פרק מספר: “חמישתם” מאת זאב ז’בוטינסקי

רומן המופת אודות קורותיהם הסוערות של יהודי רוסיה במאה ה-19 רואה אור במהדורה מחודשת בהוצאת מכון ז’בוטינסקי

הרומן ”חמישתם” נכתב על ידי ז’בוטינסקי בשנת 1936 ומתאר את חיי יהודי רוסיה דרך סיפורה של משפחה יהודית מתבוללת. הסיפור עוקב אחר התפוררות המשפחה על רקע תיאור התקופה של סוף המאה ה-19, ומדגיש את נגע האנטישמיות. “חמישתם” ראה אור לאחרונה במהדורה מחודשת בהוצאת מכון ז’בוטינסקי ומוסד ביאליק, ומוצע כעת במחיר מיוחד של 70 ש”ח בלבד. לחצו כאן לפרטים ורכישה.

***

הודאה כנה: את הפרק הזה אני כותב ממורך לב בלבד. כשלוש פעמים כבר התחלתי להעלות על הכתב את המשך הלילה ההוא, אבל תיאורו עולה בידי בקושי, משום מה איני מעז. שלושה גיליונות נייר קרעתי זה עתה. כדי להחליף כוחות, אכתוב בינתיים על נושא אחר. אחד המבקרים שניתח ספר מתוצרתי, הצביע בתוכחה על חיסרון גדול: אין תיאורי טבע. הדבר קרה לפני כעשר שנים, אך גאוותי נפגעה: צריך לנסות. כמובן, פרק כזה לא נועד לקוראים: הקוראים, בלי ספק, אינם קוראים תיאורי טבע. אני, על כל פנים, מדלג עליהם תמיד ללא רחמים בשעת קריאה. לסיפוק הגאווה הנזכרת לעיל יכולתי, כמובן, לפזר כתריסר זיכרונות נוף על פני סיפור המעשה, אבל תהא זו מלכודת. המעשה הישר ביותר אפוא הוא לרכז אותם בפרק נבדל (מה גם שנתקפתי מורך לב, וברצוני לקחת פסק זמן, וגם לתת לפרק שם גלוי ומתרה, ברוח של “לא נאה לך? אל תקרא.”

החוף שלנו בקיץ… (בקיץ: כיצד הוא נראה בחורף, איני רוצה לדעת. אוהב אני מאוד את החיים בכלל, ואת החיים שלי בפרט, וגם אוהב להיזכר בהם, אבל רק מאפריל עד ספטמבר. למה ברא אלוהים את החורף – איני יודע. בכלל, הוא בלבל לא מעט, המסכן, וברא הרבה דברים מיותרים. רוב מכריי טוענים שהשלג מאוד מוצא חן בעיניהם. לא רק שלג דקורטיבי, פסגת המונבלן – סתם צבע לבן בתמונה שאפשר להתענג למראהו ולהפנות לו את הגב, אלא אפילו השלג בחוצות מוצא חן בעיניהם, כביכול. אך בעיניי השלג אינו אלא הבוץ של מחר. אני זוכר רק את הקיץ).

החוף שלנו בקיץ, אם מביטים בו מן הים, נראה כצירוף של שני צבעים בלבד, צהוב וירוק. ליתר דיוק, צהוב־אדמדם וירוק־אפרפר. החוף שלנו גבוה, כולו מדרון תלול אחד לאורך עשרות ורסטאות[i]. כעת, ממרחק, לא אוכל בשום אופן לקבוע אם למעלה ממאתיים רגל או למטה מזה, אך על כל פנים גבוה למדי. אבן החול הצהובה של שלדו בצבצה מתוכו רק לעיתים רחוקות, שיפועיו התלולים היו מצופים רובם חמר אדמדם, ועליו, על המדרגות או בנקיקים, צמחו חורשות קטנות של עצים ושיחים. עם איזה סוג נמנתה רוב הצמחייה ששיוותה גוון אפרפר לנוף כולו, איני יודע – אולי היה זה זית הגדל פרא. ריבונו של עולם, איזו קשת פלאית של צבעים אפשר ליצור משני גוונים בלבד! פעם אחת, כששטתי בסירה, ריתק הנוף את מבטי – באותה שעה האירה השמש את שיפועי החוף בזווית מיוחדת – והיה נדמה לי פתאום שלא חמר ולא שפעת עלים לפניי, אלא מתכת צרופה. מנמנם לו בפישוט איברים על שפת הים השחור ענק פלאי, וזה שריון הנחושת שלו. זה עידן ועידנים הוא ישן, מאה שנה ניתכו עליו גשמים, וירוקת חלודה כבר פיזרה את כתמיה בין קיפולי נחושתו. פעם אחת, שנים רבות לאחר פרידתי מאודסה, התגלתה לעיניי בפרובנס אותה קשת של שני הגוונים, וכמעט פצחתי בשיר מרוב התרגשות, אבל בקרון ישבו זרים.

