פרק מספר: בין ז’בוטינסקי לבגין

‘רקוויאם לז’בו’, ספרו החדש של מיכאל אדירעם, מתאר את עליית ושקיעת תנועת החרות דרך שלל סיפורים אישיים הנחשפים לראשונה

בגין נואם בכינוס לציון מאה שנה להולדת ז'בוטינסקי, 1980 | משה מילנר (לע"מ)
פרק מספרו החדש של מיכאל אדירעם, המתאר את צמיחתה של תנועת החרות מסוף שנות ה-60, ממפלגת אופוזיציה דחויה, קפואה ומזדקנת, לתנועה המונית שכבשה בסערה את הרחוב ואז את השלטון, ומהווה את גרעין מפלגת השלטון במשך מעל 40 שנה; את המלחמות הפנימיות שכרסמו בה ומנעו ממנה לממש את מלוא כוחה, האהבות והשנאות האישיות. בשילוב אנקדוטות שמעידות על כך שפוליטיקאים, עד כמה שזה מפתיע, הם גם בני אנוש. הכל במבט אישי של המחבר שהתבגר לתוכה והיה מעורב באירועים שהיו ציוני דרך או לפחות צפה בהם מקרוב.

***

באותה עת כבר הייתה לי הבנה טובה יותר כיצד בדיוק מתנהלת תנועת החרות בחיי היום יום. בגין ניהל אותה ביד חזקה אך “בדרכי עקיפין”. במקרים נדירים הוא התערב בצורה פומבית וגלויה בנעשה, אך שום דבר כמעט לא נסתר ממנו; חברי תנועה נאמנים היו מדווחים ל”מפקד”, דרך עוזריו הקרובים דוגמת מזכירו הנאמן יחיאל קדישאי, על כל מה שקורה במצודה בתנועה ובסניפיה. כשבגין היה רוצה להעביר מסר לחברי התנועה, יחיאל קדישאי, מעביר אותו לאחד מהם והוא כבר היה מעביר אותו הלאה. החברים ידעו שאם למשל, אברהם אפל (אברום), מוותיקי התנועה בתל אביב אומר שבגין היה רוצה שפלוני ימונה לתפקיד פלמוני, זה בא “מפי הגבורה” עצמה והדבר בוצע, בדרך כלל ללא ערעור. בודדים העזו להטריח את בגין עצמו בתלונותיהם. בדרך כלל, דיברו עם אחד המקורבים וזה הגיע בשרשרת לידיעתו של בגין שהשתמש כנראה בשיטה הזו כשהיה במחתרת והיה קצת קשה לפגוש אותו. אפשר שהוא גילה שהסגנון הזה משאיר אותו באותו ערפל מסתורי שבו היה שרוי בזמן המרד בבריטים; רוב חברי האצ”ל שמעו את שידוריו וקראו את כתביו אך לא פגשו אותו פנים אל פנים עד שיצא מן המחתרת עם קום המדינה. לבגין, שייחס חשיבות מרובה לסמלים וגינונים, הדבר שימש עוד כלי לחיזוק מנהיגותו בתנועה.

פעמים רבות, הגיעו לבגין תלונות ובקשות לעזרה אבל הוא העדיף פשוט לא לעשות דבר. היה לו חוש תזמון מעולה והוא ידע להתערב באותם מקרים שבהם באמת הצדדים הניצים הגיעו למבוי סתום וממש שיוועו שיבוא ויכריע במחלוקת. זהו חלק מסוד מנהיגותו הממושכת. סילבי קשת, בעלת טור מאוד פופולארית בשנות הששים והשבעים, תקפה אותו על כך בחמת זעם. במאמר שכותרתו הייתה ככותרת פרק זה, היא תיארה בארסיות את נוהגו של בגין להתעלם ולשתוק גם במקרים שהצורך בהתערבותו זועק לשמיים. אבל זה היה בגין.

