סיפור האהבה של השמאל עם מהומות אלימות

בפעולה משותפת דרך אמצעי התקשורת הפנימיים של החברה, עובדי ה'ניו-יורק טיימס' הצליחו לאחרונה לגרום לעורך מדור הדעות בעיתון, ג'יימס בנט, להתפטר לאחר שפרסם טור דעה מאת הסנאטור טום קוטון. חלק מהעובדים טענו כי הם חשים "לא בטוחים", ניסוח מכובס לאמירה: "אתבע אותך אם לא תפטר אותו". בנט עצמו נאלץ לעבור השפלה פומבית וירטואלית לפי שהקריירה שלו באה אל קיצה. באותו שבוע בדיוק, ניקול האנה-ג'ונס, העורכת של פרויקט '1619' המהולל שחשף לכאורה באותו עיתון את מקורות האשמה האמריקנית לעבדות, הסבירה שהרס רכוש "אינו אלימות". הבנתם? טורי דעה הם מעשי אלימות, בזמן שהצתת חנויות היא בעצם הבעת דעה.

"Violence is when an agent of the state kneels on a man's neck until all of the life is leached out of his body. Destroying property, which can be replaced, is not violence. To use the same language to describe those two things is not moral" –@nhannahjones on CBSN pic.twitter.com/GGteXRFwAr

— CBS News (@CBSNews) June 2, 2020

למרות שהמהומות שפרצו ברחובות לאחר מותו של ג'ורג' פלויד גבו כבר כמה וכמה קורבנות, בשמאל מתחילים שוב לראות מהומות באור רומנטי. מנגד, כל מי שרק מעז לציין כי מרבית האמריקנים פחות אוהבים הצתות, ביזה ורצח, מיד נושא בהשלכות. דיוויד שור הוא פעיל פוליטי צעיר ואנליסט מידע מתחיל. בשנת 2012 הוא עבד כחלק מהקמפיין של ברק אובמה. הוא בוודאי חשב לעצמו שהוא עוזר לחבריו הפרוגרסיבים כאשר שיתף לאחרונה מחקר מאת חוקרים באוניברסיטת פרינסטון שמצא כי במחוזות בהם פרצו מהומות התמיכה בדמוקרטים ירדה באחוזים ספורים, מספיק כדי להטות את הבחירות ב-1968 לטובת ריצ'רד ניקסון.

ההיגיון בממצאים אלה כמעט אינטואיטיבי. אי-סדר ואלימות המזוהים עם השמאל מביאים עוד אנשים לתמוך במועמדים הנוטים לימין ומבטיחים להשיב את הסדר על כנו. במהלך שנת חייו האחרונה, מרטין לותר קינג השקיע זמן רב בהשמעת הטיעון הזה בדיוק מול מגמה גוברת של מהומות בערים. "בכל פעם שמהומה מתפתחת, זה עוזר לג'ורג' וואלס (מושל אלבמה דאז ותומך הפרדה גזעית)", אמר.

ההתנפלות על שור הצעיר מצד פעילים אחרים הייתה מיידית. אחד מהם צייץ כי שיתוף המחקר על ידו "מסריח משנאה לשחורים", תייג את מנהלו של שור והוסיף: "בוא תתפוס את הילד שלך". עמיתיו לעבודה של שור התלוננו שהציוץ שלו גורם להם לחוש "לא מוגנים". אני תוהה עד כמה מוגן שור עצמו חש כאשר אנשים התקשרו לחברה ודרשו את פיטוריו. בסופו של דבר הוא לא רק פוטר ממשרתו, אלא גם הושעה מקבלת עדכונים שונים בדואר האלקטרוני. הלקח: עצם הבעת דעה נגד מהומות כעת הופכת אותך מיד ל"גזען".

אל הלא נודע

מרבית האנשים המאוזנים וההגיוניים מתעבים אלימות, אך חלק לא מבוטל מהאינטלקטואלים בשמאל נמשך אליה בסוג של פיתוי ממש. ההיסטוריון פול ג'ונסון ציין כי ז'אן-פול סארְטְר אמר על המהומות בפאריז ב-1968: "אלימות היא הדבר היחיד שנותר לסטודנטים שלא נכנסו עדיין למערכת שיצרו ההורים שלהם…נכון להיום הכוח האנטי-ממסדי היחיד בחברה המערבית הרופסת שלנו מיוצג בידי הסטודנטים…וזכותם להחליט איזו צורה ילבש המאבק שלהם. אנחנו לא מרשים לעצמנו לייעץ להם בעניין הזה".