סלעים אמיתיים, סלעי אבן, זכורים לי רק למטה, ליד המים או בתוך המים. היו גם סלעי גרניט, שם אספנו חסילונים (אצלנו קראו להם “סרטנים”) ומולים, צדפות מאכל. אך רוב הסלעים היו מאבן חול פריכה. הגבוה שבהם, הסמוך לפונטן הקטן, היה קרוי “הנזיר”, ובכל שנה עקר וגרף הים פיסה ממנו. כעת בוודאי לא נשאר ממנו זכר. ועוד היו שם סלעים מחמר ירקרק, כינינו אותו “סבון”, ובאמת היה אפשר לשבור ממנו חופן ולהסתבן בו, אפילו במים מלוחים.

היה, כמובן, גם צבע שלישי – בים, אך מה היה טיבו? כמעט איני זוכר את הים כחול, אבל הוא זכור לי היטב בגוון ירוק כהה, עם בטנה זהובה בכל המקומות שבצבצו בהם שרטונים מפוספסים. מישהו השתומם בנוכחותי מדוע קראו לים שלנו שחור, ואני במו עיניי ראיתי אותו שחור – ממש מתחת למשוטים ומרחק ורסטה שלמה מסביב, ולא בסערה או ביום סגרירי, אלא באור השמש. אך לדעתי, בייחוד היה כדאי להתבונן בים שלנו כשהיה לבן. לשם כך יש לקום מוקדם, שעה לפני הזריחה, לשבת על האבנים החדות שעל שפת המים ולחזות בלידת השחר; אך צריך לבחור בוקר שקט לגמרי. ישנה אז רבע שעה שבה הים כולו לבן, ועל הרקע החלבי פרושות רצועות הפכפכות הנעות ללא הרף, כולן לבנות אף הן, אך לובנן שונה: לאלה גוון של פלדה אפרפרה, ואלה בגון לילך חוורוור, ולעיתים נדירות יש שתבצבץ גם רצועה תכלכלה. לאט-לאט מתחיל המזרח לתלות בקדמת הבמה וילונות פאר לקבלת פני החמה – חכליליים, בגוון התפוז והאזמרגד, אלוהים יודע מה שמם, אין בפי די מילים לכנות את כל אלה. וכל מקהלת הצבעים הזאת מתחילה לשלב הדי בבואותיה, המרוככים ומעורפלים עדיין, בנגינת היסוד הלבנה של הים – ופתאום יתלקח הכול, ישתלהב ויזדהר, וחסל: הים שב לקדמותו. היטבתי לראות את כל אלה בייחוד כאשר השיט הדייג אבטונום צ’ובצ’יק אותי ואת מרוסיה אל בית הקיץ שלה אחרי לילה אחד בלוקנייה שלי. אך אני מקדים את המאוחר.

בתיאורי הטבע מקובל לנקוב בשמות הצמחים. פעם ידעתי זאת, אך השמות, כמדומני, לא היו אמיתיים. היה, למשל, פרח אדום חסר ייחוס על גבעול ארוך, וסביבו – קולר קוצים דוקרני. קראו לו “טורקי” – אתה הולך לך בשביל ומתיז במקל את ראשי הטורקים. פעם אחת התזתי שלושה ראשים במכה אחת, ממש כמו שעשה פאן לונגינוס פודביפנטה, מאבירי זרווי-קפטור, בספרו של הנריק סנקביץ’[ii]. או היה מין שיח המכונה “צ’ומאק”[iii]. אם תמולל את עליו בין האצבעות, יעלה באפיך ריח טעים של דייסת כוסמת. אולם מוטב שלא לשבור את הראש בחיפוש אחר השמות: אם בפשטות תשכב פרקדן ותעצום את העיניים, סימפוניית הריחות בלבד תקשור אותך לעד אל גנו של אלוהים הרבה יותר משינונו של מילון שלם.