כשהבנתי שיש לי בעיה רצינית עם מרכז הספורט ובית”ר בתל אביב, פניתי למקורבים של בגין ופרשתי בפניהם את המכשולים שמערימים בפני אנשי מרכז הספורט. זו לא הייתה התמודדות בין שווים. אנשי מרכז הספורט שלטו על מרחב תל אביב ועל קרן תל חי. רק בגין יכול היה להתערב ולאזן את התמונה לטובת תנועת הנוער. אף אחד אחר פשוט לא היה חזק מספיק. להפתעתי ולאכזבתי הפניות התכופות שלי לא הביאו תוצאות. קיבלתי בתגובה שתיקה אדיבה, מחויכת, ורמז שלא אצפה ליותר מזה.

התעלמותו המנומסת של בגין מתנועת הנוער “שלו”, הביאה אותי להביט קצת מסביב ולגלות כמה עובדות פוקחות עיניים על שורשיה של תנועת החרות ועל הפער ההולך ומתרחב בין התנועה הזו לתנועה שאותה הקים ז’בוטינסקי אשר כינה את חניכי בית”ר “בני חלומי וסברי”;

ז’בוטינסקי, מעבר להיותו מנהיג פוליטי נערץ היה אינטלקטואל ומבחירי אנשי הרוח של העולם היהודי בן זמננו. “ז’בו”, ליברל ודמוקרט עד עמקי נשמתו מעולם לא נרתע מוויכוחים, אפילו לוהטים, וחילוקי דעות עם אנשיו. נראה שהיו לו גם לא מעט הסתייגויות מאישיותו של בגין עצמו ובאחד הוויכוחים הפומביים שהיו ביניהם ערב מלחמת העולם השנייה, אמר שטיעוניו ועמדותיו של בגין מזכירים לו “דלת חורקת”. יחד עם זאת, ז’בוטינסקי הבין את הפוטנציאל המנהיגותי של בגין וכיבד את ההשפעה הרבה שהייתה לו כנציב בית”ר בפולין. למרות דברי הכיבושין שלו ז’בוטינסקי לא פגע במעמדו של בגין ולא עמד בדרכו, דבר שיכול היה לעשות על נקלה.

אבל בגין לא היה ז’בוטינסקי. אמנם הוא היה משכיל יותר ממרבית חבריו בבית”ר פולין ובעל יכולת נאום מרשימה אבל הוא לא היה אינטלקטואל וגם לא איש רוח. הייתה לו ראייה חד ממדית של שחור או לבן ולאורך דרכו הפוליטית הוא סמך יותר על אינסטינקטים מאשר על ניתוח שכלתני ומעמיק של המציאות והאפשרויות. הוא לא ניחן בחזון של ז’בוטינסקי וגם הכתיבה שלו הייתה מסורבלת משהו ולא התקרבה לכתיבה הבהירה והקולחת של זאב ז’בוטינסקי. בגין ידע שהוא לעולם לא יגיע למעמדו של ז’בוטינסקי וידע שיהיו בתנועה אנשים וקבוצות שלעולם לא יראו בו יורש מלא של האב המייסד. את זה היה לו קשה לשאת. מין תסביך הרודיאני כזה שגרם לו לשמור בקנאות על מעמדו כפרשן המוסמך היחיד לתורת מורו ורבו ולדחוק לשוליים או אל מחוץ לתנועה כל מי שהעז לערער כל כך.

במקביל לתפקידו כראש תנועת החרות, בגין שימש גם כראש ההנהגה העולמית של בית”ר (שנקראה אז “שלטון בית”ר”) עד שנת 1957. באותה שנה נערך כינוס עולמי של תנועת בית”ר במושב נורדיה וצירים רבים סברו שצריך למנות ראש הנהגה במשרה מלאה. מול מנחם בגין התייצב הציר הצעיר פתחיה שמיר. בגין לא העמיד עצמו לבחירה חוזרת ופרש מהתפקיד. איתן לבני נחר בבוז כששאלתי אותו על כך וטען שלבגין פשוט לא היה נאה להתמודד מול שמיר. אבל אלה שהשתתפו בכינוס ידעו שרוב ברור של הצירים תמך בחילופי ההנהגה ובגין קרא היטב את המפה. הייתה זו התבוסה היחידה, למיטב ידיעתי, שבגין נחל אי פעם בתוך התנועה.

