הכוכבת שהצילה את הוליווד

מעבר להופעות בלתי-נשכחות על המסך, אוליביה דה הבילנד ראויה להיזכר גם בשל מאבקה האמיץ באיגודים הקומוניסטיים ששלטו בתעשיה בשנות ה-40

שילמה מחיר אישי. אוליביה דה הבילנד ב-1947 | ויקיפדיה

ישנה סצנה בסרט 'לא כזר' (1955) בה הגיבור לוק (רוברט מיצ'ם), סטודנט לרפואה, יוצא מאולם קולנוע יחד עם קריסטינה (אוליביה דה הבילנד), אחות בבית חולים שיוצרי הסרט ניסו לגרום לנו להאמין כי היא פשוטת מראה והליכות. פוסטר ענק מאחוריהם מראה לנו כי הם צפו זה עתה בהקרנת הסרט 'הרוזנת היחפה' בכיכובה של אווה גרדנר. "כשהייתי קטנה נהגתי לשנוא נשים כאלה", אומרת קריסטינה במבטא צפון-מערבי כבד. "האישה הזאת בסרט…נהגתי לחשוב שזה לא הוגן. אם הכל היה מסתדר נכון, כל הנשים היו אמורות להיות יפות".

זוהי סצנה משעשעת משתי סיבות. ראשית, באותה העת אווה גרדנר הייתה נשואה לפרנק סינטרה, אשר מגלם אף הוא באותו סרט סטודנט לרפואה המיודד עם לוק וקריסטינה. עובדה זו יצרה בראשי הצופים תחושה רגעית אך חזקה של עולמות מתנגשים. שנית, עד כמה שאווה גרדנר הייתה יפהפייה בפני עצמה, אוליביה דה הבילנד הייתה יפה לא פחות מכל אישה אחרת בהוליווד, אך גם שחקנית מוכשרת במידה שגרמה לך להאמין שהיא בעצם נערה פשוטה.

דה הבילנד הייתה אמורה להיות פשוטה גם ב'חלף עם הרוח'. כמובן, כיום התפקיד של מלאני באותו סרט הוא הזכור ביותר שלה, וזה שתפס את רוב הכותרות שבישרו על מותה בסוף השבוע בפריז, בגיל 104. בשנת 1939 בה יצא 'חלף עם הרוח' היא הפסידה במרוץ לפרס האוסקר לשחקנית המשנה לשותפתה לסרט האטי מקדניאל, שהפכה לאדם השחור הראשון שזוכה בו. דה הבילנד עצמה זכתה מאוחר יותר בשני פרסי אוסקר על 'לכל אחת את שלו' (1946) ו'היורשת' (1949), אך למרות זאת דמותה של מלאני עדיין מאפילה בתודעה הציבורית כל תפקידיה האחרים.

והיא תמיד הצטיינה בכל תפקיד. הופעות נוספות זכורות היו למשל כאסירה בבית חולים פסיכיאטרי ב'מאורת הצפעונים' (1948) או כאמא לילדה מוגבלת ב'האור בכיכר' (1962). והיו כמובן סדרת הסרטים בהן כיכבה לצד ארול פלין. כיום רבים רואים בקתרין הפבורן וספנסר טרייסי את הזוג הקולנועי האולטימטיבי, אך בעוד מרבית הסרטים בהם הופיעו השניים קשים מאוד לצפייה כיום, רבים מהסרטים של דה הבילנד הצעירה ופלין כמו 'הסתערות הבריגדה הקלה' (1936) ו'הרפתקאות רובין הוד' (1938) נותרו גם כעת בידור טהור שהזמן לא פגם בו.

רגע מכריע

דה הבילנד התפרסמה לא רק בזכות המשחק, אלא גם בשל חוק מיוחד שנקרא על שמה. כמו שחקנים רבים אחרים באותה בעת בהוליווד, גם היא הייתה כבולה בחוזה רב-שנתי לאולפן, בו הייתה אפשרות להארכה במקרה בו השחקן דחה תסריטים או לא עבד במשך תקופה ארוכה. ב-1943, דה הבילנד סיכנה את עתידה המקצועי כאשר תבעה את אולפני 'האחים וורנר' והתנגדה לזכותם להאריך את החוזה. לניצחון שנחלה בתיק הזה היו השלכות אדירות על כל תעשיית הבידור.

אך זה לא היה ניצחונה היחיד. לאחר מלחמת העולם השנייה, בשאיפתה להיות "אזרחית טובה", דה הבילנד הצטרפה ל'ועדה העצמאית של האומנויות והמדעים' (HICCASP), שבין חבריה נמנו בין השאר פרנק סינטרה והמפרי בוגרט. זה היה נשמע כמו ארגון מכובד, אך בפועל הסתננו במהרה לשורותיו סוכנים סובייטים והפכו אותו לעוד כלי להפצת תעמולה קומוניסטית בהוראת מוסקבה.