אשר לצאנו של אלוהים, החיה הנפלאה ביותר אצלנו הייתה הלטאה. אם משום שבאירופה מצוי מין אחר לגמרי, ואם משום שאני עצמי הולך ומזקין, אבל זה כמה שנים ובכמה ארצות מזדמנות לי לטאות אפורות בלבד. שלנו, על שפת הים השחור, ססגוניות היו: הקשקשים, הזנב והפרצוף בגון האזמרגד, ואילו הצוואר והבטן – מערבולת של צבעים, מוורוד ועד זהוב. ערב אחד, בלוקנייה, כשעוד למדנו בכיתה השנייה, צדנו במתכוון עשר מהן, כלאנו אותן במבצר שלנו ושעה תמימה הארנו אותן ב”גפרורי די נור” עבים, אדומים וירוקים. היצורים הנפחדים יש שחמקו בבהלה מקיר לקיר ויש שקפאו תחתם ללא ניע, והייתה זו הילולת צבעים שיכורה שכמוה לא ראיתי מאז אף במחזות הראווה הקסומים בערי הבירה, שבמאיהם נחשבו לאומני ה-color scheme, ומארגניהם לא קימצו באלפים.

הייתה עוד חיה טובה ומסקרנת, אבל מסוג אחר לגמרי – סרטן ים, והוא חי בנקרות ה”גושים” שמתחת למים. ה”גושים” הם קוביות סלע ענקיות שהחופים, המזחים ושוברי הגלים בנמל שלנו היו מצופים בהן לאורך ורסטאות רבות. תחתיהן חסו דגי סנדל וקברנונים, ואפילו מקרל או פלמוד (“או”: כאשר מצוי הפלמוד, אין מקרלים – הפלמוד זלל את כולם), אך מרובים מכול היו סרטני ים. היינו צדים אותם בעזרת אבן, חוט משוח ופסיכולוגיה… אך כבר תיארתי זאת באחד מסיפוריי הישנים, ובלאו הכי אני חוזר על עצמי יותר מדי. לו יכולתי לשבת כעת שעה קלה על גושי הסלעים; אפילו בסרטני ים לא הייתי נוגע לרעה: רק לשבת ולשלשל רגליים יחפות למטה, לנגוע כמו אנטאוס[iv] בקרקע ילדותי.

היה עוד ים שחור אחד, ואפילו ים אזוב לצידו ומצר ביניהם, כחוק, אבל בלי מים: אלה היו שני מכתשים גדולים בגן אלכסנדר[v], שבכוונה תחילה לא ניטעו בהם לא עצים ולא עשב. שם שיחקנו בכדור, חבורות־חבורות…אלוהים, כמה יבשושי זה יוצא ברוסית: “שיחקנו בכדור”. שיחקנו לפטה[vi], וכדורת, ועוד כהנה וכהנה, וקראו לזה בשמות אחרים. אולם גם את זה כבר תיארתי פעם במקום כלשהו. כשאדם רק כותב וכותב כל ימיו, יתבייש בסופו של דבר להוציא מילה מפיו. זה מטופש מאוד. החיים הם דבר מטופש…אבל נפלא: הציעו לי לחזור עליהם שנית – אחזור עליהם כמות שהיו, בדיוק נמרץ, על כל העיצבונות והנבזויות, אם יהיה אפשר להתחיל שוב באודסה.

אגב, אם כבר פסק זמן: השיר ההוא על “לבריק” הסתובב זמן רב כל כך על מפתן זיכרוני, כל כך התחנן שאעלה אותו על הנייר אחרי שהזכרתי אותו כבדרך ארגב, עד שלא עמדתי בפיתוי: לילה שלם ישבתי ושחזרתי אותו כמיטב יכולתי. בתור פיצוי, אוכל לראות בו כעת יצירה שלי: אני סבור שזה הטוב שבכל הפלגיאטים השיריים שלי. אומנם הקורא בן הערים האחרות יזדקק כאן למילון שלם, אך סוף כל סוף את הסיפור הזה לא כתבתי אלא ליודעי חן המקום: לא יבינו – לא צריך. הינה אותו השיר:


[i] ורסטה – מידת אורך רוסית ישנה, כ-1.06 קילומטרים.

[ii] דמות מהרומן “באש ובחרב” (1884) מאת הסופר הפולני הנריק סנקביץ’ (1916-1846). אביר שנדר נדר של טוהר מיני, עד אשר יתיז בהינף אחד של חרבו שלושה ארשים בבת אחת.

[iii] כינוי לסוחרים ולעגלונים באוקראינה.

[iv] ענק, בנם של פוסידון וגאיה, שכל נגיעה באימו גאיה – אדמה – העניקה לו כוח שאיש לא היה מסוגל להתחרות בו.

[v] הפארק הראשי באודסה השוכן מעל לים, קרוב למרכז העיר; נוסד ב-1875 בעת ביקורו של הצאר אלכסנדר השני בעיר.

[vi] משחק כדור רוסי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. על כריכת הספר ניתן לזהות את בניין האופרה והבלט של אודסה. הגיב:

    תיאורי הטבע המדהימים המופיעים כאן כתגובת אגב של דמות המספר להערת “ביקורת ספרותית” על העדרם הגמור מהעלילה היא תחבולה מקסימה של המחבר