מול האדישות במרבית בירות המערב, שיטות הלוחמה המודרניות מאפשרות גם למדינות דלות משאבים להשיג כוח והשפעה גלובלית מסוכנת
העולם צועד כעת במדרון חלקלק, ואנחנו צריכים לייצב אותו"
כך תיאר בנג'מין ד'יזראלי את הזירה הבינלאומית בראשית שנות השמונים של המאה ה-19. אנדרה מוֹרוּאָה, הביוגרף הצרפתי של ראש הממשלה הבריטי, טוען כי ד'יזראלי הבין באותה העת כי האימפריה אינה יכולה יותר לשלוט לבדה בעולם ולכן יש צורך להזמין כוחות חדשים לבמה הגלובלית. ההבנה הזו הובילה אותו ליזום ולערוך את הוועידה הבינלאומית שהתכנסה בברלין החל מנובמבר 1884 ועד לפברואר 1885.
התרגיל הבריטי היה למקם את הוועידה דווקא בברלין, על מנת לגרום לקנצלר הגרמני ביסמרק להאמין שהוא כעת האיש החזק באירופה והוא מנהל את ההצגה. למרות שבאותה תקופה ביסמרק שש מאוד אלי קרב, הוא הוצג כאיש השלום המנסה לפשר בין היריבים ביבשת המתחרים במרוץ הקולוניאלי. צרפת, עדיין מתאוששת מן ההפסד המשפיל שספגה מידי הפרוסים עשור קודם לכן, הייתה המעצמה השנייה שנכחה בוועידה, ביחד עם האימפריה האוסטרו-הונגרית. מוזמנת נוספת הייתה רוסיה, עדיין מלקקת את פצעיה מן התבוסה במלחמת קרים. איטליה העצמאית הטריה והאימפריה העותמאנית שהייתה אז כבר "האדם החולה של אירופה" זכו גם הן למושבים סביב שולחן הדיונים.
שחקניות קטנות יותר כמו ספרד, פורטוגל, הולנד, דנמרק ושבדיה (שכללה אז את נורבגיה) היו משקיפות זוטרות. האורחת המפתיעה הייתה ארצות הברית, המעצמה היחידה שלא הייתה מעורבת במרוץ הקולוניאלי אך כבר אז הייתה מועמדת עולה להנהגה העולמית. בעוד הוועידה התמקדה בעיקר בחלוקת השלל באפריקה (ובמיוחד בקונגו), היא גם יצרה למעשה את מערכת אזורי ההשפעה בין הכוחות הקולוניאליים, וקיבעה את 'דוקטרינת מונרו' האמריקנית שהגבילה פעילות אימפריאלית אירופית בחצי הכדור המערבי. הפשרות שהושגו בברלין שמרו על שלום עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
איום מחודש
השאלה כעת היא האם אנו זקוקים לוועידת ברלין חדשה על מנת ליישב את השאיפות הסותרות שמתדלקות את חוסר היציבות ואת המלחמה במספר אזורים בעולם. כיום, בדומה לשלהי המאה ה-19, אימפריאליסטים גדולים וקטנים בעיני עצמם משתתפים בתחרות אכזרית על עוצמה.
המתחרים הנחושים ביותר כיום מגיעים מרוסיה ומסין. לאחר שהשתקמה מן הניסוי הסובייטי הסיוטי, רוסיה מגלה מחדש את שאיפותיה הלאומניות שבמשך מאות היוו השראה לשושלת של צארים כובשים. רוסיה סיפחה בשנים האחרונות שטחים מאוקראינה ועד גיאורגיה, והציבה את עצמה כשליטה הבלעדית על גורל סוריה. מוסקבה מנסה גם להשיג השפעה בלוב, בעודה מנהלת מה שנראה כמלחמה קרה חדשה נגד הדמוקרטיות במערב. במסגרת תפיסת "השכונה הקרובה", הנשיא פוטין מטיל את כוחו המדיני (ולפעמים גם הצבאי) ברחבי הקווקז ומרכז אסיה, ומתייחס למספר מדינות אחרות (בעיקר סוריה ואיראן) כלא יותר מחומת מגן לפרויקט הלא-מוכרז של בניית האימפריה.
במערב, חלק מהמדינות כבר מתחילות להתעורר מול האיום הרוסי המחודש, לעתים תוך שימוש ברטוריקה מוגזמת. כך למשל, כתב עת בריטי יוקרתי הקדיש את מאמר השער שלו למה שהגדיר כ"תוכנית הרוסית להרוס את תרבות המערב". בדומה לשנות ה-50 במאה שעברה, אז אנשים ראו "קומוניסטים מתחת למיטות", ישנם חלקים במערב הרואים כיום יד רוסית בכל דבר, כולל בתהליך הברקזיט ובבחירות לנשיאות בארה"ב.