כאשר אינטלקטואלים מצדיקים כך מהומות, הם בדרך כלל נסוגים אל העמימות. מעשי האלימות של המהומות – ההצתות, הביזה, התקיפות הפיזיות והרצח – אינם מוצגים כפעולות נפרדות, אלא כחלק מצורת ביטוי כוללת. כך למשל, הפרשן אדם סרוור מכיר אמנם באופן בו מהומות הן הרסניות לקהילה מבחינה כלכלית וחברתית, אך עדיין מתאר אותן כ"פעולה נואשת של הקרבה עצמית". דימויים מעין אלה יכולים לגרום לנו לחשוב שהמפגינים הם למעשה נזירים בודהיסטים מופנמים, אך חלונות החנויות בשדרה החמישית במנהטן לא התנפצו מעצמם; דיוויד דורן, השוטר בדימוס השחור שנורה למוות בזמן ששמר על חנות, לא החדיר את הכדורים לגופו בעצמו; בני זוג הצעירים מרוצ'סטר שירדו מדירתם כדי לעמוד מול צעיר שבזז חנות תכשיטים לא הכו את עצמם בקרשים – כל אלו ועוד הם פשעים שבוצעו בזמן שמערכת אכיפת החוק עמוסה ועסוקה והשיפוט המוסרי הכללי נעלם.

במידה מסוימת, השימוש בלשון נקיה כדי לתאר מעשי אלימות מחרידים הוא מובן. כאשר אנחנו מתייחסים ספציפית לפעולות רצוניות שמתרחבות במהלך התפרעות המונית, האפקט שלהן מיד נפגע. קחו למשל את הדברים שכתב נורמן מיילר במסה 'The White Negro':

אפשר כמובן לטעון כי דרוש מעט מאוד אומץ עבור שני בריונים בני 18, למשל, להכות נמרצות את המוכר בחנות הממתקים, ושהפעולה העצמה (אפילו בהיגיון של הפסיכופת) לא תתברר כתרפויטית במיוחד, מכיוון שהקורבן אינו שווה במעמדו לתוקף. אך עדיין, אומץ כלשהו דרוש, משום שלא רק שאתה רוצח אדם חלש בן 50, אתה גם פוגע במוסד, אתה פוגע ברכוש פרטי, פותח מערכת יחסים חדשה עם המשטרה ומכניס מרכיבים מסוכנים לחיים שלך. הבריון אם כן מעז לצעוד אל הלא-נודע"

היו גם ניסיונות פחות מלאי תשוקה ויותר ספציפיים להגן על מהומות אלימות כפעולה פוליטית. אביה פסטרנק, מרצה למדעי המדינה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון, הציגה בשנים האחרונות מספר טיעונים להצדקת אלימות מצד מפגינים פוליטיים אשר לדבריה "פונים לאלימות בתגובה לאי-צדק חברתי, כלכלי ופוליטי: מחסור חומרי, הפרדה גזעית והדרה תרבותית". היא ממשיכה בניסיון ההצדקה של מהומות פוליטיות על הבסיס הכמעט-דתי של "הצלחה, צורך ומידתיות". בדומה למחקר מפרינסטון או לתחזיות של מרטין לותר קינג, גם פסטרנק מצאה כי המהומות באמריקה בשלהי שנות השישים הביאו עימן תגובת-נגד פוליטית והתחזקות כוחות שמרניים, ושהמהומות בבריטניה ב-2011 לא הובילו לשום שינוי מדיניות ממשלתית. יחד עם זאת היא מציינת כי המהומות בארה"ב לפחות הובילו לפרסום "דו"ח קרנר" מ-1968 שזיהה את הפערים המתרחבים בין אמריקה הלבנה לזו השחורה.

אך מחקרים רבים אחרים מראים שמהומות אלימות מביאות תוצאות הרסניות לאנשים החיים בסביבה, פוגעות בזמינות של שירותים ובערך הנכסים במשך עשורים ארוכים. אלו השלכות שאמורות להיות מובנות מאליהן לכל אדם סביר. בספרו 'האינטלקטואלים והחברה', תומאס סואל מצטט סקר מ-1967 בו 68 אחוזים מהנשאלים השחורים אמרו כי יש להם מה להפסיד ממהומות. בסקר דומה שנערך ב-1992 שישים אחוזים מהמשיבים השחורים גינו מהומות.

למרות כל זאת, ישנם כיום אנשים הלוקים בעיוורון אידיאולוגי וממשיכים לחפש הצדקות לאלימות, חיפוש אשר בדומה לניסיון של פסטרנק בתיאוריית "המלחמה המוצדקת", נכשל כמעט לחלוטין. הפעולות בהן חזינו בשבועות האחרונים, כולל הצתה מכוונת של עסקים ומבני ציבור ותקיפה מכוונת של אנשים לא-מעורבים, לא עומדות בשום מבחן מוסרי בסיסי. אלו הם אמצעים בלתי-מידתיים שלרוב לא משיגים את מטרתם, ובוודאי שבתור מעשים מובחנים הם גם לא צודקים. חלקם הגדול נחשבים לפשע, וההצעה לבצע אותם גם היא עברה על החוק. שריפה מכוונת של מרכז נוער לצעירים ילידים, כפי שהתרחשה לאחרונה במיניאפוליס, אולי שולחת מסר, אך זהו בוודאי אינו מסר של שוויון.

