה בקרב מעריצי הסדרה. זה כנראה לא מה שיוצרי 'חברים' חשבו כאשר הפיקו את סדרת הפולחן, אבל אם חושבים על כך מספיק זמן זה מתחיל להישמע הגיוני ואולי אף עדיף על המקור.

אם תערכו חיפוש קצר של המונחים "alternate interpretation" או “fan theory for” ותחברו אליהם שם של סרט או סדרה פופולרית, תפתח עבורכם הדלת לעולם שלם של תוצאות משעשעות ולעתים גם אפלות. נראה כי אנשים שאוהבים סדרה מסוימת אוהבים גם לחשוב עליה מחדש, משלל זוויות ראיה בלתי-צפויות. נסו למשל לחפש את המונח "התיאוריה המטורפת על 'הנסיך המדליק מבל-אייר'", ותגלו שחלק מהמעריצים סבורים שדמותו של וויל סמית' הצעיר מצאה את מותה ב"קרב הקטן" שמתואר בשיר הפתיחה ולכן אין למעשה שום בל אייר, וגם לא דוד פיל או דודה ויויאן. בפועל, כל פרקי הסדרה הקומית הם רק חלומות של אדם מת, אשליות אותן חווה על סף מותו ונדמות עבור מוחו כנצח, או לפחות נצח הנמשך שש עונות טלוויזיה.

אם הסדרה האהובה עליכם מרגשת וחשובה מספיק כדי להוות השראה לספקולציות מטורפות של מעריצים, בעסקי השעשועים קוראים לזה "צרות של עשירים", ואחת הדרכים לדעת שיש לך להיט ביד היא כאשר הצופים ממהרים לקחת בעלות על הסדרה. הדמויות הופכות להיות הדמויות שלהן, וכל מסר שהיוצרים מנסים להעביר נעלם במהירות מול תופעת הערצה אדוקה כזו. אם אתה באמת בר מזל, זה קורה לך כאשר הסדרה עדיין באוויר.

בראשית שנות השבעים, הסדרה 'הכל נשאר במשפחה' הצליחה לתפוס במדויק את המחלוקות והסערות של זמנה. הדמות הראשית בסדרה, ארצ'י באנקר, היה גבר ריאקציונר וקנאי שלא הפסיק לריב עם חתנו השמאלני המכונה "ראש כרוב". במקור, יוצר הסדרה נורמן ליר ייעד אותה להיות סוג של תעמולת שמאל שתסביר את מעלות הדור הצעיר והפתוח תוך שהיא חושפת ולועגת לדעות הקדומות ולקטנוניות של ארצ'י המבוגר, שמדי שבוע תקף את התרבות האמריקנית בשפה בוטה שכיום לא הייתה עולה על הדעת לשידור. ארצ'י באנקר היה אמור להיות בדיחה, דינוזאור בדרך להכחדה, סמל לכל מה שהיה רע באמריקה של שנות השבעים.

אלא שהמעריצים סירבו לראות אותו כך. ארצ'י באנקר הפך כמעט בין לילה ללהיט לאומי, משפטיו הידועים הודפסו על חולצות ותיקי אוכל וזכו לככב במונולוגים בתוכנית האירוח של ג'וני קרסון. היוצרים והכותבים הפרוגרסיבים של הסדרה אולי ראו את ארצ'י כאיש הרע, אך הקהל ראה אותו כאיש משפחה חרוץ, גיבור מלחמה ששילם את החשבונות ושם את הלחם על השולחן, ועשה את כל זה תוך שהוא נאלץ להאזין לחתנו העצלן והמובטל מספר לו עד כמה הוא אדם נורא. גם אם ארצ'י הזכיר מדי פעם יהודים, שחורים והומוסקסואלים בביטויים מעליבים, זה היה בסדר. הוא הרי משלם את המשכנתא והרוויח את הזכות לקטר קצת.

להצלחה המסחררת עזרה כמובן העבודה שארצ'י באנקר היה האיש הכי מצחיק בטלוויזיה באותה עת, ובפער די גדול. כותבי קומדיה, גם כאלה שנמצאים הרחק שמאלה, בדרך כלל שואפים לכתוב עבור הדמות שמביאה הכי הרבה נוכחות למסך. למעשה, ככל שהכותב יותר מוכשר כך גדל הסיכוי שיוותר על עקרונות פוליטיים אישיים עבור כמה צחוקים טובים. למרות כל זאת, נורמן ליר וצוותו ודאי היו מוטרדים לראות את החיבוק לו זכה ארצ'י מן הקהל והבינו כי הדמות כבר לא שייכת ליוצריה. המעריצים העדיפו גרסה משלהם.