כתוצאה מכך, וכפי שתואר בראיון שהעניקה דה הבילנד ל'וול-סטריט ג'ורנל' ב-2006, "הארגון כמעט ולא אימץ את הרוח העצמאית לה טען בפומבי. בכל נושא הוא צידד לבסוף בברה"מ, למרות שרוב חבריו מן השורה לא היו כלל קומוניסטים". דה הבילנד הסבירה כיצד ראשי הארגון שימשו כבובות של הקרמלין וכפו את דעתם על השאר:

הצעה שביום רגיל מעולם לא הייתה מתקבלת על ידי כל החברים הייתה עולה תמיד בתחילת הפגישה, ומישהו היה מתחיל לשאת נאום ארוך בסוגיה…ואז מישהו אחר היה מדבר על נושא אחר. חשבתי לעצמי "מדוע זה קורה?", כיצד אנשים חכמים כל כך מתווכחים על קשקוש מוחלט במשך רבע שעה. מרבית החברים פשוט התעייפו ועזבו, ובסביבות השעה 11 בלילה נותרו רק שישה מתוך הגרעין הקשה – ואני. לפתע, ההצעה השנויה במחלוקת הייתה עולה להצבעה ומתקבלת…הבנתי שאותו גרעין קטן שולט בארגון ללא ידיעת מרבית החברים. וידעתי שהם חייבים להיות קומוניסטים".

דה הבילנד הרגישה מנוצלת ופגועה. היא ידעה כי מטרת המפלגה הקומוניסטית היא "להפיל את הממשלה בכוח ואלימות, לא באופן הדרגתי. זה הטריד והפחיד אותי מאוד, וזה היה לחלוטין בלתי מקובל", סיפרה. היא שקלה לעזוב את הארגון כליל, אך כמה חברים ליברלים שכנעו אותה להמשיך בתקווה שעוד ניתן להציל אותו. לאחר מכן היא ניסתה "לעקוף את הגרעין הקומוניסטי" באמצעות ניסוח רשימת עקרונות אנטי-קומוניסטית במובהק. חבר נוסף בארגון התברר כמי שהציע עזרה חיונית ביוזמה הזו.

דה הבילנד התרשמה במיוחד ממה שראתה ברונלד רייגן. "סיפרנו לרוני על כוונותינו", סיפרה בראיון, "והוא התנדב לקחת על עצמו את כתיבת ההצהרה. הוא חזר והקריא לנו את מה שכתב". במה שהפך להיות רגע מכריע עבור האיש שיהיה בעתיד נשיא ארה"ב, דה הבילנד עודדה אותו לנקוט עמדה קשוחה יותר כלפי הקומוניזם. "אמרתי: רוני, זה לא חזק מספיק. זה לא חזק מספיק. זה חייב להיות חזק יותר כדי שאסכים לכך".

עמידה אמיצה

האנקדוטות על פועלה האנטי-קומוניסטי של דה הבילנד אשר הופיעו בשלל ראיונות וסיפורים אינן עקביות לחלוטין, אך הנקודה ברורה: היא לא הייתה אידיוטית שימושית. היא האמינה באמריקה ובערכי החירות שלה, והייתה מוכנה לשלם על כך מחיר.

במה שנראה כאפיזודה נפרדת משיתוף הפעולה עם רייגן, התסריטאי הידוע דלטון טרומבו, חבר בכיר ב-HICCASP ואולי הקומוניסט החזק ביותר בקליפורניה של התקופה, כתב עבור השחקנית נאום אותו הייתה אמורה לשאת בשם הארגון. זו הייתה תעמולה סובייטית טהורה, ודה הבילנד דחתה אותה בשאט נפש. היא הכניסה בנאום (על דעת עצמה או בשיתוף עם אחרים) פסקאות חדשות, או זרקה אותו לגמרי על פי גרסה אחרת. בכל מקרה, בנאום הסופי שנישא בסיאטל דה הבילנד מתחה גבול ברור:

מרבית האנשים החברים בארגונים ליברליים ופרוגרסיביים בארץ הזו מאמינים בדמוקרטיה, ולא בקומוניזם. אנחנו מאמינים כי שני הרעיונות האלה אינם יכולים לדור יחדיו בארה"ב, ומאמינים כי יש לעשות כל מאמץ כדי לגרום לדמוקרטיה לעבוד, ולהעניק מיתרונותיה לכל אדם וקהילה במדינה"

טרומבו רתח. האופן בו דה הבילנד אתגרה בגלוי את הקומוניסטים ב-HICCASP דרש אומץ רב. באותה העת, קומוניסטים עמדו בראש כמה מהאיגודים החזקים ביותר בהוליווד, ולא בחלו בשימוש בכוחם על מנת להרוס יריבים. הרבה שנים בטרם הם עצמם נכנסו לרשימות השחורות, הקומוניסטים שיתקו ללא רחמים קריירות של כל עמית שהתנגד לאידאולוגיה הסובייטית.