סין, מצידה, מחזקת את השפעתה בכל רחבי העולם בעודה מאיימת על חלק משכנותיה ומשחדת אחרות עד כניעה. כאשר עולה הצורך, היא גם פועלת בכוח צבאי, כפי שעשתה לאחרונה בסכסוך הגבולות עם הודו. למדינות אחרות באפריקה, אסיה או אמריקה הלטינית (למשל אתיופיה, אפגניסטן או אקוודור) סין פשוט מתייחסת כחצר האחורית שלה ועושה בתוכן כרצונה.
אימפריות זעירות
ובדומה למאה ה-19 גם כיום יש לנו בוני אימפריות זעירות. טורקיה מנסה להשיג לעצמה פיסה מסוריה וכבר מדברת על שינויים באמנת לוזאן מ-1923 כדי לנגוס עוד פיסות מעיראק. ארדואן ושליחיו גם מנהלים עסקים בבוסניה, קוסובו, צפון קפריסין אזרבייג'ן וקטאר. גם איראן מנסה להישאר במשחק, בין אם דרך שליחיה בעיראק, סוריה, לבנון ותימן, ובין אם כשליחה בעצמה של רוסיה וסין. הודו מצידה מנסה להשליט את השפעתה על כמה שכנות, בעיקר נפאל ובהוטן, בעודה מקדמת סיפוח בחבלי ארץ במחלוקת כמו ג'אמו וקשמיר.
באופן כללי, מבחינות כלכליות, מדיניות ואפילו צבאיות, כוחות המערב שעדיין מובלים בידי ארה"ב נותרו מעורבים בכל היבשות אך מתנהגים כאילו כבר אינם מעוניינים להשתתף במשחק. תחת הנשיאים אובמה וטראמפ, ארה"ב פלרטטה עם בדלנות אך עדיין לא נטשה לחלוטין את החזית.
בקרב הכוחות האירופיים, צרפת עדיין פעילה בחלקים מאפריקה, כולל מיני-מלחמה נגד קיצוניים אסלאמים בחבל הסאהל. לאחרונה, צרפת מנסה גם למצב את עצמה כמושיעה והמגנה של לבנון, הנמצאת על סף קריסת מערכות. בנוגע לגרמניה, נראה כי לשר החוץ האומלל הייקו מאס אין כל שאיפות מלבד לנסות להחיות את גופת הסכם הגרעין איראן. בבריטניה, למרות טענות שהברקזיט יאפשר לה לקבל תפקיד עולמי גדול יותר, לא נראים סימנים לכך שהממשלה בלונדון מסוגלת לפתח אסטרטגיה גלובלית אפילו בסדר גודל בינוני. האיחוד האירופי הוא אולי עדיין ענק כלכלי, אך נותר גמד מדיני מבחינת עוצמה עולמית, עובדה שמתגלמת בין השאר בבחירתו של דיפלומט מדרג חמישי כמנהל מדיניות החוץ של האיחוד.
הסיכון והשאלה
המלחמה הפושרת הנוכחית אולי לא תהפוך לעולם למלחמה חמה של ממש, אך אסור לבטל בשום אופן את הסיכון לכך. כיום, השימוש בשליחים להשגת השפעה וניהול עימותים בעצימות נמוכה, כפי שעושה איראן בלבנון או רוסיה דרך שכירי חרב בסוריה ולוב, מאפשרת גם למדינות דלות יחסית במשאבים להטיל צל גדול יותר ממידתן האמיתית.
בעוד מלחמה צבאית כוללת וקונבנציונלית עדיין יקרה מדי עבור מרבית האומות, שיטות זולות יותר כמו טרור וחטיפות, ירי רקטות, מתקפות רחפנים וסייבר זמינות בהרבה עבור כוחות קטנים ובינוניים כמו איראן וצפון קוריאה.
