שינוי אמיתי עושים בבחירות, לא בכיכרות

נדמה שלא עברנו באמת את השלב החשוב ביותר לאחר הבחירות שהתקיימו כאן במרץ 2020, וזהו שלב ההשלמה עם התוצאה. הקורונה יצרה מצב בו פצעי החברה הישראלית נפתחו שוב, כאשר כולנו צופים מן הצד על החיבור הלא-מוצלח בין גנץ לנתניהו. לנגד עינינו קמה ממשלת אחדות כושלת שאינה מצליחה לנהל בצורה תקינה את המאבק במגיפה, המטרה העיקרית לשמה היא קמה. ואז החלו ההפגנות.

אז מה בעצם המפגינים בבלפור רוצים? מה שהחל כביכול כמחאה מובנת על המצב הכלכלי בעקבות משבר הקורונה הפך במהרה לקרקס של סיסמאות, החל מ"די לכיבוש" ועד "ביבי הביתה", ונראה יותר כמו פסטיבל קיץ לסטודנטים בעידוד התקשורת מאשר מחאה רצינית בעלת מסר משמעותי. למעשה, נראה כי המכנה המשותף היחיד לכל המשתתפים השונים הוא חוסר הרצון או היכולת לקבל את תוצאות הבחירות, ניסיון לעקוף את הכרעת העם הדמוקרטית ובעיקר מירור חייהם של תושבי השכונה האומללים.

מעבר לבלבול המסרים והמושגים, למצב הזה יש כמה תוצאות עיקריות: ראשית, רמה הולכת וגוברת של אלימות פיזית ומילולית מצד המפגינים, גם כלפי שוטרים ועיתונאים וגם כלפי כל מי שמעז לסטות מן השורה, בדיוק כמו במקרה של מוקי שהפך למצורע לאחר שאמר כי אינו מוכן להשתתף במחאה פוליטית אלימה. ככל שהמחאה הולכת ומקצינה, כך היא מאבדת תמיכה בציבור הרחב ולמעשה נכשלת במטרתה. וכאן עולה שוב השאלה – מהי בעצם המטרה? אם המטרה הייתה לגייס גל מחאה עממי והמוני (במציאות ולא רק על מסך הטלוויזיה), הרי שהשתלטות האנרכיסטים על ההפגנות חיסלה כאמור את השאיפה הזו. מעבר לכך, לא שמעו על שום מטרה קונקרטית, הישג שניתן להציג, שינוי במצב או התקדמות כלשהיא בעקבות ההפגנות.

ככה נראית אנרכיה ולא מדינת חוק,

מדינה דמוקרטית חייבת להפסיק את מופעי האנרכיה באופן מיידי,

וטובה שעה אחת קודם….

pic.twitter.com/DibeppGA5I

— Dana Levi דנה🇮🇱🇺🇸🇬🇧 (@Danale) July 21, 2020

הסיבה לכך היא שגם להשפעה של הפגנות יש גבולות. מחאה נרחבת עשויה להיות שימושית על מנת להעלות נושא מסוים לסדר היום הציבורי, אך בכל תנועה כזו מגיע בהכרח שלב בו יש להתמקד פחות בריקודים ברחוב ויותר בארגון משמעותי וניסיון להשפיע באמת על מוקדי הכוח. בסופו של דבר, כדי למצוא פתרונות אמיתיים לבעיה וליישם אותם צריך להיפגש עם האנשים המתאימים במקומות המתאימים ולא פעם נוספת עם החבר'ה בכיכר. כך היה למשל במחאה החברתית של קיץ 2011, שהצליחה לא רק לייצר הזדהות רחבה בציבור אלא גם הציגה מטרות של ממש והשיגה את חלקן באמצעות שיח עם הממשלה ומוסדות המדינה. כך היה גם במחאות קודמות אחרות, שהצליחו יותר או פחות אך הציגו לפחות מסר מגובש כלשהוא בניגוד למסיבה בבלפור.

באופן כללי, נראה כי המשתתפים בגל ההפגנות הנוכחי סבורים כי השיטה של מחאה לשם מחאה בלבד יכולה לבדה להוביל לאן שהוא, אם כי לא ברור לגמרי עדיין לאן. עבור רוב המפגינים, ההפגנה עצמה הפכה לדבר העיקרי, הרבה יותר מאשר המטרה אותה היא אמורה לקדם כביכול. כל זה טוב ונחמד ויפה בבועת השמאל שמריעה לכל מפגין חצי ערום כאילו היה לפחות סטודנט סיני בכיכר טייאננמן לפני שלושים שנה, אך כפי שהמציאות מלמדת אותנו –  התקדמות אמיתית אינה מתרחשת באמצעות שלטים יפים וצעקות מול המצלמות, אלא  דרך דו שיח משמעותי ורצון להשתתף ולהשפיע על תהליך האזרחי. רוצים שינוי? תנסו לשכנע אותנו בבחירות, לא בכיכרות.

עומר עמוס זנקו הוא סטודנט לממשל, חברה ותקשורת פוליטית במכללה האקדמית תל-אביב יפו