היום בו קרסו נבואות הזעם המדיניות

ב-15 במאי 2017, ה'וול-סטריט ג'ורנל' פרסם דיווח אשר בכל יום אחר היה הופך כנראה לכותרת ראשית ברחבי העולם. באותו יום, הדיווח המרעיש נדחק לצל בשל החדשות לפיהן הנשיא טראמפ חלק עם רוסיה מידע מודיעני רגיש, אך הסיפור ב'ג'ורנל' חשף מציאות חשובה ומשמעותית לא פחות לגבי מגמות בינלאומיות ארוכות-טווח.

על פי אותו דיווח נשכח, מדינות ערב מובילות מאסו במצב בו יחסיהן עם ישראל מוחזקים כבני ערובה של הבעיה הפלסטינית, והן פועלות כדי לשנות אותו. עוד דווח כי מדינות המפרץ מנהלות מגעים לקראת נורמליזציה של היחסים עם ישראל, בעיקר בתחום הכלכלי, בתמורה למחוות ישראליות לקראת הפלסטינים. שתי מדינות במיוחד, איחוד האמירויות וסעודיה, כבר אמרו לארה"ב ולישראל כי הן מוכנות לאמץ את המתווה הזה.

אך הכותרות האמיתית (או מספר כותרות למעשה) נמצאת בפרטי המתווה שדווח אז: בתמורה להקפאת בניה ישראלית ב"אזורים מסוימים" ביהודה ושומרון והקלת הסגר על עזה, הערבים מוכנים למסד קשרי טכנולוגיה ישירים עם ישראל, לאפשר למטוסים ישראלים לטוס בשטח האווירי, להסיר הגבלות מסחר ואולי אף להעניק אישורי שהיה לספורטאים ואנשי עסקים. כל אלו היו פרטים משמעותיים מאוד גם במקרה הסביר בו המתווה לא היה מתגשם.

ראשית כל, הם מראים שמנהיגי מדינות ערב מבינים כי תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים אינו מתקדם לשום מקום. הם לא אמרו זאת בפירוש, אך זו תובנה שעולה בבירור מן ההצעה. כל מה שישראל הייתה אמורה לעשות הן כמה מחוות שיותרו את הסטטוס-קוו על כנו, ובוודאי לא ויתורים בנושא פתרון קבע כלשהו מול הפלסטינים. אמנם חלק מאותם מנהיגים ערבים ציינו בעבר בפני הנשיא טראמפ שפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצא בעדיפות עליונה עבורם, אך זו עוד הוכחה לאמרה הישנה הגורסת כי אין לקחת כפשוטה כל הצהרה שמשמיעים מנהיגי ערב לעמיתיהם המערביים.

הבאנו היום הסכם שלום היסטורי בין ישראל לאיחוד האמירויות. שלום אמיתי. שלום מתוך עוצמה. שלום תמורת שלום!
🇦🇪 🇮🇱 🇺🇸 pic.twitter.com/Jgvw8S4Us1

— Benjamin Netanyahu (@netanyahu) August 13, 2020

שנית, וחשוב עוד יותר, המנהיגים הערביים אינם מוכנים יותר להעניק לפלסטינים זכות וטו על מערכת היחסים שלהם עם ישראל. בפעם האחרונה שמנהיגי ערב הציעו לקדם נורמליזציה עם ישראל במסגרת היוזמה הסעודית של 2002, הן התנו כל התקדמות בכך שישראל תחתום על הסכמי קבע עם הפלסטינים ועם סוריה, כולל נסיגה לקווי 67'. אפילו אז, כאשר ברק אובמה הפציר בערבים לבצע מחוות כלפי ישראל בתמורה להקפאת בניה, הם סירבו באופן גורף ואמרו כי אין אפשרות להתקדם ללא פתרון קבע. כעת, הם מנהלים ברצינות מגעים על נורמליזציה בהיקף כלשהו ללא שום הסכם קבע.

שלישית – בשונה מהפלסטינים, מדינות ערב נטשו סופית את הפנטזיה על נסיגה ישראלית לקווי 67'. החלטתם לדרוש הקפאת בניה רק ב"אזורים מסוימים" ביהודה ושומרון רומזת בבירור כי הם לא רואים סיבה להקפאה באזורים אחרים שיישארו תחת שליטה ישראלית בכל הסכם עתידי. זו הבנה אותה ממשל אובמה לא הצליח מעולם לקלוט, בהתייחסותו לכל בניה בגושי ההתיישבות או בשכונות היהודיות במזרח ירושלים באופן דומה לבניה בישובים מבודדים.