בגין הפנים את ההדחה והבין בחושיו החדים שארגון כמו תנועת בית”ר, העוסק בלימוד וליבון התורה הז’בוטינסקאית הוא מתחרה פוטנציאלי למעמדו כפרשן היחיד שלה. אני חייב להודות שהחששות של בגין לא היו נעדרי יסוד; מצד אחד בתנועת בית”ר רחשו כבוד רב והערכה רבה לבגין כמנהיג תנועת החרות, וכמפקד האצ”ל, שעל עלילותיו גדלו חניכי בית”ר. מצד שני, מעולם לא ראו בו מורה דרך אידיאולוגי או מישהו שראוי ללמוד מתוך כתביו. כשחיפשתי ספר מתאים להעניק כשי לחניכי שסיימו קורסי מדריכים, העדפתי לרכוש את אוסף מאמריו של אב”א אחימאיר ולא עלה כלל על דעתי להציע להם ספר כבד כמו “המרד” של בגין.

בגין המשיך לנהוג בנימוס באנשי התנועה, ובא להשתתף כאורח באירועים מרכזיים שלה, כפי שחניכי בית”ר קישטו בנוכחותם אירועים מרכזיים של תנועת החרות. בפועל, הוא משך את ידו ממנה. לאחר שתנועת החרות נטלה את מירב נכסי בית”ר בארץ ישראל והשתלטה על קרן תל חי, הזרוע הכספית של תנועת ז’בוטינסקי, כל שנותר הוא להשאיר את תנועת הנוער מיובשת כספית, כדי שבוגריה המתמעטים לא יהוו איום על מעמדו. בגין אולי לא יזם את הפיכת מרכז הספורט של בית”ר ל”בן המועדף” והמטופח של תנועת החרות על חשבון תנועת הנוער אבל זה בפירוש התאים לו. הוא ראה ושתק ואולי חייך לעצמו חיוך קטן. צדיקים הרי מלאכתם נעשית בידי אחרים…

כזה היה גם גורלם של יוצאי המפלגה הרביזיוניסטית, הזרוע הפוליטית שהקים זאב ז’בוטינסקי. בית”ר בפולין, בראשה עמד מנחם בגין, הייתה נחלתם של הצעירים בני דלת העם מהעיירות, שברובם לא זכו להשכלה של ממש. אלה היו הצעירים שעלו לארץ (אלה שהספיקו לעשות כן בטרם השואה), שאיישו את פלוגות החלוצים של בית”ר, ושהיוו את עמוד השדרה של האצ”ל. הארגון ממנו נוסדה תנועת החרות.

יצחק שמיר אוחז בדיוקן ז’בוטינסקי, 1989 | מגי איילון (לע”מ)

המבוגרים יותר והמשכילים יותר הצטרפו למפלגה הרביזיוניסטית. כך היה גם בארץ. הרביזיוניסטים תמכו בהתלהבות בפעולות האצ”ל וסיפקו גב פוליטי וסיוע כספי חשוב, אבל מרביתם לא נטלו חלק פעיל בשורות הארגון גם בשיא המלחמה בבריטים ובערבים. גם שלטונות המנדט הבריטי לא התייחסו ברצינות לפעילותם. בעוד שתנועת בית”ר הוצאה אל מחוץ לחוק בשנת 1946, הבריטים לא נהגו כך ביחס למפלגה הרביזיוניסטית, ואפשרו את פעילותה ללא הפרעה גם אם מפעם לפעם נקטו בסנקציות נגד עיתונם “הירדן”. מסתבר שאותם אינטלקטואלים לא קורצו מאותו החומר המופלא ממנו נוצרו שלמה בן יוסף, דב גרונר ושאר עולי הגרדום והאחרים שחרפו את נפשם במלחמת השחרור מהמנדט הבריטי.

כמה אופייני שאפילו במעמד הכרזת המדינה חתם נציג הרביזיוניסטים ד”ר הרצל רוזנבלום[i] על מגילת העצמאות בשם השאול – הרצל ורד. נציג הציונות הז’בוטינסקאית זקופת הקומה הסתתר מאחורי פסבדונים.