חשבון ישן

כדי לנסות ולהצדיק בכל זאת את הטיעון לפיו מהומות אלימות לפחות שולחות מסר, פסטרנק מצטטת כפשוטם דברים שאמרו מתפרעים בפרברי פריז בשנת 2005, שהסבירו כי הם שורפים מכוניות מכיוון ש"המצלמה אוהבת את הלהבות" וזו "הדרך היחידה להשמיע את עצמנו".

אך פושעים יודעים היטב שאלה בדיוק הדברים שעיתונאים וחוקרים אוהבים לשמוע. קחו למשל את הנרי ווטסון, הגבר השחור שנודע לשמצה על חלקו בתקיפת נהג המשאית הלבן רג'ילנד דני בעיצומן של המהומות בלוס אנג'לס ב-1992. דני נשלף מרכבו, נרמס בידי שלושה גברים ואז הוכה בראשו עם לבנה. הגולגולת שלו נסדקה ב-91 מקומות. ככל הנראה הוא היה מדמם למוות על הכביש אלמלא קבוצת אנשים שצפתה בהתקפה בשידור חי בטלוויזיה ומיהרה לזירה כדי להציל אותו.

ווטסון נידון לשישה חודשי מאסר בלבד, ולאחר שהשתחרר הוזמן ביחד עם דני לתוכנית הטלוויזיה של פיל דונהיו למעין מפגש פיוס מבוים. ווסטון היה תחת לחץ להתנער מההתקפה האלימה, ודני היה תחת לחץ לסלוח לתוקפו מול הקהל הנדהם. אך בחודש מאי האחרון, אותו ווטסון אמר בראיון לעיתון בריטי: "זה מצחיק, עיתונאים כמוך רוצים כל הזמן לדעת מה השתנה…שום דבר לא השתנה". ווטסון סיפר כי אינו חש חרטה והיה עושה כיום בדיוק את אותו הדבר. "אין שום ייסורי מצפון, אין כלום", טען. "זאת הייתה פשוט קטטה. אנחנו השחורים מוכים ונהרגים במשך שנים, אז קטטה אחת? זה הסיפור הגדול?". ווטסון המשיך והסביר כי "כל מה שקורה לגבר, אישה או ילד שחור מרגיז אותי, אני מרגיש כאילו זה קורה לי עצמי". ניתן להבין את הרגש הטראגי הזה, אך הבעיה מתחילה כאשר האינטלקטואלים קופצים לזירה.

כך למשל היה במקרה של הפעיל השחור הידוע ג'יימס בולדווין, שכתב רבות על התנגדותו לאלימות, אך כאשר התייחס למקרה של ווטסון ודני מצא לפתע הצדקה להתקפה משום שלדבריו "בכל פעולת אלימות, במיוחד אלימות נגד גברים לבנים, השחורים חשים ריגוש מסוים של הזדהות, תחושה שהיו רוצים לעשות זאת בעצמם, מעין חשבון ישן שמיושב סוף סוף". אך זה פשוט לא נכון. ארבעת הגברים שהצילו את חייו של רג'ילנד דני היו שחורים. הם לא חשו ריגוש מההתקפה עליו, ולא ראו בו מטרה כללית לנקמה. יחד עם מרבית השחורים בארה"ב הם דוחים גם את האלימות המשטרתית וגם את המהומות האלימות בתגובה אליה.

עם זאת, אני סבור כי ניתן למצוא במהומות מטרה פוליטית מסוימת, לפחות באופן בו פול ג'ונסון ראה אותה. בכל מקרה של מהומה אלימה, החזקים והמושחתים משליטים אימה על החלשים, הנדיבים ובעלי המצפון. פרוגרסיבים נמשכים לאלימות ומהומות בשל הצורה המוחשית שהן לובשות – שריפת בניינים, המעבר המטורף בין קריאות ראוותניות לנקמה לבין בריחה פחדנית, תיאטרון האלימות נגד חסרי ישע – כל אלה הן השתקפות חיצונית של אומללותם הפנימית. מהומות מגלמות את הדחיה שחשים בשמאל כלפי כל סמכות מוסרית חיצונית, ומגשימות במציאות את הטבע חסר-המטרה של היקום בו הם מאמינים. זהו ה"מסר" האמיתי של התפרעות אלימה, אם כי הוא בוודאי אינו המסר אותו התכוונו המתפרעים להעביר. בוזזים עושים זאת עבור הביזה, והפסיכופת האופורטוניסטי תוקף אנשים רק עבור ההנאה לראות אותם מדממים.

החנווני בן החמישים במשל אותו הציג מיילר השיג את מה שהשיג בחיים מכיוון שהחזיק בערכים שונים מאלו של שני הבריונים שרצחו אותו. זהו חוסר השוויון האמיתי אותו האינטלקטואלים בשמאל לא יכולים לעכל, וזו הסיבה שהם מוכנים לעמוד מנגד ולהריע בזמן שפורעים מציתים בניינים ומכים עוברי אורח.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.