רביעית, לאחר עשורים בהן היוו את חוד החנית של החרם נגד ישראל, מדינות ערב כעת נלהבות לעשות איתה עסקים. זה ברור מן העובדה שמלבד הסעיף העוסק באישורי כניסה לספורטאים, כל המחוות הערביות עליהן דווח עוסקות בקידום יחסי המסחר. כפי שבכיר ערבי המעורב בשיחות אמר ל'ג'ורנל' – "אנחנו כבר לא רואים בישראל אויב, אלא הזדמנות פוטנציאלית".

התקדמות ענקית

במובן מסוים, אין זו הפתעה. כבר בפברואר 2017 דווח ברשת 'בלומברג' כי חברות היי-טק ישראליות מנהלות עסקים נרחבים עם מדינות המפרץ דרך גורמים שלישיים. מה שכן מפתיע הוא שיחד עם אותו דיווח, המומחים אשר צוטטו ב'בלומברג' התעקשו כי יחסי מסחר גלויים בין ישראל למדינות המפרץ יהיו בלתי-אפשריים ללא הסכם שלום עם הפלסטינים. כעת, מדינות מובילות בעולם הערבי מציעות קשרי מסחר פתוחים עם ישראל ללא הסכם כזה.

לכן, גם אם באותה הצעה לא דובר על כינון קשרים רשמיים, היא הייתה התקדמות ענקית מכל הצעה ערבית קודמת. נכון, צפויים עוד קשיים בדרך. באיחוד האמירויות ובסעודיה ככל הנראה לא יעשו שום צעד ללא תמיכה של מדינות נוספות, ולא ברור אם תהיה כזו במידה מספקת. בהקשר הזה, דיווחים כמו של ה'ג'ורנל' דווקא הפחיתו את האפשרות הזו, משום שהיו יכולים לשמש לגיוס דעת הקהל הערבית נגד הרעיון.

שנית, לא ברור עדיין מה מדינות ערב ידרשו בסופו של דבר בתמורה. לאחר שיסיימו לדון בינן לבין עצמן, ההצעה עשויה להיות גרועה יותר, בדיוק כפי שקרה עם יוזמת השלום אותה אימצה הליגה הערבית ב-2002 והייתה רעה בהרבה מהיוזמה הסעודית הראשונית, בין השאר בניסוחים מהם השתמע כי קיימת דרישה מישראל לקלוט מיליוני פליטים פלסטינים.

לבסוף, גם אם הכל יסתדר לטובה, הדרישות שיועלו עשויות להיות בלתי-מתקבלות עבור ישראל, ויהיו תלויות באופן בו הערבים יפרשו אותן. כך למשל, ישראל הביעה במשך תקופה ארוכה רצון לסייע לעזה, אך לא תסכים להסיר את הסגר לחלוטין בצעד שיאפשר לחמאס לייבא כמויות נשק גדולות. בדומה, בעוד ישראל עשויה להסכים להקפאת בניה בישובים מבודדים, היא לא תקבל הקפאה גלויה בבירתה ירושלים, אותה הערבים רואים כחלק מן הגדה המערבית.

למרות כל זאת, עצם העובדה שהצעה מעין זו נדונה באופן גלוי מראה כי יחסי ישראל והערבים מתקדמים בקצב מהיר בהרבה ממה שהמומחים חזו בשנים האחרונות. רוב הקרדיט לכך מיוחס לנסיבות הגיאו-פוליטיות המשתנות במזרח התיכון, אך גם לראש הממשלה בנימין נתניהו שבעבודה מאומצת הצליח להרחיב את קשרי החוץ של ישראל בדיוק בגלל שסירב לקבל את הקונצנזוס של הפרשנים והמומחים לפיו לא ניתן להתקדם ללא שלום עם הפלסטינים.

רק כמה חודשים לפני אותו דיווח פורץ דרך, רוב הפרשנים הישראלים מכל קצווי הקשת הפוליטית היו מאוחדים בדעה לפיה נורמליזציה עם מדינות ערב תדרוש הסכם עם הפלסטינים. באותה העת, ובהתחשב בקצב האירועים המסחרר באזור, הגדרתי את ההנחה הזו כ"שטות גמורה". כיום היא נראית עוד יותר מגוחכת, ואלו הן חדשות טובות לא רק עבור ישראל אלא עבור המזרח התיכון כולו.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'קומנטרי'.