ניתן להבין את הבוז שרחשו יוצאי האצ”ל לעמיתיהם שדברו גבוהה אך לא נטלו חלק פעיל במלחמה. הרביזיוניסטים שהתמודדו ברשימה נפרדת בבחירות לכנסת הראשונה, נחלו תבוסה. הציבור שחי בארץ בזמן הקמת המדינה העדיף בצורה ברורה את תנועת החרות של לוחמי האצ”ל ומפקדם שנלחמו למען הקמת המדינה. הרביזיוניסטים הבודדים שהתחברו לתנועת החרות, כמו המשורר הדגול אורי צבי גרינברג, הלל קוק[ii] ופרופ’ ערי ז’בוטינסקי, בנו של מייסד התנועה, נפלטו בהדרגה מפעילות עקב מחלוקות עם בגין. נשאר לצידו רק ד”ר יוחנן באדר שהקפיד כל השנים לעסוק בעיקר בענייני כלכלה ולא ערער מעולם על מעמדו הבכיר של בגין, הצעיר ממנו.

הרביזיוניסטים שנדחקו מפעילות פוליטית, תפסו עמדות בכירות בעיתונות ובחיי התרבות בשנות החמישים והששים. אהרון צבי פרופס, למשל, ידוע בהיסטוריה של תנועת ז’בוטינסקי כ”בית”רי הראשון”, אבל לציבור הישראלי הוא מוכר יותר כמייסדו ומנהלו הראשון של “פסטיבל ישראל”, האירוע התרבותי השנתי החשוב ביותר בארץ.

הפובליציסטים הרביזיוניסטים שמילאו את דפי העיתונות היומית, לא הוכיחו אומץ יוצא דופן מול בן גוריון, יריבו המר של ז’בוטינסקי. מי שהראה להם כיצד להצליף בשלטון מפא”י היה דווקא עיתונאי שבא משורות האצ”ל: אורי אבנרי, שרכש את השבועון “העולם הזה” והפך לקוץ מכאיב בבשרו של הממסד.

אולם עם כל ההסתייגויות לעיל, היה זה קוצר ראות ואגואיזם צרוף מצדו של בגין לדחוק הצידה את הציבור המשכיל והאיכותי הזה. מפלגות הפועלים לעומתו, לא ציפו מהמשוררים והסופרים שלהם לרוץ בתעלות ולהסתער על טנקים עם בקבוקי מולוטוב. הם הסתפקו בכך שהיוצרים יצרו ואפילו בעיצומה של מלחמת העצמאות העקובה מדם מצאו את הדרך להביא תרבות ללוחמים עד שדות הקרב. אולי זה נבע מהמסורת הרוסית הידועה של הערצה וכבוד ליוצרים ואנשי תרבות, מסורת שרובם ככולם של ראשי מפלגות הפועלים היו חלק ממנה, גם אם לא היו משכילים במיוחד. זאת, לעומת הקרתנות שאפיינה את בני העיירות מפולין, שהיוו את רוב מניינה של תנועת החרות. ראשי מפלגות השמאל גם הבינו היטב – כמיטב המסורת הקומוניסטית – את חשיבותה של תרבות מגויסת לעיצוב המדינה והמדינה שבדרך בצלמם ובדמותם.

כך השתלטו בהדרגה מפא”י ושלוחותיה על הזירה התרבותית בארץ בעוד שתנועת החרות תויגה יותר ויותר כקהל של כיכרות ואצטדיונים. בדיעבד, יתכן שהסימביוזה בין “המשפחה הלוחמת” ויוצאי צפון אפריקה תושבי עיירות הפיתוח נבעה גם מהעובדה שהם באו מרקע סוציו-אקונומי דומה. לא פחות מהעובדה שזו הייתה גם ברית בין המקופחים..