אם גוגל היה קיים אז והיינו מחפשים "תיאוריה מטורפת על 'הכל נשאר במשפחה'", ככל הנראה מנוע החיפוש היה מפנה אותנו למשהו בסגנון: "סדרה על אדם החולם שביתו תעזוב את הבית כדי שיוכל לחיות בשקט עם אשתו המסורה, אך במקום זאת הוא נאלץ לכלכל אותה ואת בעלה לוחם הצדק החברתי. במטרה לגרום להם לעבור לדירה משלהם הוא עושה הכל כדי להרחיק אותם, כולל הטחת שפע הערות קיצוניות. אך הילדים, במיוחד החתן הלא-יוצלח, עצלנים מדי מכדי לעזוב".

סטייק טוב וסיגר

גם בשנים שחלפו מאז, אנשי שמאל בהוליווד המשיכו לחזור על אותה הטעות כאשר ניסו ליצור נבל ימני אך קיבלו במקומו את חביב הקהל. כאשר גארי דיוויד גולדברג יצר את 'קשרי משפחה' ב-1982, האגדה מספרת שהוא הציע לרשת NBC סדרה על הורים מהדור של שנות השישים המגדלים משפחה בעידן רייגן ומנסים להחדיר בה את הערכים הפרוגרסיביים של זמנם. אך כאשר הסדרה הגיעה לבסוף למסכים ברחבי אמריקה, נוספה לה הדמות של אלכס פ. קיטון, הנער הרפובליקני שהוא בנם של שני הורים שמאלנים וגולם באופן בלתי-נשכח בידי מייקל ג'יי פוקס, היה ברור איך הסיפור יתפתח: ההורים נדחקו לתפקיד שולי, ופוקס הפך ללב הסדרה ולכוכב תיקי האוכל. בסופו של דבר, 'קשרי משפחה' הייתה סדרה על איך אלכס מגדל את הוריו, מעיר אותם מחלומות שנות השישים ומלמד אותם את מה שרוב האמריקנים כבר ידעו – קפיטליזם זה דבר נהדר.

ליהוק של דמות אקסצנטרית הוא תמיד רעיון טוב לכל אנסמבל קומי. כך למשל, בסדרה 'מחלקת גנים ונוף' ששודרה מ-2009 עד 2015 וכיום פופולרית עוד יותר בשירותי הצפייה הישירה, האיש המוזר היה אמור להיות רון סוונסון שגולם בידי ניק אופרמן. מה שהפך את סוונסון למועמד מושלם לתפקיד התימהוני הייתה בעיקר אמונתו העיקשת בערכים כמו חירות אישית וממשלה קטנה. איזו מין אמונה מוזרה, נכון? סוונסון היה ליברטריאן אדוק, חובב וויסקי ובשר ונהנה לעסוק בתחביבים כמו צייד ודייג. באחד הפרקים רון מביט על צלחת עמוסת בשר ומודיע: "אני הולך לצרוך הכל יחד עם וויסקי וסיגר בגלל שאני אדם אמריקני חופשי".

על הנייר, יוצרי הסדרה ודאי ראו את כל אלה כהתנהגות מקוממת. 'מחלקת גנים ונוף' עלתה לאוויר מספר חודשים לאחר תום שנתו הראשונה של אובמה בבית הלבן וסיימה את דרכה כאשר הוא עדיין נשיא. הכותבים חשבו שדמות כמו סוונסון הייתה מראה משעשעת לאדם מיושן ומשוגע, מעין ארצ'י באנקר של ימינו שאפשר לצחוק ולגחך עליו בשמחה.

אך כמו שקורה כמעט תמיד, קהל הצופים (שרובו ודאי נהנה מסטייק טוב מדי פעם ומעריך את הזכויות שניתנו לו בחוקה) העדיף להעניק לדמות פרשנות אחרת והפך אותה לאחד משלנו. כתוצאה מכך, רון סוונסון הפך גם לחלום של כל יוצר טלוויזיה – דמות מפתיעה שפורצת לאור הזרקורים, דיוקנה מודפס על חולצות וספלי קפה והיא מחוללת סנסציה ברשתות החברתיות. אפילו הדמויות השמאלניות האחרות בסדרה למדו לאהוב אותו, אבל סוונסון הפך לפופולרי לא בגלל שהיה האיש המוזר והמצחיק עליו חשבו היוצרים, אלא דווקא בגלל שהיה אדם נורמלי לחלוטין. כאשר אתה עובד בהוליווד במשך זמן רב, "נורמלי" הופך לדבר שקשה מאוד לזהות. לפעמים צריך שדווקא הצופים יזכירו לנו את זה.

רוב לונג הוא תסריטאי ומפיק טלוויזיה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.