יתכן כי גם כיום אנו זקוקים לוועידת ברלין חדשה כדי להרגיע את הזירה הבינלאומית הגועשת ולבנות מערכת חוקים עולמית חדשה. אך בזמנים בהם לא ידוע עדיין האם ומתי תתקיים למשל ועידת ה-G7 הבאה, מי יצעד קדימה וייטול את היוזמה? זאת שאלת מיליון הדולר.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
לאור זה שהוועידה המקורית החזיקה את השלום פחות מ-30 שנה, לא הייתי אומר שדרך זו הצליחה. יש יותר סיכוי עם לבנות כמה שיותר כוח הרתעה (צבאי וגם כלכלי), ולקבוע קווים אדומים (מצד כל מעצמה) שחציתם תביא להפעלת הכוח. יחסית לוועידת ברלין, המלחמה הקרה החזיקה שלום יחסי לזמן רב בהרבה: כ-44 שנה בתקופת המלחמה הקרה עצמה (עד לנפילת השלטון הסוביטי ב-1991), בעוד שמלחמה עולמית המשיכה לא להיות על הפרק עד קרוב לימנו אנו. הבעיה העיקרית של המעצמות הלא-אימפריאליות תהיה לשכנע שאכן תהיה תגובה חמורה על חצית קו אדום.
הבעיה היא יותר מורכבת:
בעבר היה ברור שעדיף להגיע להסכם של תקופת רגיעה ומלחמה קרה.
אבל היום אנחנו חיים בעולם בו כלי הנשק של מלחמה קרה(כלכלה, הגירה, משפט, תקשורת וכו׳) כבר הגיעו לרמת יעילות כזו שהם ממש מסוכנים ונוצר מצב שבו אין עדיפות למלחמה כזו על פני מלחמה ׳חמה׳.
לאור הניצול היעיל של הכלים הללו בידי מדינות מסוימות(סין, אירן…) ביחס חוסר היעילות והמלחמתיות במערב, יתכן שהאינטרס של המערב הוא דווקא לדרדר את המצב למלחמה חמה.
החולשה ואי-הרלבנטיות של ארגון האומות המאוחדות בולט ומזדקר ומבקש פתרון , שרק לאחריו (ובהתאם לסוג הפתרון) תתחיל להתייצב המערכת הבין-לאומית . האיחוד הוא "האדם החולה" של ימנו , שכן הוא כשל בניסיונו לייצר מציאות של "אירופה אחת" . מחד ניצבות מדינות צפ'-מערב היבשת – גרמניה וצרפת וכל היתר (סקנדינביה וארצות המישור) , מאידך עומדות מדינות מרכז-דרום-מזרח היבשת שמחזיקות באג'נדה נפרדת (ולעיתם תכופות תשלילית) , ובאמצע – חצי האי האפניני שפוסח על הסעיפים . בין הליברליזם המבולבל של 5 הכוכבים (מפלגה שעלתה מהר וירדה מהר . כיום היא מתה מהלכת) לבין הפופוליזם הימני של מתיאו סאלביני – המנהיג הלא מוכתר של איטליה . סין יותר חזקה , יותר רעבה לכח והתפשטות , יותר עשירה ויותר טוטאליטריסטית מאי מתי , רוסיה מלאה ביומרות חסרות גיבוי ויכולת הגשמה , וארה"ב שמבקשת להתבדל ולא ליטול אחריות על קרקס המשוגעים הזה , ומייחסת לכל אחת מהמנויות מעלה פר-ארוע ופר-אינטרס , ולא מתוך השקפה אידיאולוגית מגובשת . כדי לייצר סדר בבלגן הזה צריך לבלגן אותו עוד : פרישה של ארה"ב מארגון האומות והעפת המטה מניו-יורק – זה מקום מעולה להתחיל עמו , וצעד ראשון וחשוב בדרך ליצירת סדר עולמי חדש . השלב הבא – הקמת ארגון אומות למדינות הדמוקרטיות בלבד . כאן ארה"ב תצטרך להפעיל את כל כובד משקלה כדי למשטר את מדינות אירופה המבולבלות והמרדניות שאינן מבינות את מקומן , והכל כשר (כולל איום בניתוק קשרים והפקרתן המלאה לאיומי רוסיה וסין) . אנגליה ואוסטרליה (כמובן ישראל) זה בסיס יציב ובטוח – וגם מדינות מרכז-דרום-מזרח הקונטיננט (כולל איטליה ואוסטריה) יכנסו פנימה , מה שיעמיד את צרפת-גרמניה בפני מצב של אין ברירה . לאחר צעד זה – טיפול במדינות הלא דמוקרטיות בשיטת מקל וגזר ובאמצעי הפרד ומשול . סין לא יכולה לחיות (כלכלית) ללא גוש מדינות המערב (תוך עשור תגיע לפשיטת רגל) ולמותר לציין שרוסיה ומדינות המזרח התיכון יאלצו להתיישר לפי תכתיבי המערב כשהוא מאוחד החזית אחת תחת הנהגה אמריקנית קשוחה ולא מתפשרת בסוגיות היסוד . הכישלון של האו"ם הוא שהוליד את העולם המבולגן של ימנו . פירוקו עומד בבסיס הדרך לסדר חדש .