***

לפרטים ורכישת הספר לחצו כאן


[i] לימים עורכו הראשי של העיתון “ידיעות אחרונות”

[ii] פעל בארה”ב בזמן השואה למען הצלת יהודי אירופה בשם הבדוי פיטר ברגסון. גייס כספים למימון אנית המעפילים “בן הכט” וממארגני אונית הנשק אלטלינה

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. בסך הכל ז’בוטינסקי עלה על בגין אבל גם לבגין היו סגולות מיוחדות, שבעזרתם הוחלף השלטון בישראל. סוף סוף השתחררנו משלטון השמאל ומפא”י וזה העיקר. בגין שיעור קומתו גבוהה דיה מספיק לרחוש כלפיו כבוד והערכה. כל השאר פכים קטנים. האלקים גמל אתנו חסד עם ז’בוטינסקי ובכך ששלח לנו את בגין. אגב, גם לז’בוטינסקי היו שגיאות גדולות בהבנת תפקיד השלטון, הוא חשב שעל המדינה לספק דיור, אבל איך כתבה איין ראנד, ממי?

  2. במחילה, זו רכילות.

    בגין היה בסופו של דבר ראש ממשלה. תפקיד חשוב בהרבה ממנהיג תנועת החרות.
    בתקופתו כראש הממשלה היו מספר אירועים היסטוריים:
    מלחמת לבנון
    השלום עם מצריים
    תקיפת הכור בעיראק
    המשבר הכלכלי (שהתפרץ ב-83׳ עד 86׳)

    לדאבוני, הטיפול של בגין בכל אלו היה בינוני ומטה (חריג לטובה- הכור בעיראק).
    איני יודע אם הבין את העולם של שנות ה-70׳ וה-80׳, אבל יכולת ליישם את רעיונותיו- בודאי שלא היתה לו. לא כמנהל ולא כפוליטיקאי.

    לו בראש הליכוד/גח״ל היו עומדים שמיר, שרון, או אפילו דוד לוי או ארנס- ייתכן והוא היה בקואליציה מ-69׳, היה מגיע לשלטון לפני 77׳, ומפרק את המנגנון המפא״יניקי מהר ויסודי יותר.

  3. אין בסיס להשוואה בין מנחם בגין לזאב ז’בוטינסקי. שניהם בכבודם מונח. ז’בוטינסקי שחלק גדול מימיו חי בארה”ב ועסק בכתיבה היה אידאולוג, אינטלקטואל והומניסט דגול שהקים תנועה ששנים רבות אחרי ימיו הגשימה ומגשימה חלק מחזונו. בגין היה מנהיג התנועה, מנהיג מחתרת בעלת השפעה ניכרת שהביאה להקמת מדינת ישראל, מנהיג אופוזיציה ואחרי שנים נבחר והיה למנהיג המדינה כראש הממשלה, כשהכותרת להישגיו היתה השלום עם מצרים, האויב הגדול ביותר של מדינתנו. בגין היה ענק. אינני ולא הייתי חבר בתנועת החרות. הכרתי מעט את בגין כראש ממשלה. תיאורו בפרק המפורסם מהספר כאדם ומנהיג שנחבא בקונכיתו ולא נענה לתלונות ובקשות לעזרה, זה ההיפך מבגין שהכרתי. לדוגמה, מוכר לי המקרה כשאם חד הורית במצוקה כלכלית עם בעיה בירוקרטית כתבה מכתב לבגין כשהיה ראש ממשלה. בגין התקשר ושוחח איתה ולאחר מכן התקשר לראש מחלקת הסעד שהופתע לקבל טלפון מראש הממשלה, בירר איתו בנימס את העניין ועקב מקרוב אחרי פתרון מלא, בעצמו ודרך מזכירו קדישאי. במשך כל ימיו בגין ומשפתו חיו בצנעא, דבר שאיננו מאפיין מנהיגים אחרים בעולם. בפרק המפורסם מהספר נראה לי שלאחר שנות דור המחבר בא בחשבון עם מנהיג התנועה על דברים שהוחלטו ונעשו בניגוד לרצונו, ואם הפרק המפורסם מסמל את רוח הספר, אני ספק שזוהי מציאה ספרותית.