ואם זה לא היה גרוע מספיק, אנשי שמאל רבים בהוליווד ראו אז (בדיוק כמו היום) את הקומוניזם כרעיון חביב ולא מזיק, ואת ההתנגדות לו כסרת טעם. בעצם עמידתה העיקשת מול טרומבו, דה הבילנד התייצבה מול אינספור במאים, כותבים ושחקנים שהיו יכולים לפגוע בקריירה שלה ובחייה האישים. היא ידעה זאת היטב.

תהילת עולם

למרבה הצער, באקלים הפוליטי של ימינו עמדתה האמיצה של דה הבילנד מול הקומוניסטים בהוליווד הייתה נחשבת לבעייתית, אם לומר זאת בעדינות. לפני כחמש שנים, בריאן קרנסטון שנחשב אז לאחד השמות החמים בעסק כיכב בסרט על חייו של טרומבו שהילל את משרתו של סטאלין כקורבן של חרם וגיבור שלחם למען חופש ביטוי. מנגד, לא הייתי ממתין בנשימה עצורה לסרט ביוגרפי שישבח את המאבק האמיץ של דה הבילנד נגד הקומוניזם.

אם היה באמת צדק בעולם, דה הבילנד הייתה אמורה להיות סמל פמיניסטי: אישה שסיכנה הכל כדי להילחם למען החירות, הייתה אמיצה הרבה יותר ממרבית הגברים בזמנה ולא ראתה שום סתירה בין נשיות לבין אומץ. אך בשנת 2020 אנטי-קומוניזם הוא חיה שלא קיימת בשמאל האמריקני, והימים בהם הוליווד הייתה משועבדת לגחמותיו של סטאלין פשוט לא מסתדרים יפה בסיפור שמספרים לנו.

כראיה לכך, כל אחד משלל ההספדים אותם קראתי השבוע לאחר מותה של דה הבילנד הקפיד למחוק לחלוטין את חלקה במאבק נגד ההשפעה הסובייטית בהוליווד, כולל אלו שפורסמו בעיתוני התעשייה הנחשבים ביותר ובעיתונים אחרים כמו ה'ניו-יורק טיימס'. אין דרך אחרת לתאר זאת מלבד בושה וחרפה. כך חולפת לה תהילת עולם.


ברוס באואר הוא סופר ועיתונאי. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר Front Page Magazine.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. ראיתי אני חושבת את לא כזר גם את הספר קראתי. כל כך הרבה מיטען יש בעולם הזה- מידע ספירה לולאה. לספר סיפור לספר פנטזיה. היום לאור מה שקורה בארץ בעולם הכי קריא בעיני זה לספר את פנטזיית התנך. להאיר את התנך מהזויות החשובות להיום. הפנטזיה ההוליוודית לא יאומנת. תסריטאים כה מוכשרים והשחקנים הו הו והבמאים. פעם לא הייתה הוליווד. באה והוסיפה. והמונים נהרו וראו ונהנו. היום כל העולם בצומת דרכים. המשל שולט והתימהון והמוזרות. ואמריקה עם הצדדים האפלים הניסתרים שלא מסופרים פה בארץ גם לא לעם האמריקאי שנוח לו ככה. ישראל פעם היתה חלום השיבה הבייתה. ישראל סרט הוליוודי בעיני תנכי עיברי ופנטסטי. ישראל סרט הוליוודי של נסיעות בזמן של מלכות הנבואה. היום כל ההויה סירטית מכנית. סרטים הוליווד אגב- יש גם פה הוליוודשזה מיצרים. נהניתי מימנה המון- סרטים מיצריים ניפלאים . ראיתי המונים. אני מחפשת כחולמת את הסרט הלאומי עיברי שלי. הוא הכי טוב ונימצא בתנך חחחחח. לטובתנו ולטובת העולם כולו גם.

  2. פן מענין בחייה של אוליביה.רק חבל שלא הצליחה להזיז את ארול פלין השחקן שכה אהבה מעמדותיו האנטישמיות
    אין ספק שדוד סלזניק המפיק של חלף עם הרוח בחר בפינצטה את השחקנים לסרט ויחד עם הצבעים המרהיבים (אל תשכחו שהסרט מעשה לפני 81 שנים עשה אותו ל סרט מאז ועד היום(כמובן לעמיות דעתי).איפה איפה הם השחקנים ,הסופרים והתסריטאים של אז .היום הוליווד מייצר סרטים לילדים ולמבוגרים שבקושי סיימו כתה ח.

  3. מנניין אם עמדותיה הושפעו מהעובדה שהיא הפסידה את ההזדמנות שלה לאוסקר רק בגלל צבע עורה.

  4. תודה על המידע. עלמא דשיקרא. לפחות אצל הקב"ה יש לה את זכויותיה

  5. זוכר אותה מ"חלף עם הרוח". ממש פטריוטית אמריקאית!!! תעשו יותר כתבות על דמויות ימניות באמריקה כמו רוי כהן ז"ל שייצג את טארמפ!!!

  6. ההספד הזה מתמקד בצורה מוגזמת בהתנגדותה לקומוניזם ומספר מעט מאד על חייה.